בננות - בלוגים / / משורר וגורל
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

משורר וגורל

 

 

משורר וגורל

 

 

ב-25 ביולי 1183 התמוטט שלטונן של משפחות הטאיְרה, ששלטו ביפאן במשך עשרים שנה שלטון ללא מצרים. יריביהם, המינאמוטו, עמדו לעלות על הבירה, ובני טאירה שגורלם נגזר ברחו עם הקיסר בן השש מערבה. בעיצומה של המנוסה לקח איתו טָדאנוֹרי, מושל סאצוּמה, חמישה סאמוראים וחזר אל קיוטו. הוא התדפק על שער ביתו של מורהו, שוֹנזי גוֹג'ו, אבל שונזי חשש מפורענות ולא פתח.

"זה לא משהו מיוחד, שונזי", קרא טדאנורי מעבר לשער, "חזרתי רק כדי לדבר אתך. בוא הנה, אם אתה מעדיף שלא לפתוח את השער".

"אה, הוא לא יגרום שום בעיות. פתחו לו", ציווה שונזי על אנשיו.

אז נכנס טדאנורי ואמר: "מאז שקיבלת אותי כתלמיד לפני שנים אחדות, לא היה בכוונתי להתרשל, אבל משפחתי נאלצה לקדם את המהומות בעיר ואת המרידות שפרצו בגלילות הארץ; במשך השנתיים האחרונות לא יכולתי לפקוד בקביעות את ביתך, למרות שהשירה הייתה עדיין חשובה לי ביותר. הקיסר כבר עזב את הבירה; מזלה הטוב של משפחתי הגיע לסופו. שמעתי שניתנה הוראה להכין אנתולוגיית שירה קיסרית, וחשבתי שיהיה זה הכבוד הרב ביותר שאזכה לו בחיי, אם תכלול בה ולו שיר אחד שלי. עכשו למרבית הצער, קמה המהומה הזאת, ולא הייתה כל התוועדות בעניין, אבל אין ספק שהדבר יקום כשישוב השלום על כנו. אם יש במגילה הזאת ולו שיר ראוי אחד, ואם תמצא לנכון לכלול אותו באוסף, אשמח בקברי ואהיה לך לרוח מגן".

לפני לכתו הוציא טדאנורי מגילה שבה רשם למעלה ממאה שירים, שהיו לדעתו הטובים שבשירים הרבים שחיבר ושמר במשך השנים. הוא שלף אותה מתוך שריונו ונתן אותה לשונזי.

שונזי פתח את המגילה והביט בה. "אל תחשוש", אמר. "לא הייתי מעלה בדעתי להתייחס בפחיתות ערך למשמרת שכזו. עצם העובדה שהיגעת הנה בזמן שכזה מורה על החשיבות שיש לאמנות השירה בעיניך".

טדאנורי היה מאושר. "עכשו אחת היא לי אם אשקע מתחת לגלי המערב או אשאיר את עצמותיי להלבין בישימון הפרא. לא נותר עוד דבר שיכבול אותי לעולם החלוף הזה. שלום!"

הוא עלה על סוסו, קשר את שרוכי קסדתו, ורכב מערבה. שונזי המשיך להביט עד שטדאנורי נעלם במרחק. מאוחר יותר, כשניצחו המינאמוטו ושוב שרר שלום, ערך שונזי את 'אסופת אלף השנים'. רגש עמוק עלה בו כשזכר את הופעתו ודבריו של טדאנורי. המגילה הכילה הרבה שירים ראויים, אבל מכיוון שמחברם היה אדם שהוכרז לאויב הכתר, הוא בחר רק אחד מהם, שנושאו היה 'פריחה בבירה הישנה', וחתם אותו בתוית 'אלמוני'.

                                              

[ע"פ הייקה מונוגאטארי 16,7]

 

פורסם לראשונה ב'מעריב'

 

 

83 תגובות

  1. עדנה גור אריה

    איזה סיפור נהדר ואיזה גורל?

  2. הי אמיר, עם כל השהיות התגובות בכל הבלוגיה לקחתי לעצמי השהיית תגובה משלי כי לא רציתי לכתוב רק וואוו. אבל עבר קצת זמן ועדיין נותרתי ללא מילים. ואולי אכנס קצת לתחום האישי שלי ואשתף שמה שקרה כאן, כלומר הפוסט הזה שבא אחרי מחשבות שהיו לי הזכיר לי חבר עבר שהייתה לו השפעה מדהימה על חיי (טובה ורעה), שהיו בו תמיד תגובות לדברים או למחשבות, שהובעו באמצעות סיפור שפתאום היה שולף מהידע העצום שלו, שכל כך התאים והיה כל כך מדוייק…והדבר הזה שעשית הזכיר לי אותו. (וזה מהטוב:)

    • תודה, סיגל, ושמח שכוונתי בהבאת הסיפור הזה עוברת 🙂

      • עוברת לגמרי ואם אתה שמח אז הנה בדיחת זן , שגם תחייך :

        רק שתי מילים

        היה פעם מנזר שחוקיו היו מחמירים ביותר. בעקבות נדר של שתיקה, אסור היה לדבר כלל, אך היה יוצא מן הכלל לחוק זה. בכל עשר שנים היה מותר לכל נזיר לומר שתי מילים בלבד. לאחר שבילה את עשר השנים הראשונות שלו במנזר, ניגש נזיר אחד אל אב המנזר. "עברו עשר שנים," אמר אב המנזר, "מה הן שתי המילים שברצונך לומר?"

        "המיטה קשה…" אמר הנזיר.

        "אני מבין," ענה אב המנזר.

        עשר שנים מאוחר יותר, הנזיר חזר אל משרדו של אב המנזר. "עברו עוד עשר שנים," אמר אב המנזר. "מה הן שתי המילים שברצונך לומר?"

        "האוכל מגעיל…" אמר הנזיר.

        "אני מבין," ענה אב המנזר.

        עברו עשר שנים נוספות והנזיר נפגש שוב עם אב המנזר אשר שאל, "מה הן שתי המילים עכשיו, לאחר עשר שנים אלו?"

        "אני עוזב!" אמר הנזיר.

        "ובכן, אני יכול להבין," ענה אב המנזר. "מאז שבאת אתה רק מתלונן."
        🙂

  3. שירית- לאמיר

    מרגש.תודה. אולי אתה יודע מה עלה בגורל השא השירים?

  4. גיורא פישר

    סיפור מעניין ומורכב.
    האם הוא היה מרגיש שהוא מונצח, אם היה יודע שאף אחד לעולם לא ידע שהוא זה שכתב את השיר.
    גם אצלנו, הרבה שירים חתומים כ "לחן עממי" ,בעיקר מתקופת ראשית הציונות וההתיישבות בארץ.

    • הי גיורא, דעתי כתשובה לשאלתך היא שהוא רצה להנציח את שיריו, לתרום את תובנותיו, את מחשבותיו, ואת כל מה שבעקיפין מרכיב בעצם את מי שהוא היה, בלי כל קשר לשמו, ובכלל, הוא היה משרתה של השירה, ואם הסיפור הוא יפני אז אין סכוי שהוא יכתוב אותה ויסכן את עצמו למענה וכל זאת בשביל להנציח את שמו. כי מהו שם? רק שם. לא?

      • לסיגל
        אל תמעיטי באגו של המשוררים (בטח גם יפנים)
        במקרא, שם=הנצחה "ונעשה לנו שם" (סיפור מגדל בבל בראשית י"א) בני האדם רוצים להנציח את עצמם על ידי המגדל המפואר והגבוה שבנו.
        כך גם "יש ושם" שנלקח מישעיהו.

        • צ.ל. "יד ושם"

          • אולי אתה צודק וזה שונה מאיש לאיש אבל לפי הסיפור הבנתי אחרת ממך כי כמו שאומר המורה של המשורר: "עצם העובדה שהיגעת הנה בזמן שכזה מורה על החשיבות שיש לאמנות השירה בעיניך". אדם שאוהב את עצמו לא יסכן את חייו רק בשביל שהשם שלו יונצח אפילו במחיר מותו, זה חייב להיות מעבר לזה.
            והמשורר גם אומר את זה: "עכשו אחת היא לי אם אשקע מתחת לגלי המערב או אשאיר את עצמותיי להלבין בישימון הפרא. לא נותר עוד דבר שיכבול אותי לעולם החלוף הזה. שלום!"
            ובנוסף לזה לפי תרבות המזרח המאמינה בגלגול נשמות הרוח שלו תמיד נמצאת ורואה ויודעת הכל, וגם אם אף אחד לא יודע מי כתב את השיר, הוא יודע והוא גאה והוא יודע את שמו.
            וציטוט: "אם יש במגילה הזאת ולו שיר ראוי אחד, ואם תמצא לנכון לכלול אותו באוסף, אשמח בקברי ואהיה לך לרוח מגן" .
            ולהזכירך רטוש פרסם את שיריו ולא היה זה שמו, ולא נראה לי שהיתה בעיניו חשיבות שידעו את שמו כמו שהיה לו חשוב שקולו ישמע ולא משנה באיזה שם.
            ומכיוון שאתה משורר אז אתה יכול לבדוק את זה עם עצמך, נניח שאתה… פושע מסוכן:) ויודע שאין לך סכוי שהשירים שלך יפורסמו אם ידעו מי כתב אותם, האם לא תהיה מוכן לכתוב בשם שאף אחד לא ידע שזה אתה ומספיק יהיה לך לדעת שאלו הם שיריך ועולם השירה מעריך אותם?

          • ועוד משהו לפני שאני מפנה את המחשב לילדיי, דגמאת מגדל בבל שהבאת מצויינת בעיניי, בני האדם אולי חטאו שם עם האגו שלהם ושכחת האל אבל עדיין אפילו כשהם רצו להנציח את עצמם ואמרו "נעשה לנו שם", הם בכלל לא התכוונו לשמות שלהם אלא דרך יצירתם הארכיטקטורית, הפרוש המאוחר יותר לכך ששם הוא השם שנתנו לנו ההורים אולי מבלבל היום ויש כאלה שרוצים לעשות לעצמם שם כלומר שיזכרו את השם שלהם אבל השם האמיתי של האדם הוא היצירה שלו שנשארת אחריו ואת זה אני יכולה לכתוב כאמא לשלוש יצירות מקסימות שאני משאיר כאן אחריי ויודעת שהם שלי, ולא משנה לי אם אחרים ידעו שלאמם קראו סיגל:)

          • התגובה הריקה החתומה, כביכול, עלידי, אינה שלי, והיא זיוף.

          • אוקי, גיורא. לפחות אינה דברי בלע של פגוע נפש.

          • לסיגל,

            עוד לא ראיתי, אבל אני ממליצה לך לראות את הסרט "ההתחלה" עם ליאונרדו דה-קפריו. סרט ביזארי, יצירתי ומעניין לחלוטין.

            איך אני יודעת, ראיתי את תחילת הסרט באינטרנט.

            למה אני כותבת את זה.

            ככה,
            קצת נמאס לי מן הרצינות התהומית הזאת שלכם כאן.

            וכן אני עדיין מחכה לשיר הנבחר, אם הוא קיים
            אנא יופע מיד.

            טוב, למרות הכל אני כבר די משועממת מן הכל. אפילו תל-אביב שבה הייתי אתמול ושלשום כבר לא עושה לי את זה.

            מחכה לחגים בציפייה רבה.

            חוה

            יש לך אולי איזו בדיחה טובה בשבילי?

          • 🙂
            כשאני קוראת לך מצחיקה את אומרת שאת רצינית וכשמדברים ברצינות נמאס לך ממנה:)

            יש לי משהו זניסטי חכם ומחייך בשבילך:

            איך מרגישים הדגים?

            יום אחד טיילו צ'אנג טצ'ו וידידו ליד הנהר. "הבט על הדגים השוחים מסביב," אמר צ'אנג טצ'ו, "הם באמת נהנים מעצמם."

            "אתה לא דג," ענה ידידו, "אז אינך יכול באמת לדעת שהם נהנים מעצמם."

            "אתה לא אני," ענה צ'אנג טצ'ו. "אז איך אתה יודע שאני לא יודע שהדגים נהנים מעצמם."

          • יפה שתיקה לדגים…

    • גיורא, ההיכרות שלי עם טאדאנורי לא מספיק קרובה בשביל לדעת את התשובה, אבל ברור שהשאלה מופנית לכל יוצר. ברור שעל פי רוב 'טאדאנורי' היה מעדיף להיות חתום על השיר, אבל אני חושב שגם הידיעה שהשיר, פרי רוחו שלו, לא אבד אלא נקרא וייקרא על ידי אנשים לאורך דורות, יש בה משום הנצחה ונצחון.
      ובכלל האם אחרי מותנו אכפת לנו כל כך?

      • אני לא יכולה להתאפק,

        והרי ניטשה מורינו הדגול, כבר אמר שאפילו אחרי מותינו, האמנות היא הנצחית, היא זו שתשאר לאחר לכתנו. רק שאיני זוכרת באלו מן הספרים הוא כתב את המסה על האמנות, איני בטוחה שזהו "דמדומי שחר" שם הוא כתב את "במה מועילה ומזיקה ההיסטוריה…"

        אבל, מה שמאוד מיוחד לטעמי, בספור הזה הוא שלאחר שמסר את אסופת השירים למותו, אחת היא באיזה מוות ימות, אם יקפא אל תוך מוות לבן, או יבער לנצח נצחים בהרי השמש.

        ולגבי האנתולוגיה, והרי הסיפור משל היה או שמא טעיתי.

        זוהי גבורתו של לוחם גדול שאינו מפחד מן המוות כלל וכלל שלא כמו שאר נהנתנים והדוניסטים המסתובבים במחוזותינו

        עיין למטה.

        חוה

        • לא, לא משל אלא אמת היסטורית. כל הסיפור כולו הוא אמת היסטורית, אך עוצב לאפוס "הייקה מונוגטארי".
          חוסר הפחד מן המוות טופח כסגולת כל סמוראי.

    • אפשר אולי להביא במלואו את השיר הנבחר.

      אני מאוד מבקשת, מכיוון שמכל כך הרבה שירים מעניין מה היה השיר שנבחר.

      מה תמוה באמיר.
      הרי יש לו עט קלה, יכולת כתיבה, מדוע לא כתב עד היום ולו סיפור אחד?

      אנשי ספרות לפעמים גם כותבים שירה וגם פרוזה. אמיר מסתפק בלהיות משורר רק?

      טוב, על מה שאמרתי בוודאי שאפשר להביא אין סוף דוגמאות שמפריכות את דברי.

      יהושע לא כתב שירים. לעומתו רביקוביץ כתבה גם שירים וגם סיפורים.
      וולך ואבידן כתבו רק שירים.

      מסקנה, הרי ברור לנו שאמיר הקדיש את חייו לשירה ולקידום השירה.

      האם האנלוגיה המשל והנמשל מתאימים רק לאמיר אור? ("ה"משורר).
      או גם לקוראים?
      אני תוהה

      ובאמת אשמח אם תביא את השיר.

      חוה

      • חוה, למיטב ידיעתי השיר והאנתולוגיה לא שרדו.
        אשר לי – כתבתי פרוזה ב"שיר טהירה". אמנם אפשר לטעון בצדק שהאפוס הבדיוני הזה שכתבתי הוא שורות שיר שקולות, אבל קשה לומר זאת לגבי המבוא לספר, שהוא סיפור בפני עצמו.

        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2934&blogID=182

        'חתונת נידאד' –
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3363&blogID=182

        'רעב' –
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8322&blogID=182

        • לאמיר,

          תודה על הקישורים.

          אקרא בעיון.

          לאחר מחשבה שנייה, אני סוברת בכלל שהסיפור או המשל הם בכלל פוליטיים לעילא ולעילא.

          זה כמו שגבי אשכנזי עוד מעט תחת חיציו של ברק שהפך שמנמן ומדושן עונג כמו חזרזירון קטן יהפוך להיות אוייב המדינה.

          או לחילופין, אהוד ברק שדי מחץ את השמאל במדינת ישראל לתפארת, ועומד עוד מעט לעקור "בבחינת אל תעקור נטוע" לשכונת יוקרה באותו המקום בו היה בית חולים אסותא, ששם כמדומתני נולדת.

          המקום ממוקם לכל הדעות בצנטרום של הפיילה של תל-אביב.

          לאחר מלחמת לבנון השנייה די שמחתי כאשר ברק עלה להיות שר הביטחון, חרף העובדה שעשה זאת בדרכים לא כשרות (קניית קולות וכו')

          לאחר שנתיים בהם כיהן הולך האיש ותופח, ומקבל באמת פנים של מיס פיגי מרוב נחת. לאחר מסמך גלנט מזוייף או לא

          וכאן באה שאלת המחץ
          האם אתה חושב שהוא יהפוך להיות אוייב המדינה?

          מי משניהם?

          והאם מישהו מהם השאיר אחריו אסופה של מאה שירים

          לא… מה פתאום?

          את הקרדיט לכתיבת שירה נשאיר לשמעון פרס נשיאנו הדגול, שמזרחי השוטר באמת חושב שפרס יחון אותו ושעבורו הוא יתכתש עם הממסד של בית המשפט העליון.

          ועוד שאלה, האם אתה חושב לשמעון פרס היה מורה רוחני לכתיבת שירים.

          מה דעתך, אולי אביב גפן? היה המורה הדגול שלו, מכיון שהם עמדו על אותה הבמה, כאשר אביב שר "נזכור אותך חבר"
          ועוד שרו שם את שיר השלום.

          אז מי מכל אלו יהפוך להיות אוייב העם?

          הה?

          ולסיגל, אולי מי שבתוך הטינופת, השחיתות והמיאוס מרגיש כמו דג במים הה?

          אולי יהיה זה אלי ישי:)
          מכל אהובי נפשך, שנואי נפש דוד
          הדתיים והחרדים למיניהם.

          ובכל זאת, אקרא ואעיין.

          שיר טהירה נכתב ברוח האיליאדה והאודיסאה הלא כן – והרי זהו אפוס רב מעללים לכל הדעות.

          ואולי תוכל להרחיב בנושא של ארקדיה?

          טוב,
          הבה לי ואקרא ושיהיה יום טוב
          ל כ ו ל ם……

          חוה

        • לאמיר,

          שיר טהירה שמור אצלי ב"מסמכים שלי" ולא קראתי אותו, למרות שניסיתי, היה לי די קשה להיכנס לעלילה.

          קראתי את שני הקטעים, הראשון ממש מזעזע,
          השני, מה אומר לך, עצם העובדה שאתה יודע לכתוב ככה, אני חושבת שגם אם הייתי חיה או מתה בעולם לא הייתי יכולה לכתוב תיאורים מעין אלו.

          יש בזה איזה מן הסתכלות דרך העיניים שלך, איך אתה תופס את מושג האהבה, ואיך אולי אישה צריכה להיראות,
          שלא לדבר על לפתות גבר, להראות לו מן הגלוי ומן הנסתר, מן הכמוס ומן החשוף, לרקוד למענו, לעכס, לגעת בראשו.

          אז ככה, למען האמת, ראיתי מישהי שפעם ניסתה להתחיל עם גבר ולפתות אותו. בשיעור היא ישבה ודברה על ריקוד שבע הצעיפים. היא בעצמה היתה קטנה כזאת, רזה, שפעת תלתלים בצבע דבש אדמוני היא דברה ללא היסוס מתבוננת בעיניו קבל נוכח כל הסטודנטיות.

          למען האמת, היא מה זה עלתה על העצבים. ובליבי אזי גמלה ההחלטה להחזיר לשניהם מכה אחת אפיים.

          בהפסקה, על המדשאות, ישבתי לידה והסתבר שהמוטו שלה בחיים הוא "לתת לחיים להיות נחמדים אליה."

          הסכיתי סיגל אף את ושמעי, אגב נישואי נידהד, מה המשמעות של זה? תהיתי בליבי.

          הסתבר שלאותה הגברת הצעירה היה מאהב שהיא פשוט חיה על חשבונו, מה שלא הפריע לה לערוג על כל גבר חולף שמצא חן בעיניה, ובמיוחד אותו המרצה שבשום פנים ואופן לא היה מיוזע, נהפוך הוא נשים רבות צעירות כמבוגרות צבאו על שולחנו מחכות לזכות בתשומת ליבו.
          לימים הסתבר לי שאף הוא לא טמן את כלי זינו בצלחת.

          ככה ארבתי וחיכיתי, למען האמת, לא היתה לי כל תכנית או אסטרטגיה מגובשת, אלא שנושא השיעור היה שירה פוסט – רומנטית, בין היצירות היה כל הכרך של כוכבים בחוץ של אלתרמן.

          הגעתי לשיעור, כאשר שליש מן הסמסטר כבר חלף, עבר לו. מעריצתו עם שערה הארוך ארוך עד מתניה ואילך, ישבה בשורה הראשונה מוכנה ומזומנה לציד.

          לאחר כעשר דקות הרמתי את ידי בעצלתיים ושאלתי, שאולי, ואם אפשר להסביר לי, כי אני פשוט לא מבינה מה פירוש המושג
          פוסט-רומנטיקה. המרצה הביט בי פעור פה,

          ולתדהמתי די כהרף עין הורמו כל ידי התלמידות בשיעור לרבות אותו המג'ונג'נת, שתהתה, באמת אם אפשר להסביר מה פרוש המושג ואיך הוא מיושם.

          אומרים שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי שמים. כל השיעור הפך למבוכה ומבולקה וככל שארך ההסבר, ככה אני פחות ופחות הבנתי, ואחרי החרו החזיקו כולנה.

          בסיכומו של שיעור הפך אותו המרצה לאדום פנים, היסטרי ואכן מיוזע, והוא דפק עם השולחן על רצפת החדר וצעק בקולי קולות

          ואני אומר לכן שיש פוסט-רומנטיקה.

          בסיום השיעור קבע עימי שיגיע לביתי להסביר לי מה משמעות המושג, ואותה המענטזת, הפכה להיות ממעריצה לבוגדת.

          אמיר, כאשר דברתי על ספורים התכוונתי למשהו נוסח "עננים" של דליה רביקוביץ שהוא די ההיפוך של אותה הגברת היפיפיה עטורת עדיים, בשמים, פרחים קולות ותרועות חצוצרות.

          באמת, חתיכת דמיון יש לך,
          שתהיה לי בריא 🙂

          בחיים אני לא אהיה ככה יפה כמו יצירי דמיונך ואולי לא רק בדמיון אבל בכל זאת,

          בחיבה רבה
          חוה

          • :)))
            חוה, יש בסיפור כמה וכמה טיפוסי נשים וגברים מאוד שונים זה מזה. נידאד, במצוות המלך אומנה להיות מעין "גיישה", אבל דווקא מוצאת בסופו של דבר אהבה ובאופן אחר.

          • כל כך מהר הגבת?

            שמתי לב שניהד מוצאת אכן אהבה תוך כדי הסיפור – לבנו של המלך, כמדומתני.

            מה שהסעיר, כמו תמיד אצלך את חלציה, הלא כן?

            טוב, אם אמשיך לכתוב על סיפורי אהבה כאלה בסוף אפול גם אני ברשתה, ואני הרי מן המפחדות, כמו שאתה יודע.

            ולגבי התגובות, בכל ההצטנעות, כפי שהתארחתי בערך אצלך, משהו שלא דברתי עליו, לפעמים מבלי לשים לב אני באמת יכולה לסחוף קהל, ולהעתיק את תשומת הלב, בלי כוונה אלי.

            מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי השד יודע, ובאותו הקשר הייתי רוצה להקים עמותה למען נשים, או לכתוב איזה ספר או להיות אולי מרצה באוניברסיטה – ככה יהיה לי מאהב צעיר.

            שולחת לך ריקוד שבע צעיפים
            מושלם בהדרו
            ועכשיו הולכת להתקלח

            הרבה אהבה
            אחד ויחיד

            חוה

        • ועוד מילה,

          את המבוא קראתי פעמים – פעם בתוך ואלה תולדות המילים, על סבא שלך שהיה יושב על המרפסת ומווכח עם ידידו,

          ופעם שנייה הוא הועתק אכן, לתוך שיר טהירה שכמדומתני היה ארוז ככתב יד חתום והושאר על-ידי סבך או בבית סבך, ולאחר פטירתו, פתחת את כתב היד והעלית אותו על הנייר.

          • חוה, הגרסאות האלה מקוצרות. את הגרסה המלאה תוכלי למצוא באתר שלי.
            http://www.amiror.co.il/PDF/HEBREW/poems_heb/origin/origin_5.pdf

          • בימים טרופים אלא אני תוהה עם יש עוד מקום למשל ולרמיזה, או שאנו בעידן המוחלט והחיצוני והראוותני. האם היום יוצר היה מוכן לפרסם יצירתו בעילום שם. הרי כיום כולם רודפים אחרי הפרסום העצמי והיחצני, ובלתי אפשרי היה כיום למשורר להסכים לפרסם יצירתו בעילום שם, אפילו עם נוכח הדבר, היא תעלם.
            אמיר, היית מוכן כי שירך יפורסמו בעילום שם?

          • מעולם לא פרסמתי שיר שלא בשמי, אבל פרסמתי תרגומים באופן כזה.
            אילו היתה עומדת בפני הברירה בין פרסום בשמי לבין אי פרסום או פרסום שלא בשמי, אין לי ספק שהייתי בוחר לפרסם שלא בשמי.

          • התגובה למעלה אינה שלי.

            זו שבה אני שואלת באם אמיר אור היה מוכן לפרסם בעילום שם.

            ובכלל בשעה הנ"ל בכלל לא הייתי בבית. דווקא ביקרתי בסטמצקי וחיפשתי את ספר המתים הטיבטי והוא עולה כמאה ש"ח בסיכומו של דבר הסתפקתי בשני ספרים האחד של הוריקמי – יער נורווגי והשני של סייד, למרות שהתלבטתי בין הרבה ספרים.

            האם אני צריכה לראות כמחמאה מישהו שמגיב בשמי?

            או שמא עלי להיות מן הנעלבות – מכיוון שנשים נעלבות הפך להיות די אופנתי כאן, גם פגועות למיניהן.

            על כל פנים, אמיר, אני יודעת היטב היטב שאתה מתעקש ששיר טהירה אכן אירע.
            והוא אכן היסטוריה.
            וידועה לי התעקשותך זו.

            אבל, תשמע, השפה בה כתובות העלילות דומה היא לזו של שחרזדה, המיתולוגיות היווניות, ההודיות, עלילות שרק, ושאר צעצועים.

            וכדי שלא תיעלב חלילא וחס ולא תיפגע, כמו שאר אנשי הבלוגייה שעסוקים בכך באופן אובסיסיבי. אני מוכנה על הסף וללא כל תנאי ומלכתחילה להאמין לך

            שאירועי שיר טהירה אכן קרו
            ונשבעת לך טפו, טפו, טפו… שלא אפקפק באוטנטיות של מקוריותו והתרחשותו של שיר טהירה יותר ואף אקרא את הקישור.

            ואולי אפילו אעיין בספר.

            אבל, בינתיים הבאתי את ההתחלה עם ליאונרדו די קפריו ואני מתה לראות את הסרט.

            מדובר שם על שיטוט בחלומות של אחרים ועל מורכבותו של התת-מודע שאפשר להכניס לשם כל דיכפין וגם לשתול רעיונות.

            טוב קבלתי בהכנעה את ההשתלה של הרעיון ששיר טהירה ועלילותיו אכן ארעו וגם התפילות לאלילות למיניהן מציאות המה.

            וגם שאפשר להתאהב מיני וביה ממבט אחד ופתאום לשמוע קולות חצוצרות או חלילים עדינים באזניים.

            זהו, עכשיו בא לי להעליב מישהי עד זוב דם, כזו שנבהלת מפלישת טרולים, ושאר מריעין בישין,. בעצם אני חוזרת לקפה ולסיגריות שלי.

            צ'או
            חוה

          • חוה, לפחות אין זו תגובה פוגעת, אלא סתם… מחשבות.
            לא התעקשתי ששיר טאהירה מעוגן היסטורית (למרות שיש קומנטאר היסטורי שלם בנושא בגוף הספר)
            אלא שה"היקה מונוגאטארי אכן התרחש באופן זה או אחר. חזון למועד…

  5. יפה הסיפור עד מאד. הולם את העת ואת הקונטקסט.
    בהזדמנות זו הרשה לי לבטא את הערכתי אליך לגבי האופן בו אתה מאפשר תגובות ושיח ולגבי נכונותך לקבל ביקורת.
    אצטרף לדעתך בנוגע לקפיצה על העגלה הזו אותה ביצעו חברות ו/או חברי בלוגיה והחרו החזיקו אחרי המכונה ש.י. ואף עלו עליו.
    ש.י. גם לא היה הראשון או השני אשר המציא לכאן את ההיפך מן הטוב.
    אני אשמח להמשיך לקרוא ליהנות וללמוד מן הטוב והיפה שיש כאן בכל זאת

  6. ציפיתי להופעת השיר "פריחה בעיר הישנה" לראות מה החמיצה ההיסטוריה, והאם היה שווה הסיכון שלקח המושל הפייטן למען תהילת עולם שלא קנה.

    • קנה גם גם קנה – שהרי הסיפור קיים. כך נשאר בתודעה בשמו יותר ממשוררים אחרים שהתפרסמו בשמם בשל שיריהם. כיוון שגם שיר שלו התפרסם, הרי שהגיע ללבבות גם באופיו הייחודי וגם בשיר.

    • לבנה, רק כותרת השיר שרדה והגיעה עד אלינו. האנתולוגיה שבה מדובר התקיימה כמה שהתקיימה אבל הסיפור עליה – יותר…

    • לבנה, רק כותרת השיר שרדה והגיעה עד אלינו. האנתולוגיה שבה מדובר התקיימה כמה שהתקיימה אבל הסיפור עליה – יותר…

  7. רונית בר-לביא

    אמירוש,

    ניסיתי לחשוב על הסיפור ומדוע דווקא אתמול העלית אותו לכאן.
    האם גם כסיפור מוסר ולקח במצב נתון ?

    מה שאני הבנתי הוא ששירו של המשורר כן פורסם בסוף כבקשתו, אבל ללא השם.

    השם הושמט מסיבות של ההמון.
    פוליטיקה, מצב עניינים.

    האם בכך היה מסתפק טדאנורי לו ידע ?
    מה רצה שיישאר אחריו, שיריו או שיריו ושמו החתום ?

    אני לא מוצאת כאן רמז לתשובה דווקא,
    אלא בהחלט נושא להרהר בו.

    אנחנו בבלוגייה בה כולם מדברים, כותבים ומתבטאים.
    מי שנחשב "מזוהה" יש לו בלוג ושם ושם משפחה ולרוב גם תמונה. קורות חיים, והררי מידע שאנחנו ממלאים את בלוגינו בו.
    חומר שלם לתחקיר של חודשים אם מישהו רק יחפוץ בכך.

    ומה בין העלאת יצירה בלבד כאנונימית ובין שיוך השם, הפרסונה ליצירה ?

    אני מהרהרת.

    • איראל סאונד

      רוניתוש, באמת שווה מחשבה. בעת העתיקה משוררים לא חתמו את שמם, כי לא היה על מה 🙂 הרבה מאוד שירים שרדו תחת אינקוגניטו מוחלט…

      • רונית בר-לביא

        אמיר, זה אתה ?

        מהזה "איראל סאונד" ?
        נורא מוזר בבלוגייה…
        ספוקיי

        אם זה אתה – למה המשוררים דאז לא יכלו לחתום על הקלף או על המגילה ?

        • רונית, לא יודע מה זה האיראל הזה, ולא מי כתב את הבדיחה הזו – שלא היה על מה… שיהיה 🙂

    • רוניתוש, הסיפור קשור לפרופורציות, יושרה, עמידה מול מצבים, וכן, גם אגו מול יצירה.

      אילו הייתי במקום טדנורי, הייתי רוצה שהשיר יפורסם גם אם לא בשמי. זה לא אומר שהוא לא היה מעדיף פרסום בשמו (וגם אני).

      הנה לדוגמה סיגל פרסמה כאן שלושה שירים וזכתה ברוב קולות בתחרות 'כוכב נולד', אבל עדיין מעדיפה או נאלצת לא להזדהו בשמה המלא.

      • כן, יש פה עניין עם אגו . (בכלל אמנים יש להם בעיה כזאת, ואולי זה קשור להתרחשויות בבלוגיה לאחרונה)
        כשחמי עוד היה בחיים לא נלחם על זכויות יוצרים, שם, וכו' ואמר שהעיקר שינגנו את המוזיקה שלו. ומי שיודע- יודע.

      • האם הזדהתה בשמה המלא במייל פרטי אליך ?
        מענין
        מקרה סיגל הוא מקרה יחודי …

        • כללי התחרות היו שיש להזדהות במייל ולא דרך הבלוג. איש לא היה יכול להשתתף ללא כתובת מייל מזוהה.

      • ובשורה התחתונה הסיפור אומר ששירה היא גורל, שליחות, וגם אדונ/ית שאין מהרהרים אחרי מצוותה, גם לא לנוכח סכנת נפשות 🙂

        • אמיר,
          הרשה לי להסתייג מניה ביה מדבריך על שליחות המשורר. אכן יש כאשר ההשראה תוקפת את האדם והשורות זולגות מתחת ידיו, מעשה אומן, נראה כי השירה משתלטת על נפשו ומכריחה אותו, פשוטו כמשמעו לשבת ולכתוב את הגיגיו ולהעביר את הפלא שנמסר אליו מן המוזות העליונות.
          אך האם יש בכך שליחות? האם שיר גדול ככל שיהיה שינה את עולמנו המר?
          ומה הסכנה בכתיבת שירה בעולם המערבי?

          ואזכירך, כפי שכבר נאמר פה, כי בתנ"ך שירת תהלים היא של משוררים אלמונים ורק המסורת שייכה אותה לדוד המלך.
          נמצא כי המזמורים בתהלים רובם מימי בית שני מאות בשנים אחרי תקופת דויד.
          ובכן, עילום שם, אינו יוצא דופן בעולם העתיק, והשירה אכן נתפסה אז כמעבירת מסר, כאשר התוכן חשוב מי המדבר והכותב.
          ואסיים כאן, כדאי שלא לחטוא בחטא הטרחנות.
          גם אני יודעת לקבל ביקורת ולהפנימה.

      • 🙂
        לא חושבת אמיר שאני הדגמא שחיפשת מכיוון שאין בי לא זה ולא זה. כלומר, אין לי צורך שהשירים שלי יקבלו הכרה והערכה ובטח שלא משנה לי השם. הכתיבה שלי שונה, היא טיפולית לעצמי ועצמי צריכה קהל אבל לא מהמקום המשוררי.
        בכל אופן לגבי המסר שעבר, אני הבתי את הסיפור כתשובה שלך למה אתה עושה כאן. הבנתי שלהיות משורר זה שליחות, זה גורל וגם אם מתחזים לך וגם אם מקנאים בך ונלחמים בך זה לא יפחיד אותך ולא יבריח אותך כי להיות משורר זה גורל.
        אחרי כל השיחות על אלמוניות אני מקווה שהבנתי נכון.

        • נשבעת נשבעת נשבעת שלא העתקתי. כרגע ראיתי את התגובה שלך לרונית שנמצאתי דבוקה אליה בסולם התגובות ופתאום אני קוראת את השורה התחתונה של תגובתך. מדהים כמה שזה מדהים.וואוו.

  8. ששששששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששש

  9. שששששששששששש

    שששששששששששששששששששששששששששששששש

  10. שששששששששששש

    שששששששששששששששששששששששששששששששש

  11. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  12. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  13. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  14. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  15. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  16. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  17. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  18. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  19. ששששששששששש

    ששששששששששששששששששששששששששששששש

  20. אהבתי את הסיפור ומצטערת שאני בוחרת לציין מה שנגע במקומות האישיים (רק על עצמי לספר ידעתי, כתבו…)
    אחד זו המחשבה על הקושי לבחור מיצירותיך, הטובות ביותר.קשה מאוד! והשני שבגלל עניין פוליטי, "אויב הכתר" גם לחניו של חמי ז"ל נכנסו תחת חותם "אלמוני".יש דברים כאלה…כך מאוד לחנים, בעיראק.

    • לוסי, מי היה חמיך? מה היה העניין הפוליטי? איך זה שגנבו ממנו או העלימו אותו?

      • אפשר לקרא כאן: http://tinyurl.com/ofwbs
        היה מלחין לאומי בעיראק, וכשעזבו לישראל הלאימו את היצירות, החרימו לו תווים ושירים. היה אסור להגיד את שמו, ובאקדמיה נלמדו השירים כשירים עממיים.
        היום, לאחר מפלתו של סדאם, מנסים להחזיר את כבודם האבוד.
        תודה

  21. לא היגבתי עניינית משום שהתודעה היפנית כמעט שאינה מובנת לי.
    מה שמובן לי הוא יופיו של הסיפור.
    באשר לי עצמי, לא נתתי לעצמי דין וחשבון מה ארצה שייעשה ביצירתי.
    אני תמיד עסוק במה שאני יוצר, ולא מעבר לכך.

  22. חוה, אל תשימי לב אליה.
    אם להשתמש במלותיה של המישהי שאת מתייחסת אליה, המישהי הזאת היא רעל נקי עם רעלה של רוך. רוך רוך, כמה רוך, אבל בסוף קפץ לה. ככה זה. לא נשלט. הגברת כבר השתוללה בעבר בבלוגיה עד שנחשפה ונאלצה לעזוב. ותביני, היא לא בחלה בשום דבר – שקרים, השתלחויות, תגובות טרוליות, ובעיקר ליבוי אש בכל דרך כדי לקבל תשומת לב וכדי לבנות את עצמה ממריבות עם משוררים מבוססים. אפילו אתי, שממש לא רב עם אנשים, היא הצליחה, Single handed ליצור "ריב".
    וכך, בזמנו, נפגעו ממנה במיוחד שחר מריו ויעל גלוברמן, אבל לא רק הם. למרבית הצער יעל שפנתה אליי במצוקתה, עזבה בגללה בסופו של דבר את הבלוגיה.

    כמובן, בהיפוך גמור לה, סיגל שמסיבותיה שלה אינה "מזוהה" (תעודת זהות? כתובת? מספר נעליים?), מעולם לא השתלחה באף אחד ולא עסקה בפעילות טרולית. כל פעילותה בבלוגיה הזו היתה בונה ורגישה.
    ולמה, בימים שהבלוגיה סובלת בכלל מעזיזים ונבוטים, למה היא פתאום נטפלת לסיגל? – כמובן, בגלל האמיתיות, וכמובן בגלל הכישרון…

    • לאמיר,

      שוב הופיעה תגובה למעלה שאינה שלי. בה נכתב שאל לי להיות טרחנית וכי אני יודעת להפנים ביקורת.

      ידוע לי על קצה המזלג מה קורה בבלוגיה, ועוד נדהמתי לראות בצהרים, כי שרלי החליטה לחסום את הבלוגיה לכל תגובות – תוך יומיים.

      האמת, הרגשתי מאוד מבואסת, רק מכיוון שאני רגילה להיכנס אליך לבלוג, ואחר-כך אכן ראיתי מה ארע אצל יעל ישראל,

      ובאמת אתמול נדהמתי לראות אצל יודית משהו שהיא מזוהה הכפשה נמרצת של סיגל וגם הגבתי, ושוב הופיע נושא המזוהה והלא מזוהה.

      באם יסגר הבלוג שלך לתגובות אחוז מאוד גרוע מעצם הדיקטטורה שבעניין.

      לא הותירו לנו הרבה כאן, אצלנו, ולחסום תגובות אצלי נתפס כסוג של פאשיזם. רציתי להתריע בפניך על כך בצהרים, אבל באמת כבר לא היה לי כוח להתכתשויות הללו.

      אז לדברים אחרים, ראיתי שהוצאת כרך כחול של שירים שמחים מטעם הליקון וגם עיינתי בו בסטמצקי כמובן.

      בנוסף יצא כרך שלם של שירי הייקו, שהוא מרהיב ביופיו. ופרופ. זנדבק אכן הוציא אנתולוגיה שלמה של שירי אהבה מיוצרים ברחבי העולם.

      טוב שיש ספרים שאפשר לעיין בהם, כדי לראות מה התחדש כאן אצלנו.

      דבר נוסף, מעולם לא הייתי שואלת אותך באם היית מוציא את שיריך בעילום שם, מכיוון שאיני חושבת שעליך אכן לעשות כן. לא חטאת ולא פשעת ואינך משמש מטעם, גם אכן אינך רב עם אנשים, נהפוך הוא יש לך סבלנות אין קץ לכולם, ולכן אין כל סיבה שפרי יצירתך לא יפורסם תחת שמך, עם כל הזכויות שמורות לאמיר אור.

      זכויות יוצרים הם הדבר שעוד שווה להילחם עליו.

      אני קצת מצטערת על כך שהתרגלתי כל כך לאינטרנט, עד שריחו של הספר הכתוב מגיע אלי לדאבוני רק בחנויות הספרים.

      אגב, ראיתי את הסרט ההתחלה. הסרט מהווה תרגיל מחשבתי מרתק ביותר עבור כל מי שיש לו מוח חושב ואני ממליצה עליו לכולם. הסרט הוא תרגיל מרתק בחשיבה על נושאים כמו "מציאות"/חלום או ממשות/דמיון תת-הכרה/מודע וכו.

      ומי שיצליח הלילה לראות את מטר המטיאורים שיספר לכולנו.

      אני די הייתי מבקשת תשובה האם הבלוגים עומדים להיסגר קולקטיבית לדיאלוג….

      חוה

  23. שירית-לאמיר

    עד כמה מונצח משורר צריך להיות כדי להרגיש מונצח?בסיפור לדעתי די היה לטדאנורי שמורו שונזי קרא את השירים כדי להרגיש מונצח במידת מה.גם אם אף אחד מהשירים לא היה מתפרסם.יפה במיוחד שהמורה הנציח אחד השירים .יש הנצחה של השיר ויש הנצחה של המשורר. נחמד כשהם קיימים שניהם אך לא הכרחי.
    וכל פרסום אחר בין אם הוא כאלמוני או עם פירסום שמו המפורש הוא עוד מדרגה ברמות ההנצחה לדעתי. כך שאני רואה פה סולם מדורג של חשיפה כלפי העולם.סולם שבתחתיתו האדם כותב לקורא נעלם ולא מראה זאת לאיש, המשך בכך שהכותב מראה זאת לאדם אחד בלבד ואותו אדם יודע את זהותו.וכן הלאה.אני מכירה כמה אנשים שמראים את שיריהם לחוג חברים מצומצם ולא יותר .לדעתי למי שכותב יש את הדחף שלפחות מישהו ייהנה מהשיר שלו בין אם הוא מעז להראות אותו למישהו בפועל או לא ושאותו הקורא יידע מי כתב את השיר.יש אפילו קסם בכך שלא ידוע כותב השיר בעיניי כך אפשר להינות מהשיר נטו. זה מזכיר לי שבתחרות מישהו שם שיר של משורר ידוע אבל בלי לכתוב מי המשורר.

    • שירית, רואה רק עכשיו את תגובתך – ומסכים איתך שזהו מדרג. הדיאלוג האמנותי של יוצר יכול להתחיל באדם אחד, ביום אחד, ולהתרחב לתרבות שלמה או לאנושות כולה לאורך עידנים.
      ומסכים איתך שיש הנאה בשיר נטו, ללא שיוכו, ללא קביעות בעלי סמכא וללא פוליטיקה ספרותית. אך מצד שני יש ערך נוסף גם בהקשר ובמכלול היצירה של המשורר שהקורא מכיר. ובמצב אלמוני זה כמובן הולך לאיבוד. אגב, קורא מיומן יזהה משורר שקרא כבר משיריו גם בלי ששמו יתנוסס מעל השיר.

      • שירית- לאמיר

        תודה אמיר על התשובה. כן אני בהחלט יכולה לראות גם את היתרון בכך שידוע מי המשורר.איכשהו הדיבור בנושא זה נושק לדיון בפוסט השני שמתנהל במקביל.. המשך שבת יפה.

  24. רונית בר-לביא

    אמיר, אלו דברי הכפשה של חוה עליי,
    לחוה אני לא מגיבה ישירות, אז מצפה שתמחק את זה.

    תודה, רונית.

    • רונית, אכן ההשתלחות בך כיוצרת אינה במקומה, ועצם התגובה נראית כאי הבנה. אבל רק אם אשאיר את שתי התגובות שלך ושל חוה זו מול זו, היא תוכל, אני מקווה, לראות זאת. מסכימה?

      • רונית בר-לביא

        מעולם לא הגדרתי את עצמי כמשוררת… כך שיש כאן גם סילוף שלה.

        חוה התכוונה לכל מילה, היא התכוונה לדברים שהיו לי עם סיגל, וניסתה לערבב בין מה שהיה לי איתה למה שהיה עם סיגל שהם שני דברים שונים לחלוטין.
        מניפולציות.

        זו בלוגייה ואנשים כותבים בבלוגים שלהם הרהורים, כל דבר שעולה על רוחם ולא רק יצירות חתומות מלפני שנים.
        אני מעלה מאמרי הומור, שזה העיקר אצלי,
        שירה לפעמים, צילומים, הרהורים,
        שירים בקולי, וכל פעם משהו אחר.
        זה הבלוג שלי. ומה שיש שם הוא חלק ממני.

        וזו המהות של הבלוגייה (או זו צריכה להיות המהות),
        כל כך נמאס לי מהזלזול המופגן הזה של חוה בכל יוצר שהוא לא אתה, אמיר.

        אני לא יכולה לקיים שום שיח עם אנשים שההגיון והמציאות לא מנחים אותם.

        • רונית, כולנו יודעים זאת, ומוקירים אותך על מי שאת.
          תכל'ס, למחוק ? (זה יוריד כמובן את כל השרשרת)

    • לרונית ולאמיר,

      הדברים שלמעלה כלפי רונית אינם דברי הכפשה, אלא דברי ביקורת.

      והרי רונית המאוד יקרה כבר כתבה עלי מספר פעמים שאני מניפולטיבית.

      אז מה? אני צריכה להתרגש ממה שרונית חושבת עלי.

      את לא שמה לב, אבל באופן עקיף או ישיר את פוגעת בי, כי משלא ניתן לי לפתוח בלוג, הרי גם קראת לנסיון ההתאבדות שלי מניפולציה.

      כך נותרתי לדאבוני, כי רב, מן הבלתי מזוהות. אין לי קורות חיים, רחמנא ליצלן אין לי תמונה, ואני נותרת כאלמונית מוחלטת – לא מזוהה כדבריך.

      עוד עולה בעקיפין, כי מכיוון שאיני מזוהה ואת כבעלת בלוג בבננות עדיפה עלי בכל מובן.

      מה שניסיתי לומר לך, אם את חושבת שאני מניפולטיבית – את טועה לחלוטין – האם הואלת בטובך להתנצל על כך, אי פעם. לא ולא את מוסיפה ונוקטת במילה הזאת.

      זורקת האשמות באויר, עושה ברוגז כמו ילדה קטנה ופונה לאמיר מאחורי גבי בבקשה שימחוק.

      עכשיו נותר רק לשאול מי פוגע במי – את בי או אני בך?
      לעניות דעתי, בדבריך הכוללנים פעגת בי לא פעם ולא פעמים ישירות ובעקיפין.
      ועל-כך לא הואלת להתנצל ואפילו פעם אחת.

      שלא כמוך, הצעתי לך לפנות לגוגול – שם את יכולה לזהות אותי ולקרוא מדברי. איני מבקשת להיכנס לתחרות עימך, אבל אין לי ספק שגם אם יש לך בלוג בבננות, אולי אני עשיתי יותר ממך?

      אולי הגיע הזמן שתלמדי להיות בוגרת ולהתווכח ולהגיב פנים מול פנים אלי. ולא תגייסי את אמיר לרצונותיך.

      כמו אבא, היא אמרה לי, היא מכפישה אותי.

      נכון רונית, אני בבחינת בלתי מזוהה – אבל אני קיימת ואולי אפילו הותרתי חותם על הספרות יותר ממך. מה שילמד אותך אולי לנהוג בכבוד כלפי אנשים.

      ולאמיר, אתמול בלילה נכנסתי לשוק בעניין סתימת הפיות, וכאשר התגובות לא הופיעו חשתי מאוד גרוע.

      ונכון, אני נכנסת לכאן בעיקר בגללך. אם גלוברמן, חוה פנחס כהן, אדמיאל קוסמן היו פעילים הייתי מתענגת גם על דבריהם.

      אבל את רונית הגיע הזמן שתתבגרי, שכן הדיאלוג הוא מיקרוקוסמוס למה שנעשה שם בעולם שבחוץ.

      התמודדות עימי רק תחשל אותך, ואולי תלמדי גם שלא לפגוע, לתת כבוד לאנשים, לא לדבר בהכללות וגם להתנצל כשצריך.

      לאור תגובתו זו אמיר, אמנם אין הבלוג הזזה סדנת חינוך ואולי כן בעקיפין,.
      תבורתני שרק לאחר שרונית תלמד לקחת אחריות על דבריה תוכל למחוק.

      בינתיים אני אכן מחכה לאותה ההתנצלות מרונית, ותוהה באמת מי פגע במי, כמו שאתה יודע אמיר, כאשר פוגעים בי אני עונה. זהו א' ב' של התמודדות עם מצבים בחיים.

      ועכשיו הכל כמובן לשיקולך.
      חוה

  25. חוה, אולי ראוי למחוק התגובה הזו בגלל ההשתלחות ברונית – ולא ברור לי על מה. כדאי שתקראי שוב את מה שרונית כתבה – ואולי תחשבי שכדאי להתנצל על הטעות. אין בין תגובתה לבין שכתבת אלא אי הבנה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור