אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הַפַּעַם הוּא נוֹלָד
הוּא נוֹלַד / בְּבִרְכַּת אֵלֵי הָעִיר / בָּהִיר, מְעֻדָּן, אֲצִילִי; / דֵּי גֵּאֶה, מְפֻנָּק,/ אֲבָל כֵּן. / הוּא כֵּן, זֶה נָכוֹן / אֲבָל שׁוֹמֵר שְׁתִיקָתוֹ – / לֹא עָלָיו / עַל מְאַהֲבוֹ בַּעַל עוֹר הַזַּיִת – / לֹא, / הֲרֵי הַכֹּל יוֹדְעִים / מִתְלוֹצְצִים עָלָיו / אֵיךְ הוּא מְגַלֵּחַ אֶת זְקָנוֹ / אֵיךְ הוּא שׁוֹתֶה בְּכָל מַרְזֵחַ / עִם הַמִּצְרִי הַפַּתְיָן הַהוּא – / תִּרְאוּ אוֹתוֹ / כֻּלּוֹ כָּרוּךְ עָלָיו / מְטַפֵּס / עַל רַעֲדוֹ שֶׁלּוֹ / כְּמוֹ שָׁרָךְ עַל עֵץ. / אֲבָל לֹא אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת / הוּא שׁוֹמֵר אַחַר דְּלָתַיִם / אֶלָּא אֶת הָאַחֶרֶת / שֶׁאוֹתָהּ הוּא עובֵד בְּזֹאת, הַגְּלוּיָה: / אֶת הָאֵלָה הַהִיא / הַבַּרְבָּרִית / אֵלָתוֹ הַיְחִידָה / הָאֵם הָרוֹצַחַת / הַמּוֹשֶׁלֶת עַל קַצְווֹת עֲצַבָּיו הַבּוֹעֲרִים / וְעַל הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה / שֶׁבַּגֶּנִים בְּגוּפוֹ. / כַּמָּה אָהַב אוֹתָהּ / כְּשֶׁעָטְתָה אֶת מַסֵּכַת הַזָּדוֹן / כְּשֶׁהָיְתָה סוֹעֶדֶת בַּלַּיְלָה מִבְּשָׂרוֹ! / בְּחַדְרֵי חֲדָרִים / בְּיַרְכְּתֵי רֹאשׁוֹ / עֵינָיו, שְׂפָתָיו / פְּעוּרוֹת אֵלֶיהָ: / כָּאן הוּא שׁוֹתֶה דָּם וּדְבַשׁ /
מַר-מָתוֹק / מִוְּרִידָיו.
אֵלֵי הָעִיר לֹא יוֹדְעִים דָּבָר / אֲנָשִׁים / לֹא רוֹאִים / מַבִּיטִים / בִּתְשׁוּקָתוֹ הַפְּרָאִית / מִסְתּוֹדְדִים בְּלִי לְהָבִין / שֶׁהִיא רַק הָרִאשׁוֹנָה / בֵּין טִקְסֵי הַפֻּלְחָן. / וּבֶאֱמֶת הָיָה יָכוֹל / לִשְׁתֹּק לְעוֹלָם / אֲבָל לַיְלָה אֶחָד בְּבֵית הַיַּיִן / מְאַהֲבוֹ, שָׁתוּי / לוֹעֵג לוֹ עָלֶיהָ / וְהוּא / מְנַפֵּץ אֶת הַכּוֹס / אֶל רִצְפַּת חֲלוֹמוֹ – / וּבְבַת אַחַת נוֹטֵשׁ / אֶת הַכֹּל: / לַעֲזָאזֵל אִתְּךָ / וְלַעֲזָאזֵל עִם הָעִיר הַזֹּאת!
אָחוּז בְּגוֹרָלוֹ / בַּמַּחְשָׁבָה הָאַחַת / הוּא מְשׁוֹטֵט לְבַדּוֹ / בְּאַרְצוֹת הַפֶּרֶא / מְחַפֵּשׂ בְּכָל מָקוֹם / כְּבָר שָׁנִים / אַחֲרֶיהָ. / הָלְאָה הָלְאָה / מְשָׂרֵךְ אֶת רַגְלָיו כְּמוֹ פּוֹסֵעַ בְּבֹץ / לְאַט / יוֹתֵר לְאַט / הוֹלֵךְ וְנֶחְלָשׁ / אַךְ שׁוּב מֵקִיץ בַּחֲלוֹם / שׁוּב מְשַׁיֵּט תְּנוּעָתוֹ – / כְּמוֹבִיל מִין וַלְס / בְּמַעֲלֵה שְׁבִיל הָהָר.
וּכְשֶׁלְּבַסּוֹף הֵם לוֹכְדִים אוֹתוֹ – / עוֹבְדֵי הָאֵם / בְּנֵי צָפוֹן פִּרְאִיִּים – / כְּשֶׁהֵם מַבְעִירִים אֶת הָאֵשׁ / בַּמּוֹקֵד לַקָּרְבָּן / הוּא לֹא חָשׁ בַּכְּאֵב / רַק בְּנַפְשׁוֹ הַנִּשֵּׂאת – / אֶקְסְטָזָה בְּלִי שֵׁם / שֶׁהִגִּיעָה הַבַּיְתָה. / בְּחוּשָׁיו נִטְבָּע רַק / הָרֵיחַ הַמָּתוֹק / בְּשַׁר אָדָם נִצְלֶה / בְּעוֹדוֹ צוֹפֶה / בִּדְבֵקוּת וּזְוָעָה / בְּגוּפוֹ, בִּפְנֵיהֶם, בַּנּוֹף הַשּׁוֹקֵעַ: / הַפַּעַם / הוּא נוֹלָד.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
האלה האם המכלה
אכן
כן, היא בחורה עתיקה מאוד, מירי.
מכירה אותה?
מקרוב
תסבירי? מה ממנה? בפנים? "בחוץ"?
היא דמות די מורכבת. בטארוט היא מתחלקת לעשרים ושמונה קלפים.
השיר סיפור אכן ארוך יותר משתי מילותיי וחצי , אני פשוט מחודדת על הכוונות הבולעניות הנסתרות של אמהות
הרחם המקודש אהבת האם המיתית .
מיתוס ומוות. מתקשר לשיר של שחר מריו מבחינתי . מיתוס הרחם כובל גם את ידי הנשים ולהפחית מכוחו יביא אך טוב להיפרדות ולחיים . "הוא" שלך נולד למות לתוך האלה האם המכלה .
ויש גם מלכה אם מברכת ומחייה . ואינני מכירה את כל הדמויות בקלפי הטארוט אבל יש גם לא מלכה ולא אם ,סובייקט שחיה לעצמה להגשמתה לא פונקצייה. פה הפלגתי כבר הלאה .
כשכתבתי מכירה אותה מקרוב . מכירה אותה מעברי כילדה מתחבטת לחיות ומההוה שלי עצמי . ותסלחנה לי האמהות הטריות בבלוגייה.
או כל המתגעגעות והמתגעגעים לרחם .
על מה יש לסלוח, מירי? החיים, כמו שתיארת הם נפלאים ונוראים גם בפן הזה שלהם. וכן, זה גם דגם נפשי, לא רק דגם של העולם הפיסי. להיות אם (מעניקה / בולעת) הוא גם המשך של להיות בת. הדמות הזו הרי גם גדולה מנשוא.
ויש כמובן גם ההפך מזה:
"אמרה האשה, אלוהי,
שמתני מאז קדמת עת
להיות נופלה לרגלי החי
וניצבה למראשות המת".
מירי, היא בלי ספק היתה גם מקור להשראה וטרנספורמציה ובתקופה המודרנית בעיקר לאמנים ומבקשי דרך לרוח – אבל גם כלפי מעלה (מוזה, סופיה, מריה) וגם כלפי מטה (קירקי, לילית, עשתרת).
היא האמא שלנו?
בהחלט, של כולנו. רחם קוסמי, מלא דם וחיות, והשראה וכישוף.
התכוונתי שהיא האמא הפרטית שלנו אותה אנו מכירים מקרוב והיא מקור ומטרה לרגשות סוערים מאוד
אוהו! בוודאי שזו ההיכרות הראשונית שלנו עם "אמא"… ולרוב זו היכרות די אמביוולנטית. אבל אף אשה לא יכולה לגלם את כל פניו של הארכיטיפ הענק הזה שנמצא, כך נראה, בנפש הגֶנים.
מירי, לאור תשובתך השנייה אני מבין את ההיבט האוטוביוגרפי של התגובה שלך (ולכולנו הרי יש כזה). דווקא בגלל זה אני קורא לעצמי גם את השיר של אלתרמן (ר" בתגובות למעלה) ולו רק בתור איזון לכל מה שאפל שם.
כתיבה הדוקה, סיפורית, קולחת; גיבורך קודח, מפוצל, מובן לעצמו יותר מאשר לזולת.
תודה, לבנה. קודח, מפוצל – כן, את צודקת. אבל מה לא מובן בו?
חזק סוער
והלאה הלאה מוביל הקצב
נהדר
תודה, מגי.
שמח שנישאת בסערה הזאת
אמיר, וואו כמה קשה היה לו להיוולד הפעם. עבר זמן מאז "עיניים" ו"גלים". לא?….נראה כמעט כמו איון… המילכוד שבאהבה שינאה לרחם המכונן. הגעגוע לכהנת- לאם. המרד באהבה המאיימת ביותר, אהבת אם, מביא אותנו לתופעות לוואי מגוונות ולעיתים אף מוזרות. הפעם הוא התמודד עם הבריחה ממנה כשהוא משתוקק אליה–כמה מאופק מצד אחד אך פורק עול מצד שני. הכל בגילגול הזה היה מתוך נקודת מוצא אחת- היא- האמא- הכהנת-האלה….
תמי, מעניין שאת מפרשת את דמות האלה הגדולה באופן פסיכולוגי כזה. היא נתפסה מסורתית בדתות הפגאניות בקטבים די רחוקים. מצד אחד כ"אם הטובה" – דמטר, איסיס, אם היבול, הפריון, הלידה והלידה מחדש. מצד שני – כ"אם הנוראה" – קאלי, הקטה, גורגונה – גברת המוות, הביתור, החולי והכיליון.
במלים אחרות – אלה דברים שנצפו גם בקיום ולא רק ביחסי משפחה.
divinity ככוליות של כלל עולם התופעות- כך אני רואה אותה. היא הכוח היוצר, נוצֵר, עוצר, ושוב יוצר. פועלת- מפעילה. אתה לא חושב שהיא כזו?
והכי חשוב לי לזכור שהיא בלון נפוח, לא שווה כלום בלי הפרייה…:)
🙂 שמתי לב לאהבה/שינאה שלי כלפיה. אוף איזה שיר מטלטל…לחיוב
טבעי לגמרי. כל העניין הזה, כל הכוח, נשען על אמביוולנטיות גדולה.
למרות שאפילו מפולחן האם הגדולה עשו במאה הקודמת גם רומנטיקה.
לא בדיוק… בפולחן האם הגדולה המקביל לה היה "הבן, הבעל, הקורבן" – משהו מעולמה של האלמנה השחורה…
אלמנה שחורה- קאלי- הבולעת..?
איזה אנרגיות גבריות יכולות לעמוד מול אלו…מענין כיצד התמודדתי בגלגולים עם כל זה..
בתור תמי קאלי, את זו שצריכה לענות…:)
:))) שתיקה יפה לי
לאו דווקא. למה שלא תתפסי איתה שיחה?
השיחות מתוזמנות ומתנהלות דרך מילותיהם של אנשים אחרים. כך בחילופי תפקידים, לסרוגין, אנחנו משוחחות. זה כולל אותך..:)
בתפקיד תמי או בתפקיד קאלי או שתיהן?
טוב, אני אבדוק את עצמי 🙂
כן, היא עולם התופעות – ולא רק. עולם התופעות במכלולו – גם זה הממית ובולע. בתה של דמטר היא פרספונה, אלת השאול… אפילו בעברית "קבר" הוא גם כינוי לרחם…
רוברט גרייבס ב"שבעת ימי כרתים החדשה" קרא לה "האם, הרעיה, המקברת".
אפילו אצל אלתרמן היא לא רק הפונדקית או "העלמה" אלא גם המוזה שיש בה צד נורא, שמאלמת אותנו לאלומות..
כלומר, יש לה גם צד ארצי וצד רוחני, ולשני הצדדים קוטב בונה וקוטב הורס.
אני מודעת ליכולת שלה להרוס לבלוע, ועוד המון כל מיני… לכן היא עוצמתית ומטרידה כל כך הרבה כותבים … לא פגשתי דמות גברית דומה לכוחות שלה. נכון שאין כזו?..
אולי זו הסיבה לתיאור האלוהות התנכית כגברית.
נכון, וזה לא בגלל רחם-המוות אלא דווקא בגלל היכולת לתת חיים. הדואליות הזאת חסרה באלים גברים – למרות שהם יכולים להיות סופר-פריוניים וגם סופר-מחסלים (כמו זאוס או קרישנה למשל).
בקשר לאל היהודי – אולי זה מרוב פחד?
נגעתי בדיוק בשאלה הזאת ב"איך ילד אדם את חוה אמו"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3650&blogID=182
במקור, בדת העברית הקדומה, ליהוה דווקא הייתה אישה – אשרה, שגם היא כמו עשתרת פן של האם הגדולה.
אני זוכרת היטב את הפוסט ההוא ואכן האלוהות העברית , לטעמי, היא אחת מהרבה אלוהים. ולאלוהים הללו יש מפקד יותר בכיר וכך …עד אין סוף אלוהים…לכולם יש מקום, אין להם מה לדאוג או לריב…
אם ככה, את זוכרת את חוה, אלת הנחש (חיוויא)? חיים ומוות ביד האלה.
אבל גורלו של "הנולד" כאן, כפי שאת אומרת נורא ונפתל גם מעבר לעניין הזה.
כן, "הנולד" נועד (אני, אתה, אנחנו) מראש לחיות ביאוש ובנסיון לברוח מרוע הגזירה. לדעת שהמשחק מכור ועדיין להנות ממנו… לא?
הא! הפתעת אותי. לא חשבתי עליו כ"אנחנו". הוא נבגד, ומחריב את עולמו שלו מדעת בשבירת כוס אחת. הוא עוזב את הביטחון והולך אל סכנה ידועה מראש (מחוץ לעיר איש לא היה מוגן, ודאי לא באזורים כאלה). והוא הולך בעקבות האלה…
משל קיומי? אולי!
זה מעורר בי שאלה קיומית. האם יכול להיות שהוא הולך בעקבות האלה וגוזר על עצמו בידוד, בכוונה כדי להעניש את עצמו? (מרטיר ידוע…). הוא כמעט מתנדב להיות הקרבן של "עובדי האם" (הם בעצמם שבויים בחיפוש אחר האם…)ולכן הכאב שלו הוא לא בבשר ולמעשה כשהוא נולד הוא מנציח את כאב הבדידות והחיפוש אחר "האם"… וחוזר חלילה. ממש חד גד יא….
זה מזכיר לי שכולנו יצרנים של "לוקשים" (איטריות) שאותם אנחנו בעצמנו אוכלים…כך אנחנו נהנים פעמיים…:)
תמי, זה חוזר לדיוק שהיה לנו על "המשחק" של הציד. הלוקשן לא טעימים אם זוכרים שאלה רק לוקשן שייצרנו. כדי להנות פעמיים צריך גם לשכוח פעמיים, לא?
זו אמירה צינית כל המנגנון הזה שתארתי. כמו סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להסביר את הבחירה שלנו בכאב, סבל, געגוע… והרי אפשר לחיות בלי זה , אבל לא, איי אפשר… לופ מרתק…
אולי אפשר… אבל אנחנו רוצים לשחק, לכן אנחנו פה, לא?
🙂 כן, והמשחק כה יפה.
בזכותך אני מוכנה לכנות את זה "משחק"
משחק במובן game . לא כל game הוא play…
יפה? כן, וגם נורא, אמיץ, משפיל, נשגב – כל חוויות אנוש…
אוכל לצאצא (עוד משחק) וכבר חוזר 🙂
אכן כה יפה! גם כאשר הוא נורא אין לי רצון לחדול. הסקרנות מה יהיה, איך אצא ממצב זה או אחר. היכולת לדעת את הזמן התחום ומוגבל לכל ארוע/פיגוע, מתוך תובנה שגם הרע זמני…
אוכל לצאצא הוא כבר סיבה טובה למשחק, לא?
אוכל לצאצא הוא משחק שאי אפשר להתווכח עליו. אני פה בתפקיד האם הגדולה 🙂
נכון!, תפקיד ניכבד להמון צאצאים, גם לאלו כאן- הווירטואליים…:)
התכוונתי כמובן לפן המיניק שלה, ולא כמו זאת שבשיר, עם הדבש והדם…
כמובן!. (אני לא מערבבת בשר בחלב!).
תמי, אין ספק שיש יסוד של עונג-כאב בכל מערכת היחסים הדתית הזאת. זה מסופר בקטע עצמו. גם ההרס העצמי ברור, אבל לא ברור אם המחיר לא היה שווה מבחינתו. הוא מת במין אקסטאזה, צופה בעצמו. אפשר לרחם עליו ואפשר לקנא בו, לא?
וגם החד-גדיא הרבה יותר מורכב. חכי ותראי…
קשה לי לחשוב שאני אקנא בו כי אז אעמוד מול תכונה קשה אחרת של אהבת הכאב. אולי אני מביטה בו בהערכה על ההתמסרות הטוטאלית שלו.
אני סקרנית להבין את ההמשך…
"הוּא לֹא חָשׁ בַּכְּאֵב / רַק בְּנַפְשׁוֹ הַנִּשֵּׂאת – / אֶקְסְטָזָה בְּלִי שֵׁם / שֶׁהִגִּיעָה הַבַּיְתָה. "
אבל כמובן יש כאב אחר, נפשי, של כליון הגוף כקורבן. נדמה לי שעצם הנפרדות והחיים בבשר נטלו פה לעצמם מטפורה לא קלה.
כאבי גוף הם קצה ההוויה שלנו בצד אחד. בצד האחר הכאב הוא ברובד של נשמה. כאשר אחד הקצוות נפצע- כל ההוויה יודעת וכואבת. הוא נשמה פצועה כמונו (ממילא כולנו לא מושלמים/שלמים ולכן כולנו פצועים במידה זו או אחרת). ההתגלמות בבשר היא באמת פצע ענק… הריפוי למחלה הזו שנקראת "חיים" היא החיים עצמם אך לעיתים גם מוות- לכן הוא כבר נרפא ממחלת החיים הזו, בגלגול הזה (שבשיר)…הגזמתי?
אין ספק, הריפוי לחיים הוא דרך החיים.
בראשית היתה המלה, והמלה היתה לבשר: התמונות של המחשבה הן מצע החיים, לא?
מוזר לי ש"בראשית היתה מילה, והמילה היתה לבשר" כי אני חושבת בתמונות ולא במילים ז"א תמונות מחשבה. אני לא זוכרת שכאשר לא היה לי את הבשר- חשבתי במילה. נראה לי שהיו אלו תמונות מחשבה שחיפשו לבוא לידי ביטוי בבשר.
מסכים אתך, תמי. אלה תמונות המחשבה שהשפה עצמה מתרגמת למלים, ואם מציצים בהירוגליפים או בכתב העברי העתיק ניתן עדיין לראות את התמונות.
"בראשית היתה המלה" – בעצם המלה היוונית יכולה להתפרש לא רק כ"מלה" אלא גם כרעיון, מחשבה, או תבונה.
למה את חושבת שהוא "נרפא"?
זו ידיעה שאינה, יודעת, אחרת הוא לא היה בתוך הדראמה הזאת, בכל גופו ונפשו, לא? אי אפשר לבטל את החיים, וגם הנסיון הנורא ביותר לאו דווקא מרפא מן ההתנסות כמו שכתבתי לך למטה.
חייבת לצאת, אבל אשוב..:)
הוא בתוך הדראמה ולא נראה שהבין איך התגלגל בה. כביכול צרות נוחתות עליו והוא קרבן של כל העסק הזה. הדבר היחידי שהוא מוכן לקחת עליו אחריות הוא המוות שלו- טיפוס מוזר.
אני חוששת שהפיתרון למחלה שלו היה במוות. הוא הוביל את עצמו לנקודה שממנה אין חזרה , אין תיקון, אין לימוד.. לא?
תמי, הלימוד, כמו החיים, הוא לא תיאורטי. לפעמים דווקא מיצוי הדראמה מביא את סופה, לא?
כן אני מסכימה איתך. מיצוי דראמה ולא חשוב אם היא קטנה או גדולה כשבאה לסופה זו תחושה טובה של שביעות רצון. אך ניתן ללמוד שנסתיימה רק בדיאבד. לא? אני ממתינה לגלגול הבא של השיר…כמעט התמכרות מה יהיה בפרק הבא…
אתה מכיר אנשים שסיימו דראמה אחת וקיבלו על עצמם מיד דראמה נוספת בלי להמתין?
בלי להמתין?… דחיית סיפוקים לקצת מנוחה?
תמי, מי יוצר את הדראמה ובאילו אנרגיות?
מה שלא תם ונשלם דוחף הלאה ליצירה חדשה.
כן בלי להתין. ז"א בגלגול אחד אדם משלים כמה וכמה דראמות. כי העילוי בסופושל דבר הוא בלימוד מעמיק של הנשמה כדי שלא תתגלגל לגוף. לא?
כמו שאני מבינה אנחנו מזמינים את הדראמות. מהמקום שהיינו ללא הבשר, לפני שנחתנו לגוף. לכן לפעמים נשמה מתכננת מעט מדי דראמות ומחליטה במהלך החיים להוסיף לעצמה פרוייקטים נוספים. לא?
כן, מסכים אתך, תמי. אנחנו פה ללמוד ולהשלים מה שנותר פתוח.
לגבי פרויקטים נוספים 🙂 כן, ייתכן. הרי דברים גם מתחילים לא רק נגמרים…
:)) זהו שרציתי להגיד שאני פריקית של פרוייקטים….אני צריכה לדבר עם עצמי לדעת מתי כל זה מתוכנן להרגע…:)
שוב מוקד. שוב אש. שוב אהבה והפעם נשמע כמו גילוי עריות ב…מצרים(? )נדמה לי ששם רק בעלה של נפרטיטי היה מאהב של אימו אבל אינני מכירה מספיק את הסיפור ההוא ולא מספיק סיפורים אחרים. (יש גם את אדיפוס אבל שם אימו תלתה את עצמה והוא עיוור את עצמו). אז חוזרת לאותה אם של שיריך בכפר הנידח ,ומבינה ,שאולי הוא שוב התגלגל לאותה אם ,והפעם הם אהבו בתשוקה, אך עדיין כאמא ובן, והפעם הוא נולד כדו מיני, ולמרות ברכת האלים שבזכותם הוא נולד הפעם, כנותו הייתה בעוכריו. (מה שכן מתאים לאדיפוס).
בקיצור, התבלבלתי לגמרי מההליכה לכל מיני דמויות שהם לא ההוא וההיא מהגלגולים של המוזיאון.
:0)
סיגל, זה לא גילוי עריות ממש, אם כי במובן מסוים, שתמי דיברה עליו, אולי כן. הוא סוגד ל"מגנה מאטר", האם הגדולה – אלה שלא פעם פולחנותיה היו די פראיים ואורגיאסטיים, ולעתים גם היו כרוכים בפרקטיקות של הכאבה ופגיעה(כוהני האלה קיבֵּלה גם הרחיקו עשות וסירסו את עצמם כדי להידמות לה!)
בכמה וכמה דתות כאלה הבן היה מת וקם לתחיה (תמוז, אטיס, הורוס).
נ.ב.
זה לא סביר שזה במצרים (אחרת למה לציין אותו בכינוי "המצרי הפתיין הזה"?)
זה לא הגיוני גם מכיוון שהוא "בהיר" וכבר דמיינתי עור בהיר ותלתלים בלונדיניים. רק ש…זה מתיש להתגלגל עם אותה אהבה ואותה אהובה בכל הגלגולים וכל הזמן לחוות בשר שרוף או מדמם. אני ממש מקווה בשבילו שיזכה להתגלגל לגילגול מלא אהבה ותשוקה, ואושר, ושמחה, שלא יהיו בו (בגלגול) ברברים, והאש היחידה שיחווה תהיה אש טובה.
"בהיר" זה מונח יחסי, לא? לא הבנתי מה לא הגיוני? 🙂
החיים הם לא גן של שושנים, אבל נראה שהוא חצי מאמין בעצמו בפולחן שבו הוא מוצא את סופו.
לא הגיוני שהוא מצרי. לא רק בגלל הפתיין אלא גם בגלל תאור מראהו.
ולמה אתה מתכוון בחצי מאמין?
הוא יווני (לא "ברברי"). המאהב שלו – מצרי. וגם היוונים לא היו בלונדיניים, רק יותר בהירים.
הוא חצי מאמין בפולחן הזה שבו הוא עצמו הקורבן, כי עבד את "האלה הברברית" הזאת בסוד, ואחר כך חיפש אותה, לא?
הבנתי. אני כנראה עייפה כי כבר בקריאה הראשונה חשבתי את כל מה שהסברת לי עכשיו ,ואחר כך התחלתי קצת להתבלבל ושכחתי את מה שהבנתי בהתחלה.
:0)
(מחר אבין שוב לבד, בינתיים ליל חלומות ומנוחה.)
🙂 ליל מנוחה. לידה מחדש אם אפשר.
WOW how did u do that!
אומי,
WOW if you shifted to English,
it must mean it ideed
תודה :)!
קצבי, מתגלגל כזה, מתנגן.
תודה, איציק, שמח שהתגלגל לך 🙂
חזק, נועז, ציורי וחושני. זו ההרגשה שלי. וסיפור טוב יש כאן.
תודה יעל – על החזק והציורי, וסוף סוף מישהו גם אומר חושני 🙂
מצטרפת לחושני ולחזק, ומוסיפה, הסוף גרם לי לצמרמורת. מתחבר ישירות לקערת הדם הפולחנית של מירי.
תודה, אסתי! אכן, ממש לא צמחוני העניין הזה. אפשר לסכם חיים שלמים בקערה של דם, אבל דם שהוא הנפש הזאת עם כל תולדותיה העזות והחושניות האלה.
אמיר
טקס פולחני, מפתה, מכשף, מכלה.
והבשר הנאכל והסוף הבלתי נמנע הלידה מתוך האש והמוות.
ושוב נמזגו לכוס היין דם הקורבן, ארוטיקה ומוות.
סוחף.
מוישלה, זה מסוג המחול הנשכח, שבכל זאת ממשיך בלבב פנימה.
תודה
אם הבנתי נכון, הרי שהאציל הבהיר נשמע כמו איש שנולד עם עם זיכרוןמגלגוליו הקודמים. במציאות ,הוא חי חיים טובים ,מפונקים ומלאי תשוקה ,כשבחלום הוא סוגד לזו שהוא זוכר מגלגוליו. נראה, כי הוא זוכר אותה כאותה כוהנת וכאמו שלא זכה להכיר כתינוק חי ,והוא ממשיך לאהוב אותה ובחלומותיו הוא סוגד לה, מקיז את דמו כפולחן ראשון מיני רבים וכל כולו בעוצמות הזיכרון. שנים שהוא מחפש אותה והיא לא מופיעה בעירו ,וכשמאהבו לועג לזכרון (אולי אפילו מקלל את אימו מתוך שכרות), הוא מנפץ את רצפת החלום ,ומנסה למצוא אותה במציאות. הפעם ,הוא יוצא מהעיר ושם הוא נתקל בפראים , הפראים ששרפו אותו בעבר, הפראים שהכו בבטן אימו.
הקשר היחיד שיש לו לאותה פראית אהובה, זה אותם "מכאיבים" המופיעים בחייו בסופו של כל גילגול. אכן, הפעם הוא נולד וחי, אבל עדיין הוא מסיים כקורבן הצופה בגופו הנשרף.
אה, זה קישור מעניין, ואולי גם לא בלתי שייך.
במקור זה פרק עצמאי: אין פה אמא ביולוגית, רק האלה הגדולה, שפולחנה הוא פולחן זר, ברברי, ולכן נשמר בסוד מחמת הבריות. מאהבו שיודע את הסוד מגלה ומבזה.
ובכל זאת – חוט המשמעות – מי ישורנו?
אולי גם בלי לזכור הוא זוכר, ולמרות שהוא לא מתעסק איתה (ועם נשים בכלל) הוא מאליה אותה?…
ונכון, גם פה יש שריפה על המוקד (אחרונה ודי!) אבל פולחנית.
מה זה מאליה?
מַאֲלִיהַּ = עושה לאלוהות.
לדעתי כשאומרים אמא או חושבים אמא לתוך המילה נכנסת משמעות לא רק של האמא הביולוגית שלנו אלא למושג אמא בכלל ולקדום שבאמהות או לאם כל הגלגולים, מהרגע שהמילה אמא מופיעה בשיר ,אך טבעי הוא שהוא יאלהַ דמות הנושקת לאמהוּת קדומה, עם או בלי זכרון.
אמא, מסתבר, אין רק אחת. ואם שווה לסבול בשבילה, נראה שהיה בזה גם עונג. בכל מקרה, בשום שלב לא היה לו משעמם במיוחד, לא?
משעמם? אם אני התגלגלתי בחיי, אני מקווה שבכולם חוויתי אהבה ולא נשרפתי ולא שרפתי והיה לי נעים ,שמח ו"משעמם".
הנה היזדמן לי מחשב עם אינטנט רגיל וקראתי הכל כולל התגובות… אני כנראה כפרית מדי בשביל החמרים האלה, למרות שאת "האלה הלבנה" של רוברט גרייבס אהבתי בזמנו. עכשו אני בsimplify simplify simplify של אחי הרוחני — דיויד הנרי ת"ורו.
כן, אני קורא ורואה. בשבילי זה פשוט – אני מדווח על דברים שראיתי, אבל בקריאה זה אולי נשמע מורכב.
ואת ת"ורו אני לא מכיר… אבל יש עוד "פשוטים" עמוקים (או שאת מתכוונת לכיוון ספציפי?)
סבינה, האלה הלבנה עדיין שם, אבל אנחנו לא דו ממדיים, וגם לא החיים. זה כיף למצוא את הפשוט, אבל המבט אינו כל כך פשוט אם הוא הופך למלה, לא?
תורו הוא דמות מרכזית בכתיבה הירוקה היום. למרות שבזמנו לא היה לזה שם. מצאתי בו את מה שהיה בי: הרצון לפשט את החיים, כדי להציל את החיים, כדי להציל מהם קצת שמחה, וכדי להיות איתם בקשר מיידי ללא תיווך של אלים מיתולוגיים.
הוא גם אמר שעל האדם לשמור על תמימותו כפי ששומרים על תמימותו של ילד — וכך עשיתי וכך קורה שאינני מבינה חלק מההתנהגות האנושית כמו האורבניות ויחסים מורכבים ואפלים
סבינה, אולי בשבילך זה עובד, אבל אני לא מבין את זה.
אני גם לא בטוח למה את מתכוונת ב"פשוט" או "תמים".
עד כמה שאני רואה, גם אם הכוונה ראויה, האדם לא נעשה כזה רק מפני שיום אחד הוא החליט להיות כזה, לא?
אני רוצה לומר שיש טמפרמנטים שונים. כל אחד מהם כבר ימצא את הת"ורו שלו. כשאתה כותב על "עץ המלוא" את זה הטמפרמנט שלי קולט.
סבינה, את צודקת כמובן. לכל אחד תדרים אחרים בעולם. לזהות שיר טוב הוא עניין אחד, וזה שהוא ממש ידבר אל נפשך הוא עניין אחר.
כשאומרים לי "פשוט" אני חושב למשל על סאפפו או על טאניקאווה הנפלא. אבל זה בבירור לא ה"פשוט" שלך 🙂