חתונת הזהב/ משה גרנות

 

 

"לכמה אנשים? לכמה אנשים שמונים דולר?"

 

"אני לא מביון, אדוני".

 

"אני שואל, בשביל כמה אנשים צריך לשלם שמונים דולר?"

 

מפיק האירועים של המלון השפיל מבט, אחר כך סקר את לבושו של האיש המבוגר שעמד לפניו מלמטה למעלה: נעליים שחורות, שהעור שלהן נבקע ליד שורשי האצבעות, כפל גדול בתחתית המכנסיים הגדולים ממידתו של האיש, ז"קט כחול רחב צווארון, לפי האופנה של שנות החמישים, עניבה מפוספסת (ירוק, אדום בורדו!) קשורה בחוסר מיומנות ומונחת באלכסון על חולצה לבנה בוהקת.

 

"מנה, אדוני, מנה אחת עולה שמונים דולר".

 

"שמונים דולר?! למה דולר? למי אתם משלמים בדולרים? בשר ודגים וירקות אתם קונים בסופר בשקלים, למלצרים ולטבחים הערבים אתם משלמים גם כן בשקלים…"

 

"זה כמו ביטחון כזה… נגד האינפלציה".

 

"אבל שמונים דולר?! אפילו שמונים שקל זה הרבה!"

 

"וזה לא הכול, אדוני, תרצה בוודאי תזמורת, או די ג"יי, וצלם וידאו, ועוגה, חלה קלועה וגם טיפ…"

 

"גזל, אני אומר לך, גזל".

 

"שמחות עולות כסף. מי מתחתן?"

 

"אני, כלומר, כבר התחתנתי, אבל…"

 

"תסלח לי שאני מתערב, אבל בגילך אתה יכול משהו יותר צנוע. יש לנו את אולם "לילך", שבעים מקומות, אפשר תפריט מצומצם, אפריטיף, שתייה חריפה וקלה, מלוחים, קפה ועוגה – חצי מחיר…"

 

"לא לא, זה קבצנות, יגידו… יותר טוב…."

 

"טוב, אדוני, תחשוב. הנה כרטיס הביקור שלי. תרשה לי עכשיו לחזור למשרד?"

 

"כן כן, מרשה מרשה".

 

מורדי עמד עוד שעה ארוכה באמצע המבואה, מביט בנברשות המבריקות הגדולות, בקירות המכוסים טפט קטיפה ארגמני, במלצרים הלבושים מכנסיים וחזייה שחורים, חולצה לבנה ועניבת פרפר אדומה. הוא החליט להתיישב על כורסה ליד אחד השולחנות, הוציא את התפריט שהיה תקוע בכן צמוד לאגרטל עץ אדום ומבהיק, שבתוכו ורד בודד. מורדי לא הספיק להוציא את המשקפיים מכיס הז"קט, וכבר התקרב אליו אחד המלצרים – ידו האחת מאחור, וידו השנייה, המונחת על בטנו, נושאת מגבת לבנה מקופלת.

 

"אפשר לעזור?"

 

מורדי הניח את המשקפיים והביט בפניו של המלצר. על פי המבטא וגון עורו הוא שיער שהוא ערבי.

 

"בינתיים לא".

 

מורדי היה עייף. השיחה עם מפיק האירועים התישה אותו. הוא רצה לקום ולצאת מהמקום, אבל חשש שיקשה עליו להתרומם מהכורסה הנמוכה והרכה, לכן המשיך לשבת כדי לאסוף כוחות. הוא הביט אל התפריט, מבלי שראה ומבלי שהתכוון לראות מה כתוב בו. הלוואי שמישהו מוכר היה בסביבה כדי שיושיט לו יד. פתאום נתקף חרדה שמא לא יצליח לעולם להתרומם ולצאת. הצטער שלא ביקש מהמלצר, אבל באמת איזו יד היה יכול להושיט – זאת שמאחורי הגב, או זאת המחזיקה במגבת המקופלת? הוא אחז בשולחן הזכוכית, וחש שהרהיט יציב למדיי. ביד אחת הוא דחף את מסעד הכורסה, וביד השנייה המשיך לאחוז בשולחן, וכך הצליח להתרומם. הרף עין של חוסר יציבות, ומורדי עמד שוב על רגליו, עוצם את העיניים כדי שלא ייתקף בסחרחורת, וממתין רגע על המקום, לוודא שאיבריו שוב נשמעים לו.

 

מה יעשה? אין טעם לברר בשאר בתי המלון ברחוב הירקון. ההשוואה בין מעט הכסף שחסך במשך השנים למאורע ובין הצעות המחיר של בתי המלון כל כך מייאשת! מורדי נדר נדר שאם יזכה לחיות חמישים שנה עם סימה, הוא יזמין את כל פרומושיקה לחגיגה שתהיה יפה לפחות כמו החתונה אז בשנת שלושים ושתיים הרבה לפני החורבן, כשהעולם היה מיושב בדעתו, ועם קצת בקשיש יכול היה היהודי להשיג את הירח והכוכבים. מורדי וסימה הזמינו אז את כל פרומושיקה, וכיוון שבמועדון הנוער (האולם הכי גדול בעיירה) לא היה מקום ליותר ממאה איש, הם פרשו את האירוח על פני שבוע שלם. שחטו אז שישה כבשים ושלושים ברווזים. ליד הפתח עמדה חבית גדולה של יין, והמלצרים היו רצים דחופים עם קנקנים מהחבית אל השולחנות. גם גויים הוזמנו לחתונה, כל חוטבי העצים מיער סטורשטי, שמורדי פיקח עליהם, וכמובן, ראש העיר, המזכיר וראש הז"נדרמריה, שנשא נאום שיכורים גם בשם ראש העיר שהיה שפוך לגמרי על השולחן. ראש הז"נדרמריה אמר, כשהוא משהק מהיין: "מורדי אמנם ז"ידאן ארור, אבל ראש לא חסר לו, ואם הוא מכבד את הז"נדרמריה של הוד מלכותו, המלך קארול השני, ירום הודו, ונותן לנו יין קוטנארי וצויקה בלי קמצנות, אנחנו נגיד לו: מורדי חבוב – אחינו אתה!"

 

מורדי לא זוכר כמה עלתה לו החתונה, וגם לא כל כך רצה לזכור. הוא רצה שכל פרומושיקה תדע מיהו מורדי ברקוביץ, ואיך הוא שופך יין כמים ומשקה את כל העיירה. כי כולם ידעו שלינקו ליפשיץ, אבא של סימה כבר לא נותרה פרוטה בכיס לאחר שאסף בדי עמל נדוניה לבתו, ואביו של מורדי עצמו היה תפרן עם תעודת הצטיינות, ולא רק שלא סייע לבנו, אלא אדרבה, מורדי נתן לו כסף כדי שיקנה את החורבה שבה הוא גר בשכירות עם אישתו ושלושת אחיו הקטנים של מורדי. הוא רצה שהעיירה, שכל כך לעגה לנפתלי הנחתום השלומיאל, ששילם עבור הקמח יותר ממה שהרוויח על הלחם שאפה – שכל העיירה תתפוצץ מקנאה!

 

נו, לא מגיע למורדי לתת שוב את המכה? שבני העיירה שלו יראו מי הוא ומה הוא? שיאכלו וישתו בחגיגה מהסרטים? לא מגיע לו שיידעו שלא נס ליחו, והוא עוד יכול לעשות ולהצליח? עכשיו אפילו הרבה יותר קל, כי רבים מבני העיירה שבקו חיים לכל חי – מי בחרב של אנטונסקו ו"החולצות החומות", מי ברעב ובקור בטרנסניסטריה, מי בעבודת פרך בטארגו-ז"יו ובטלאורמן, ומי בעבודת פרך בתעלה מהדנובה לים השחור בימי הישועה ההצלה משלטון הנאצים, בשלוט הקומוניסטים ברומניה. אולי רבע מהם, אולי פחות, נותרו. הילדים והנכדים שלהם? מורדי לא חייב להם מאומה. רק לאלה שהיו אז במועדון הנוער לפני חמישים שנה. רק הם. הם זוכרים את סימה נוסעת ברחוב הראשי בכרכרה שחורה, כשהיא לבושה בשמלה לבנה וכסיות לבנות וכובע גדול כמו גלגל של עגלה, ואת מורדי שהיה לבוש כמו טווס לבן ונעול בנעלי לכה מבריקות כמו פרסותיו של השטן, ובחורף היה נועל ערדליים על המגפיים, כמו הבויאר גריגוריו מפלאמאנזי. בשבילם הוא רצה את המסיבה, רק בשבילם.

 

מורדי ויתר על בתי המלון, וכעבור מספר ימים, לאחר שהתאושש מעט מהחולשה שתקפה אותו לאחר השיחות עם האחראים על האירועים שם, הוא התחיל לבקר באולמות אירועים בדרך פתח תקווה וברחוב המסגר. הוא הוזמן להתארח באירועים, ולראות במו עיניו עד כמה האירועים האלה מכובדים, ועד כמה האוכל והשתייה מוגשים לאורחים בשפע. הם אפילו יכבדו אותו במנה, ויוכל לטעום מכל המטעמים שהשפים המשובחים שלהם מכינים. מורדי התפעל מהמראות הענקיות שעל הקירות, מהנברשות הנוצצות, מהאורות הצבעוניים המרצדים על התקרה. לטעמו, זה אפילו יותר מרשים מהאולמות בבתי המלון, אלא שהמחירים היו עדיין הרבה מעל ליכולת שלו. במקום אחד הציעו לו מנה בעשרים וחמישה דולר, אבל התפריט היה מעליב. מוטב לא לעשות דבר. שאברום-אהרון החזיר ילעג לו? או מוישה טרומבליק, או פרוים כליזמר? מוטב לא לעשות… אבל באמת, אם כבר זוכים לאריכות ימים, וכבר חלפו עברו חמישה עשורים בצ"יק (אוי אוי, איך עף לו הזמן!), ועברנו את הגירושים והגזירות והמחנות שם, ואחר כך בארץ את המעברות ואת הצנע והפידיון והפיגועים – ואנחנו עדיין נושמים בעולם המטורף הזה – אחרי כל זה לא מן הדין לאכול ולשתות ולרקוד עד שהרצפה תתבקע (חס וחלילה!)?

 

הלוואה לא! פעם אחת הוא לקח הלוואה במשכנתא צמודה לדולר, ואז בדיוק, במיוחד בשביל מורדי ברקוביץ, עשה ספיר פיחות, והיה צריך לשלם פי שלושה! היו רגעים כל כך רעים שחשב לא אחת לשים קץ לחייו. פעם אחת טעם את הטעם המר הזה – פעם אחת יותר מדיי. מורדי בדק שוב ושוב את החשבון שלו בבנק. אולי ישלם בתשלומים? בוודאי לא יעמוד בכך. מה כבר ההכנסות שלו בסך הכול? ביטוח לאומי ועוד כמה מאות שקלים פנסיה שהצליח להציל מהגזלנים ההם. כשגרו במעברה, היה מצליח בקושי להשיג יום יומיים של עבודה בסבלות בשבוע. אפשר לקבל מזה קילע ומערידען, אבל לא לחסוך. סימה עבדה במשק בית, ומני עבד בדילול תירס במושב – ובכסף של כולם ביחד לא הצליחו לקנות שולחן לאכול עליו כמו בני אדם. במשך שנתיים אכלו על ארגז של תנובה. אחר כך עלה בדרגה ונעשה עצמאי, נעשה חלבן, עבד מארבע בבוקר על הצוהריים, מחלק בקבוקי חלב לעקרות הבית, שתמיד לא מרוצות, ואף פעם לא משלמות במועד. עבד כמו חמור, והשתכר פרוטות. לא דומה מורדי של שם למורדי של כאן. איפה הימים ההם, איפה?

 

 

מני עמד עם רעיה ושלושת ילדיהם בפתח מועדון הפנסיונרים וקרא את המודעות. כל המשפחה לבשה חג, ובחריט של רעיה היו שתי מתנות: שרשרת זהב עם תליון עבור סימה, וסיכת זהב לעניבה עבור מורדי. מני רצה ללמוד מהמודעות במה מדובר. מסביבם התאספו זקנים וזקנות, בעיקר זקנות, לבושים במיטב מחלצותיהם מימים עברו. הכול מביטים בתמיהה גדולה בזוג הצעיר ובילדיהם, מתמהמהים מעט, מבקשים לומר דבר-מה, אבל מוותרים ונכנסים פנימה. ישי הקטן בן החמש נפחד ממבטי הזקנים, נצמד למכנסיים של אבא. דדי בן התשע וחמד בת האחת-עשרה הביטו על הנעשה במבט משועשע. רעיה לחשה לאוזנו של מני, שלדעתה הם טעו בכתובת.

 

"את לא רואה? רחוב  ירושלים חמישים וארבע".

 

"אולי רחוב ירושלים בבני ברק?"

 

"מה פתאום? בבני ברק אין… הנה הם!"

 

מורדי וסימה יצאו מכיוון שלא ציפו לו – מהמועדון. היא הייתה לבושה בשמלה השחורה בעלת המחשוף העמוק, ועל כתפיה רדיד רשת שחור. שערה, הצבוע בלונד פלטינה, היה מנופח והגביה את קומתה בחצי ראש מעל קומתו של מורדי שהיה כמעט קירח. מורדי לבש את חליפתו הכחולה החגיגית, וענב עניבה בצבע כסף נוצץ. הוא היה מגולח למשעי ונדף ממנו ריח עז של אפטרשייב.

 

"למה אתם לא נכנסים? לא ידענו מה לחשוב. אמרו לנו שאתם מחכים בחוץ…"

 

"חשבנו… הגענו מוקדם, וחשבנו אולי…"

 

"בואו, תיכנסו, השולחן שלנו שמור".

 

רק אז צדה את עינו של מני מודעה גדולה מעל הדלת: "נשף גרנדיוזי במועדון גיל הזהב, ארוחת ערב עשירה, תכנית אמנותית, ריקודים…" מני לא הספיק לקרוא את כל הכתוב במודעה, כי מורדי דחק בהם שייכנסו.

 

"השולחן שלנו שמור, הנה, שם"

 

ליד השולחן "השמור" ישבו שתי נשים כבנות שבעים, ולידן ישב גבר קשיש ממש, שנראה לגמרי לא מאופס. עיניו בהו אל איזו נקודה על הקיר, ופיו לעס ללא הפוגה, כששיניו התותבות מאיימות מדי פעם לחרוג מהפה וליפול על הצלחת שלפניו. על השולחן היה אגרטל זכוכית צר, ובתוכו שלושה פרחי לוע הארי, ומסביבו צלחות מלאות בסלטים, חמוצים, חריפים, שני בקבוקי קוקה קולה דיאט, שאיש לא נגע בהם, ובקבוק סודה שהיה ריק למחצה.

 

"שבו, תאכלו משהו, עוד מעט יביאו לחמניות, ואחר כך את המנה העיקרית".

 

מני הביט על שלושת הזקנים, ואחר כך על אביו.

 

"בשולחן יש עשרה מקומות, ואנחנו שבעה…"

 

מני הנהן הנהון של הבנה.

 

"יש לי מתנות בשבילכם", רעיה חיטטה בחריט שלה והוציאה את קופסאות הקטיפה הכחולות, "משהו צנוע".

 

"לא הייתם צריכים…"

 

"מה זאת אומרת, סימה? חתונת הזהב, זה פעם בחיים! תפתחי, מורדי, תפתח!"

 

"גם לי?!"

 

"גם אתה חוגג, לא?"

 

"אני כבר שם את זה. תעזרי לי, רעיה מותק".

 

"חמד, דדי, ישי, תנו נשיקה לסבא וסבתא".

 

הילדים, שקיבלו תדרוך מוקדם, נעמדו בתור ונישקו קודם לסבתא ואחר כך לסבא. עיניו של מורדי דמעו. סימה חיבקה את הילדים, אחר כך מדדה את השרשרת עם התליון, והחזירה אותה לקופסה.

 

האולם התמלא בינתיים, ולא נשאר ליד השולחנות אף מושב פנוי. הכול דיברו עם הכול והקימו רעש מחריש אוזניים. הלחמניות הגיעו, כמובטח, וכן המנה העיקרית – בשר בקר צלוי עם תוספות של תפוחי אדמה ננסיים אפויים וכרוב מבושל. דדי רמז לרעיה שהוא לא נוגע באוכל הזה בשום אופן, ושהיא לא תעשה מזה עניין. ישי טבל את ידיו לתוך הרוטב ומרח בו את כל פניו. חמד אכלה תפוח אפוי אחד, והניחה את המזלג.

 

"שסבתא תאכיל אותך?" שאלה סימה את ישי. ישי לא הגיב, אבל דדי סימן לאימו שבאסון הזה הוא לא יעמוד. אז קם מורדי ממושבו, הניח על חוטמו את משקפיו, הוציא מכיס המקטורן נייר מקופל כתוב בצפיפות, והחל קורא. בשל המהומה שהקימו הסועדים בכלי האוכל ובדיבורים הרמים, לא ניתן היה לשמוע מה מורדי אומר. מני שמע רק מילים בודדות: "… פרומושיקה… יהודים… יין… זמנים טו… ז"נדרמריה…"

 

"שא, שטיל, סילֶנציה, שקט! חבריה, ברקוביץ קורא לנו משהו. שקט, תנו לשמוע!"

 

השתררה דממה. פה ושם נשמע צליל של כלי אוכל מקיש בצלחת. מורדי הביט לצדדים נבהל מכך שכל העיניים באולם התמקדו בו. הוא הניח את הנייר על השולחן, והתכונן לחזור ולהתיישב.

 

"תמשיך, ברקוביץ, תמשיך. מה אתה קורא?"

 

מורדי התרומם, אחז בנייר והמשיך מהנקודה שהפסיק:

 

"… עברו חמישים שנה, ואנחנו ביחד, וזה חלף כמו…" וכאן נסדק קולו של מורדי ודמעות עמדו בעיניו, "… והילד שלנו עשה לנו נחת ונתן לנו שלושה נכדים, וזה פיצוי לשנים שלא יחזרו, לימים היפים…" מורדי הסיר את המשקפיים, הוציא מהכיס העליון מטפחת צחורה וניגב את עיניו הדומעות. רצה לחזור אל הנייר, אך לבסוף ויתר וחזר לשבת.

 

השתרר שקט מוחלט. איש לא הזיז סכין או מזלג. הכול הביטו מהופנטים במורדי המרוגש, שהתיישב והביט סביבו במבוכה. באחד השולחנות בסוף האולם תפס אחד המארגנים יוזמה והחל למחוא כפיים. כהרף עין הצטרף אליו כל האולם.

 

"בראבו!"

 

"כל הכבוד!"

 

"מזל טוב!"

 

סימה הסירה את מחרוזת הענבר שעל צווארה, הוציאה מהקופסה את התליון וענדה אותו. מחיאות הכפיים הלכו וגברו. בהיסוס מה החלו גם שלושת הילדים למחוא כפיים, ואחריהם גם מני ורעיה. שתי הזקנות חייכו במופגן אל סימה, והישיש המשיך לבהות בנקודה שלו שעל הקיר.

 

"אתה יודע, מני, אין כאן אף אחד מפרומושיקה".

 

וסימה שעדיין נאבקה עם הסגר של התליון: "יותר טוב ככה".