אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
צוֹ'י סוּנְג-גָ'ה
מִזְּמַן בַּל-יִזָּכֵר אֲנִי לֹא-כְלוּם
מקוריאנית: צ'וי סונג-ג'ה, אמיר אור
מִזְּמַן בַּל-יִזָּכֵר אֲנִי לֹא-כְלוּם.
עֹבֶשׁ עַל לֶחֶם יָבֵשׁ.
כִּתְמֵי שֶׁתֶן מַסְרִיחִים
מֻתָּזִים שׁוּב וָשׁוּב עַל הַקִּיר.
גּוּפָה מֵתָה זֶה אֶלֶף שָׁנִים,
עֲדַיִן רוֹחֶשֶׁת רִמָּה.
שׁוּם הוֹרִים לֹא טִפְּלוּ בִּי.
יְשֵׁנָה בְּחוֹרֵי עַכְבְּרוֹשִׁים
פּוֹשֶׁטֶת עוֹרוֹת פַּרְעוֹשִׁים לְהִתְכַּסּוֹת,
מֵתָה בְּלִי הֶרֶף, בְּכָל-מָקוֹם,
מִבְּרֵאשִׁית, הָיִיתִי לֹא-כְלוּם.
לָכֵן, כְּשֶׁחוֹלְפִים אֲנַחְנוּ זֶה עַל פְּנֵי זֶה
כְּמוֹ כּוֹכָבִים נוֹפְלִים,
אַל תֹּאמַר שֶׁאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי.
אֲנִי לֹאמַכִּירָאוֹתְךָ, אֲנִי לֹאמַכִּירָאוֹתְךָ
אוֹתְךָ, אֹשֶר,
אוֹתְךָ, אַהֲבָה.
שֶׁאֲנִי חַיָּה –
זוֹהִי רַק שְׁמוּעָה נִצְחִית.
שלישי בתשע: שירה בגן מאיר: עיר לכולם
איזה עצב תהומי יש בשיר הזה, אמיר, איזה כאב והחמצה ואיזו שורת מחץ מכמירת לב :
"שאני חיה-
זוהי רק שמועה נצחית"
והתרגום טבעי וקולח כאילו נכתב במקור בעברית תודה שהבאת.
אומרים נעורים יש בעולם
היכן נעורי
אומרים אהבה יש בעולם
מה זאת אהבה
אותן השאלות אותן התהיות מהדהדות לאורך כל שנות קיומנו כאן. עצוב
"אני לא מכירה אותך אושר" זוהי שורה מצמיתה! ובלווית התיאורים הקשורים למוות ורקב היא ממש מוחצת. אז גם בקוריאנית סובלים… תודה על התרגום היפה!
למלמה לא
אוהבת את כולו
אוהבת את כולו את בלוריתו המתנפנפת –
למהלמהלמהלמה לא?
למהלמה לא
אוהבת את כולו
אוהבת את כולו ומתעלפת-
למהלמהלמהלמה לא!
אני מבין שזאת אנטיתזה לשיר? סחתיין על המצברוח והאושר. הספר שמתוכו לקוח השיר של סונג-ג'ה נקרא "אהבה בימינו" רק שזה כנראה מהצד הציני של המילון.
רות, אכן מצמית, אבל בעצם מעניין לראות שהאינטונטציה שבה קוראים את השורה הזאת מסמנת מנעד שנע בין ייאוש להתרסה וזעם.
תודה חנה, ואכן, עצב תהומי. אבל שימי לב שלא כתוב "שאני חיה – זו רק שמועה" אלא דווקא "שמועה נצחית".
אם מבינים זאת כך, זהו מגבר נורא לייאוש.
http://www.youtube.com/watch?v=9ovoOKwqWLU
גדול! זה אנטידוט מלהיב והולם לרוח הקשה של השיר הזה, אבל לא מזיק להשתהות גם עליה לרגע לפני שלוקחים את האינדיאני. גם זה חלק מהחיים שצריך לפגוש ולעמת בתוכנו, לא?
קצת קיטש,אבל בהחלט יפה ואפילו מרהיב.
חשיבה חיובית מרהיבת עין.
קיטש, חוה? למה? או שאת מתכוונת לא לסונג-ג'ה אלא לשיר "האינדיאני" שבקישור למעלה?
שיר חזק. מזכיר את "חנות הטבק" של פרננדו פסואה, רק בלי שמץ החמלה הפורטוגזי:
"אני לא-כלום./תמיד אהיה לא-כלום./אני לא יכול לרצות להיות כלום./חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.
ענת, הכוח של השיר הזה, אני חושש הוא בעמידה מול הקושי בלי שום גאולה פורטוגזית 🙂 כמו שכבר כתבתי הרבה תלוי פה באינטונציה, אבל איך שאני קורא – זה כמו אדם שמוכן להוריד לעצמו יד רק כדי שלא יצטרך לקחת בה משהו ממישהו.
אוי זה מדכא לחשוב כך… ואולי לא. אולי מי שמרגיש כך אין לו מה להפסיד ולכן כל הזמן מרוויח רגעי אושר.
תודה על התרגום, אמיר.
(אבל אני זקוקה לקריאה נוספת.).
איזה שיר מדהים!!!הלוואי יכולתי לכתוב כך בדיוק כך!!
אני אחזור אל השיר הזה , הוא מפתה. שיר מפתה..
שוש
חזרתי אל השיר, לא עיכלתי את עוצמתו בפעם הראשונה. הנה אני כאן שוב לגלות את מה שמבטא השיר. איזה עולם ציורי של מראות שאין אתה מסוגל להידמות אליהם , אני אומרת שאל תגיד שאתה מכיר אותי נובע מעוצמת הכאב, דווקא מעוצמת האהבה. שהרי אם אתה מכיר אותי אתה מנסיק אותי לגבהים עצומים וכשאינך מכיר אותי אתה מדרדר אותי לתהומות. ההכרה היא שמגביהה ואי ההכרה היא שמצמצמת את היות האדם.
שיר יפה ביותר,
שוש
תודה שוש, והקריאה שלך יפה ורדיקלית. לפי מה שאת אומרת, הבית השלישי אינו המשך נקודת המבט של השניים הראשונים, אינו היעדר אושר ואהבה, אלא הפחד מעוצמתם.
אני רוצה להציע עוד קריאה שלישית. גם היא במהלך חדש ולא בהמשך של השניים הראשונים, אבל אחרת.
אפשר לקרוא את הבית האחרון כמבטא את הפחד לאבד את האהבה, וגם את האסטרטגיה לשמר אותה: רמה של זרות, של מתח ששומר את הרצון להתקרב תמיד.
למה אני קורא את זה ככה? כנראה בגללי. יש לי שירים שמבטאים גישה דומה. אעלה פה אחד מהם (לבקשתה של שירה ארד) מתישהו בקרוב.
למה מפתה, שוש?
טוב, אחכה לקריאה הנוספת, אבל אני כבר רואה שהקריאה שלך את השיר אופטימית ללא תקנה 🙂
בקריאה נוספת אני מתחזקת בתחושה שכשהכל ידוע מראש כמו בתיאורים המצמררים בשיר, מה כבר אפשר להפסיד, בלנסות לתת ללא כלום הזה משמעות חיובית: להוריד את העובש, להדביר את הרימות, לאמץ הורים, לצאת/להכנס אל ומהחורים, לחיות בלי הרף בכל מקום, להיוולד מבראשית כל דקה. לא לחשוב שאנחנו כוכבים ואז לא ניפול (כמו דודו טופז) להבין שאנחנו באמת רק שמועה נצחית וכל עשייה בעלת משמעות תשאר גם כשלא נהיה כאן ולא יזכרו אפילו מי אמר למי מה.
כלומר, אם הבנתי נכון, ההיפוך האופטימי שלך מונף במנוף המלים "אני רק שמועה נצחית"? זה באמת ניתן לפרשנות קוטבית, תמי.
משהו בין מלות גאולה למלים של ייאוש שאין לו סוף.
אהבה זכר?…
שיר חזק
היא פונה אל ה'אתה'.
הי אמיר הבנתי תודה.
שיר שבו האור היחיד הוא שם המתרגם:( מחשבה שחלפה בי כשקראתי את השיר שזה נשמע כמו מכתב-שיר התאבדות ואני מקווה שיש למשורר(ת) הזו עוד שירים ואחרים, ולמרות סיפור השיר העצוב, שהיא כן זכתה לאושר ואהבה.
סיגל, השיר אכן קשה ודי אפל, כדברייך, אם כי יש גם קריאות אחרות כמו שהציעו שוש ותמי. המשוררת הזו לא התאבדה, אבל חיה חיים קשים ודי בודדים.
איזה שיר!! חזק וחותך!
תודה איריס
הבית האחרון הוא מכה בבטן, והוא תופס את הקורא לא מוכן. נהדר.
התפיסה של אני לא כלום
I am the nothing or we are,
,not to be remembered מקורה של תפיסה זאת היא בזה שמרגיש דחוי, לא רצוי מישהו/י חסר התייחסות.
ואגב, זה מוזר, שאלמלא האהבה העולם ובני האדם כולם משולים כמתים!!!!
את האנגלית אפשר להטות בזמנים שונים.
מבחינתי חשוב להזכיר, כי זוהי נקודת המבט של מי שכתב את השיר.
אם הנושא הוא אהבה. התפיסה היא פסימית ואפשר לנסות ולבסס אותה במציאות.
אפשר לומר אליבא ד'אפרודיטה ששנים על גבי שנים טפחו אותה, התגעגעו אליה, חפצו ורצו בה וכמהו אליה. הורים וילדים אוהבות ואהובים, ידידים – העולם, מי לא? (לא נשכח את אירוע הגאווה).
יש בתיאור משהו צרפתי, ואולי הצרפתי משותף עם הקוראני. מזכיר לי קצת את הביבים של הבורגנים, השיכורים.
כמובן התיאור כאן בשיר יותר חזק.
עדין אפשר לפרש את השיר בכל מיני צורות כמו לשאול מי הדובר?
הכותב,
האהבה,
שניהם, האם אושר ואהבה הן מילים מנוגדות/נרדפות.
אבל עבורי אמיר, אם אתה שואל את נקודת המבט שלי, אכן שיר חזק מאוד, שטוען שהאהבה הותחה אל המשתנות הציבוריות, דהתה בין שמיכות שורצות ומסריחות.
כל שורה שאכתוב מעלה סימני שאלה. האם האהבה היא לעניים, לעשירים וכו'.
למה שיר קוריאני דוקא?
קשור בפוליטיקה?
חוה
אמיר שלום,
אני מצטערת שלא הגעתי אתמול, למרות שאין זה עניינו של הפוסט.
בסוף החודש אני די נשארת ריקה במזומנים. נסיעה הלוך ושוב, קפה פה ושם, ועוד פגישה.
יחד עם זאת אני רואה באירוע ארוע חשוב ביותר. חרף כל מיני ציניקנים שהגיבו באתר בוואלה.
דווקא על אנשי השירה מוטל להאיר את הדרך. למען האמת, לאחר שראיתי את התמונות בעצרת בככר רבין הייתי ממש מזועזעת.
רשימת המשוררים היתה ראויה לציון ואני מקווה שהיה מוצלח. ההתנצלות באה מאוחר מידי.
האמת שנקעה נפשי בכלל מחיפה, ואולי אעזוב כאן. אגב, לגן מאיר, יש עוד אוטובוסים שמגיעים, כמו 1, 2 מרח' העליה, 129 שחונה די ממול. קו 30 א-32 כמו כן 24, 62 ועוד ועוד.
זכירת הקווים רק מראה את געגועי לתל-אביב.
שאלה לי, מדוע הבאת דווקא את השיר הזה. ובכן כותרת השיר, שגם תרגמתי אותה לאנגלית – יכולה להתייחס לכל האנשים הדחויים באשר הם – במיוחד לילדים שהוריהם מזניחים אותם לטובת עבודתם, ואינם מוצאים זמן להקדיש להם וגם על כך יש לדבר. ובכלל כל הבלתי רצויים.
בהמשך אני מתייחסת לשמניזם הקוריאני, ובדקתי דווקא קוריאה הדרומית היא העשירה, ומפתיע איך שיר כזה יוצר ממנה, אבל אולי דווקא בחברות השבעות והשסעות יש מקום להזכיר כי נפש האדם היא דבר שברירי ביותר.
חוה
חוה, את צודקת שבגיהינומים של הנפש אין משמעות לחשבון הבנק. להפך, כשההישרדות של הגוף מובטחת, הם לא פעם לוהטים ביתר שאת.
לא היתה סיבה מיוחדת להביא פה את השיר, אבל נזכרתי בה (במשוררת) מסיבות שאינן קשורות כלל לאירוע במרכז הגאה, והבאתי.
לאמיר,
השיר הזה מאוד טעון.
לא משנה באיזה הקשר הבאת אותו. יש לו מקום בכל זמן, ובכל הקשר.
חשבתי שהוא יעורר דיון יותר פורה ויותר דיאלוגי. משום מה זה לא קרה.
לאלוהים פתרונים.
ואולי לאמיר אור?
חבל, אני מרגישה שיש כאן החמצה.
לתאר את האהבה בצורה כה שלילית.
זה מעניין ולא מתרחש הרבה.
ולא, איני רואה בשיר כל גאולה.
האם בכל דבר יש גאולה.
האם במציאות שלנו כאן, ובעולם המערבי הובטחה לנו איזו גאולה.
אולי הובטחה. ואולי אנחנו בכח רוצים למצוא אותה
אבל אין גאולה.
נשאלת השאלה איך חיים עם זה.
עם משהו שהבטיחו לנו ולא קויים, ולא יתקיים.
אפשר לעמוד נוכח המציאות ולהגיד זה מה שיש. אין מעבר לזה כלום.
אולי חוץ מן העובדה שאתה חי בתל-אביב ואני בחיפה. ושם מזומנים יותר תענוגות גוף ואדרנלין. אבל האם זו היא הגאולה?
אולי נחכה לאנטיכריסט. להפרעות הנפשיות כמו פדופילים, אנסים, מרצחים, ישני רחובות הכל קביל.
יש יאוש, יש הבטחות שלא קויימו. זה כבר נושא שלם לדיון שלא עלה כאן.
גאולה להמונים?
באמת!!! סליחה על הציניות.
חוה
לאמיר,
השיר הזה מאוד טעון.
לא משנה באיזה הקשר הבאת אותו. יש לו מקום בכל זמן, ובכל הקשר.
חשבתי שהוא יעורר דיון יותר פורה ויותר דיאלוגי. משום מה זה לא קרה.
לאלוהים פתרונים.
ואולי לאמיר אור?
חבל, אני מרגישה שיש כאן החמצה.
לתאר את האהבה בצורה כה שלילית.
זה מעניין ולא מתרחש הרבה.
ולא, איני רואה בשיר כל גאולה.
האם בכל דבר יש גאולה.
האם במציאות שלנו כאן, ובעולם המערבי הובטחה לנו איזו גאולה.
אולי הובטחה. ואולי אנחנו בכח רוצים למצוא אותה
אבל אין גאולה.
נשאלת השאלה איך חיים עם זה.
עם משהו שהבטיחו לנו ולא קויים, ולא יתקיים.
אפשר לעמוד נוכח המציאות ולהגיד זה מה שיש. אין מעבר לזה כלום.
אולי חוץ מן העובדה שאתה חי בתל-אביב ואני בחיפה. ושם מזומנים יותר תענוגות גוף ואדרנלין. אבל האם זו היא הגאולה?
אולי נחכה לאנטיכריסט. להפרעות הנפשיות כמו פדופילים, אנסים, מרצחים, ישני רחובות הכל קביל.
יש יאוש, יש הבטחות שלא קויימו. זה כבר נושא שלם לדיון שלא עלה כאן.
גאולה להמונים?
באמת!!! סליחה על הציניות.
חוה
חוה, השיר הזה באמת מן הביבים וחושך, לא בהכרח מעמדי-חברתי, אבל מהצד האפל של הירח. אבל אפשר גם לקרוא, כמו שוש, את הבית השלישי כאמירה חדשה – אפילו סוג של גאולה מסוימת – ולא כהמשך של השניים הראשונים.
ונכון, אפשר לשאול מי הדובר – ובעצם גם מי הנמען.
ולא, לא קשור לפוליטיקה (תרגמתי לפני שנים). גם להרגשתי שלי זהו שיר חזק, ויש לה עוד כאלה.
זה עתה חזרתי מתל-אביב, וישבתי גם בקפה סקואלה, שדי משיק לגן מאיר.
לשאלתך למה קיטש, הרי מן ההמשך, ניכר הוא שאני מתייחסת אל המצגת האינדיאנית.
מי הוא הנמען. השאלה בהקשר אלי או לכל מישהו אחר היא נכונה. וכן, גם הזדהיתי מאוד עם השיר. אמרתי בנפשי, וסוף סוף מישהו שאינו רואה את האהבה, כמו פינוקיו, כמו סינדרלה, כמו פנינה רוזנבלום, ולהפליג אלפי הבדלות גליה אלבין שעשתה לה מינהג לקנות בעלים – טייסים דווקא בטבין וטקילין כסף, ובסיכומו של דבר החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית.
ונותרה לבדה.
כדרכי, אתה יודע בסוף שמישהו יזכור לי את הדברים האלה – יטיח אותם בי, יצרף לשם שלי שמות גנאי.
ובכן תל-אביב, נפתחו מקומות חדשים ומפתים, נוצצים ועושים חשק לשבת.אבל באותה ישיבה בסקואלה, המרדף רק מתחדד. התחרות בין האנשים רק מחריפה את הפגיעות שלהם, וכשאתה מדבר עימם, עולה איזו חמלה. מאבק המינים הולך ומחמיר, ודווקא אני מדברת בהקשר שלאישה בשום אופן אסור לדעת יותר מאשר גבר, מכיוון שאזי חוסר הנוחות עולה.
יש בה הכל בתל-אביב, קצף חיים מטורף ועניין, אבל כאשר אני חוזרת לחיפה יש כאן איכות חיים ושקט. אגב, פגעי התרבות מגיעים לכל מקום. בתל-אביב משום מה זה יותר חזק.
אולי לא מצאתי קשר מעמדי, אבל כן אפשר למצוא. השיר אלי מדבר, כי אני באמת נואשתי מן האהבה. ולא שלא היו לי אהבות. ואולם אף פעם לא הייתי מודעת לכך שאני נאהבת, משהו מאוד משונה – תמיד היה יותר חשוב לי להרגיש שאני אוהבת, את האדרנלין, את הגעגוע לקול, את המגע.
אבל כמו בשיר הכל פג, נגוז, חלף.
האם אני מפוכחת – האם השיר מפוכח – אם התכוונת לגאולה שבפיכחון העיניים אזי אני מסכימה. במפגש העילג והאומלל בין האהבה לבין האושר איני רואה כל גאולה.
להגיד לך מהי בעיני גאולה לאהוב את עצמך. לא כמו נרקיס, שיותר מאשר הוא אהב את עצמו הוא אהב את הנחל (וחס וחלילה לא כמו טופז). אבל במקום לרדות ולנגוש בעצמך. – לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך, כמו שציינת את התקופות הרעות ואת הטובות, ולדעת שכל אלו הוא חלק ממסלול חיים.
באשר לשיר – מאוד מצא חן בעיני,
אבל אגיב כמו עדת מעריצותיך הקבועות
את השירים שלך אני תמיד אוהבת יותר.
חוה
אגב, ואף פעם אל תגיד באמת שאתה מכיר אותי, תמיד בכל אחד יש משהו חדש שמפתיע.
חוה, חושב שיש לנו בלבול בין התאהבות לאהבה, וגם מיסטיפיקציה לא קטנה של מושג האושר.
מה אני חושב על זה נדמה לי שכבר קראת –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
אם אתה שונא את עצמך ברור שאינך יכול לאהוב בלי שהרגש שלך יהיה צבוע בצבעי היחס הזה לאדם הכי קרוב אליך (עצמך).
וחושב שלאהוב את עצמך באמת אינו נפרד מאהבת הזולת ומן האחריות כלפיו.
כולנו מחפשים אושר, ונדמה לי שסונג-ג'ה בכיוון של מה שאני מתייחס אליו באותה רשימה על האושר כ'הפתרון הסטואי' – אי הפעלות של הרגש.
תודה על הבעת האהדה לשירה שלי – אביא כמובן גם ממנה עוד בהמשך.
ואשר ל'אל תגיד שאתה באמת מכיר אותי' – מסכים איתך לגמרי. המתח של המסתורין והגילוי הוא חלק בלתי נפרד מהעניין שיוצרים בנו אנשים, ובלעדיו ייתכן שנהיה כולנו חברים נורא טובים, אבל יהיה די משעמם 🙂
לאמיר,
תודה על ההתייחסות. היא באמת חשובה לי.
ולא אין בינינו כל חילוקי דיעות בין התאהבות לבין אהבה. כאשר אני מתייחסת לאדרנלין התל – אביב, העניין הוא שהישיבה וההתדברות בבתי קפה, פאבים למיניהם ואפילו הליכה ברחוב, היא הרבה יותר נגישה. הדיבור וההתחברות. אין כל בעיה לשבת באיזה שהוא מקום ולצאת עם שני זיונים במכה. סליחה על הביטוי. מה לזה ולהתאהבות השד יודע. כמובן לא נגדך.
ההתייחסות כאן היא בהחלט לאהבה. ובזה כוחו של השיר. האמירה הבוטה והחזקה הזאת שאין, ואפילו הטחת אשמה באהבה כמושג מוחשי. ובמפגש בין האושר לבין האהבה אין היכרות בין האושר ובין אהבה.
אגב, תום עלה שוב וביקש עצה ולא עניתי לו.
דברנו כבר על ההשלמה עם העצמי, על האהבה לעצמך. לא על זה אני מדברת.
בוא ניקח למשל דוגמא. הבטיחו לנו בתי משפט בארץ. – ואין. הבטיחו לנו שנהיה מוגנים על ידי משטרה – ואין. יש וועדות אתיקה שהן יותר מגינות על מי שהן מייצגות ולא על הלקוח. – אז בניגוד אליך – שאני מאמינה בך שיש בך אתיקה – כאן אפשר להביא את פוקו – הממסד מגן על עצמו ולא עלינו.
זוהי חלק מהבטחה שלא קוימה. אביא כאן דווקא את דרידה. לא בכדי נכנס דרידה במטאפיזיקה הלוגוצנטרית המערבית.
אנחנו מעמידים כמשוואה שוויון/אפליה. אמת/שקר, טוב/רע, ערכים/הפקרות דמוקרטיה/אנרכיה. ועוד
נראה שלאורך ההיסטוריה (מיוון הקלסית כמובן) ובהקשר שח הפילוסופיה המערבית – העולם הולך ומתפתח לקראת הצד החיובי שבניגוד הבינארי. נכון – לא בכדי אתה כל כך נסער ממה שקרה במרכז הגאווה. האם אין כאן את אותה הבטחה לשוויון כנגד ההדרה אל השוליים. הבטחה שלא רק שלא קויימה אלא הופרה בכל כך הרבה אלימות ושנאה.
התשובה היא חוסר גאולה. אין שוויון, לא יכול להיות שוויון, במקום אמת – אנחנו מקבלים שקר. הטוב והרע כמובן הם יחסיים. אבל מה בעניין דמוקרטיה.
נתנו דמוקרטיה לבניזרי, כדי שיבקשו שיחחנו אותו על-ידי נשיא המדינה, אולי מכיוון ששס חושבת שיש לה כוח.
ומה עם החרדים שצועקים שאבס בחניון קרתא ושוטרים ישראלים צריכים להילחם בהם.
אלו ההבטחות שלא קוימו. זוהי ההיעדר האולטימטיבי של האהבה האנושית.
אעבור ברשותך למישור האישי. באתי מבית מאוד עשיר. כל חיי חייתי על הבטחה של אבי, שלכשיגדל אנשא מתוך אהבה ואולי מתוך מקום של תמיכה ואפילו מצב כלכלי משופר. גרתי באחת הסביבות העשירות ברמת-גן. כל השכנים אכן השיאו את ילדיהם סידרו להם דירות, וההורים עמדו מאחורי ילדיהם.
זוהי הבטחה שגדלתי עליה. בגיל עשרים הורי התגרשו. הכל נטרף. איש פנה לדרכו ואני הושלכתי לחיות בדירות שכורות.
היה גבר שמאוד אהבתי. הזמנים אתה יודע היו אחרים. כאשר חזרנו מבילוי אבי היה יושב עימו עד השעות הקטנות של הבוקר, ולמורת רוחי הכניס אותו לפרטים האינטימיים והדוחים של נישואיו. הגבר כמובן ברח.
הנישואין שלי נערכו בלית ברירה, כבחירת מחדל, והם כמובן נכשלו. במשך הזמן כל המשפחה נתפרדה מתוך אינטרסים של כסף.
למה אני מספרת את זה. בכל הכוחות, ללא תמיכה, עם המון מגבלות. המשכתי ללמוד. הלימודים תדיר היו מפלט עבורי. ישבתי עד שעות מאוחרות שבלילה וכתבתי. גם אחרי שהתגרשתי.
הלימודים היו עבורי הבטחה שמעולם לא הופרה. ככל שהשקעתי כך פרחתי יותר, הביטחון העצמי שלי גדל. זהו מקור המפלט שלי תמיד. ואלו מקורות האושר שלי.
אתה יודע איך מסיימים וידוי כזה.
אז אל תספר לי על אהבות גדולות ועל הבטחות ועל גאולות. אולי הגאולה היא בנו – אם אנחנו רוצים להגאל.
מכאן ועד לאהבה כמקור לגאולה – אולי אצל אחרים.
אצלי לא.
מכיוון שכל וידוי שלי גורר אחר – כך תגובות לא נעימות – חלק מן הגאולה. יסלחו לי הקוראים.
ובאשר אליך. תמיד בהערכה שהולכת וגוברת. ובאמת השירים שלך – איך אומר. הם ………
להיכנס לעולמות אחרים, לשקוע בהם ולדלות עוד ועוד.
בהרבה הערכה
חוה
חוה, תודה, ואכן בשום מקום לא אמרתי שיש ב"תענוגות הגוף ואדרנלין" גאולה. אין בהם רע, ויש בהם עונג ולעיתים גם שמחה, אבל לא גאולה. בדיוק על זה אני כותב עכשיו, על 'שקיעת הרוח' בארץ.
ואשר לאתיקה הפרטית והציבורית – בדיוק על זה שוחחתי עכשיו עם יוסף עוזר ב"לא לשווא חיכינו לברברים": הוא אמר שהברבריות היא "פריצת הקודים המחייבים איזו רוטיניות בקיום." – ואני חושב שיש בה יותר מזה, בדיוק בקשר לדברים שהעלית פה. מצד אחד – התכחשות עמוקה לאחריות שיש לנו על מעגלי האני והחברה שבה אנו חיים, ולחיבור שבין האני לעולם; זה, לדעתי, הוא פירושה העמוק של אתיקה.
אינך פוגע במשפחתך, בקבוצה שלך, בכלל האזרחים בארץ ובעולם, בעולם החי וכו' אם אתה באמת רוצה לקחת שליטה ואחריות על עצמך.
ומצד שני – ברבריות היא גם בערות, הידרדרות הידע וההבנה. והאחד קשור בשני.
ואשר לאהבה – מה שאת מספרת הוא אולי סימפטומטי לקלקול שיש בתוכנו ובעולם, אבל מעבר לכל הקלקולים האלה אהבה, אני חושב, היא קודם כל מצב קיומי ולא יחס. נדמה לי שמשהו מהמצב הזה מצאת בלימוד.
אה, ובקשר לתום, למה שלא תעני לו? הוא בחר לדבר איתך, ונשמע זקוק למלה מחזקת.
אם אכן, מצאתי בלימוד ובידע את הגאולה האישית שלי, הרי אתה מבין אולי מה מצאתי בשירים שלך. המילים שנושאות אותי הרחק, הרחק והפלג מכל מה שהיכרתי לפני כן. עולמות חדשים שמעוררים כל כך הרבה סקרנות לגלות את המקורות.
ויחד עם זאת המראות והתחושות, מוכרים, מקוריים, מעוררי היזדהות, שאני שואלת את עצמי. זה בדיוק ככה, איך אף אחד לא חשב להגיד את זה כל כך מדוייק כמוך לפני כן. ועם זאת אתה במילים שלך בורא עולמות חדשים. עד כדי כך שכל מילה מציתה מיד משהו. וגוררת שובל של עוד משהו ועוד משהו.
גם השיר שהבאת כאן הוא אכן מפתיע, כאילו הוא חלק ממך, אבל אני יודעת שזה לא בדיוק אתה. וזה בסדר. הוא היה בדיוק במקום = עבורי על – כל פנים.
אנא, אל תראה את דברי כהתחנפות, כי לא משם הם מגיעים. אלא באמת מתוך אהבה לדבר.
באשר לפוסט הנוכחי, שאתה כותב אני מצפה לו בכליון עיניים.
ובכן ביליתי שבע שנים בבית משפט ותוך כדי כך איבדתי את כל רכושי. דווקא על-ידי שופטת שהיה לה מאוד קשה לקבל החלטות להתחייב וזה משליך על כל לימודי המגדר. לא אני איני שונאת נשים. אבל כמו שהסכמנו כבר יש הבדל.
אגב בנושא של קבלת החלטות לגבר יותר קל לקבל החלטות, כתוצאה מחינוך, מהתמודדות יומיומית, מעצם העובדה שתמיד הוא היה החייל המגן ועוד ועוד.
אבל לא בדברים האלו הגיתי, לבל תתנפלנה עלי כל הבנות. מכאן כעסי הרב על בתי המשפט. פעם, זה פשוט לא היה קורה.
אגב הדיון באתיקה כדאי להתייחס גם לשיטת העבודה בארץ. לגבי מורים, עובדים סוציאליים, אנשי משטרה ועוד ועוד. כאשר קבלת קביעות – גורלו של היחיד הוא מופקר, לכל אלו יש תמיד תשובות מוכנות מראש שלא לתפקד, שלא לקחת אחריות. חבל מאוד, שהאנשים האלו מופקדים על גורל חייהם של התושבים בארץ (איני נוקטת במילה אזרחים וזאת בכוונה – אגב שיטת הבחירות בארץ ו"הדמוקרטיה")
ועוד, בהקשר לפוסט העתידי שלך, נכון תענוגות הגוף והאדרנלין התל-אביבי הם חלק מאיזו שמחת חיים, אבל מהר מאוד זה מתורגם למאבק על הישרדות, על תחרותיות יותר גדולה, ועל רמות חרדה גם שעולות.
האם אתה חושב שבלונדון היאוש יותר נוח.
למה אני כותבת את כל אלו, וכל הם הם רק מקצתו
האם זה מה שהבטיחו לנו?
האם זה מה שהיה כאן פעם?
ובאשר לבערות ולבורות, אין דבר שמכעיס אותי יותר מיומרה ובורות. אבל מבחינה אתית – אם אני צריכה להיכנס לויכוח עקר – אני שותקת.
אתה יודע לפעמים גם השתיקה שלי מעצבנת.
מחכה בכליון עיניים להגיגך ברשומות הבאות.
חוה
תודה לבנה. ונכון, המפנה בבית האחרון הוא מהיסטוריה נפשית לפנייה כמעט מיתית לאושר ולאהבה, ואמירה מאוד לא צפויה בבוטות הגורפת שלה.
צ'וי סונג צ'ה מחזירה את מושג האושר שהפך להיות מטבע לשון חסר ערך, למקומו הנכון, בלתי מושג, נשאף תמיד.
מאירה בזרקור רב עוצמה על משמעות דע מאין באת ולאן אתה הולך בלי טיוח.
ומעשה התרגום יפה ואוחז בבטני גם בעברית
האם היא חברה של קים סונג אויל מפיונג יאנג שגרירה מטעם החמר רוג'?
האם יש כאן ייצוג מיטאפורי של הרעב
בצפון קוריאה,שבה יותר מארוחה אחת ביום היא המצאה של הקפיטליזם החשוך סגנון נחמיה שטרסלר?
ומי נותן פה למי מכה בבטן,לבנה ?
והאושר? זה גם בעברית?
חזרתי וקראתי שוב ושוב את השיר – וחשבתי:
רק מי שחי במודעות מלאה יכול ככה לכתוב.
יש בשיר הזה את הקסם של האבדון.
מראשית הייתי לא-כלום
שאני חיה
זוהי רק שמועה נצחית
זה נכון טימה. אורות זרים, שפעם חשבנו שהשירה מתחממת בהם. חושב ש"מודעות מלאה" או אפילו מודעות הישרדותית בריאה מוצאת לה דרך לשפר את הקיום האישי גם באזורי הסכנה.
תודה, מוישלה. האם האושר הוא באמת בלתי מושג? ומהו בעצם?
מסכים שהוא אינו ניתן לבעלות כמו קניין חומרי, אבל כאפקט של תודעה ומעשים ניתן לטפחו או להורסו:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
אשר לסונג-ג'ה עצמה, מהיכרות איתה, היא אחד האנשים היותר מחמירים שהיכרתי, אבל בשילוב מוזר עם סוג של נועם אצילי שהשרתה תמיד על סביבתה.
אז אני שואלת את עצמי, אם האושר עובר ובוחר למי להיצמד, הוא לא הוגן, הוא מפלה? אכזרי? אכזרי שלא נותן מעצמו, או נשאר קצת אצל מי שהלחם שלו עבש…כי אם הוא מכירה אותה ומתעלם, זה רוע לב. האם האושר הוא רשע? אושר=אהבה? או שהיא פונה לשניים?
שיר טוב שנתן לי חומר למחשבה. הסיבוב עם הכלבה יהיה ארוך…
לוסי, בטוח שבינתיים חזרת מהסיבוב 🙂
הקונספט שאת מציעה מרתק. את קוראת את הפניה כפשוטה – ה"אתה" הוא האושר עצמו, האהבה עצמה, והוא בוחר שרירותית אצל מי לעצור. כמעט כמו התורה הפרוטסטנטית של הפרדסטינציה: החסד האלוהי נתון שרירותית לנבחריו, ואדם אינו יכול לדעת אם נבחר אלא מתוך חייו עצמם…
לאמיר,
גם בסקירה שלך על עורו המעשנים, וגם כאן אני מוצאת את אותו העירוב.
חשוב לי לדייק, הזרם הפרוטסטנטי, צמח מלותר במאה ה- 15 שתרגם את התנך לגרמנית וסטה לחלוטין מן הזרם הקתולי.
מתוך הפרוטסטנטיות, או בניפרד ממנה עלה הזרם הקלוויניסטי.
הזרם הקלווינסטי הוא התשתית לבניה של החברה האמריקאית, ולא זו הפרוטסטנטית גרידא.
קלווין באמת הגה את רעיון הפריידסטינציה – הגזירה הקדומה – הטענה היתה שהאל בחר בנבחרים, עוד לפני לידתם, הבעיה היתה שהאנשים לא ידעו מי הם הנבחרים.
הרבה זרמים היו בארה"ב עם הקמתה, היא היתה מאוד פוריטנית, הגיעו אליה בין היתר אנשים רבים שברחו ממלחמות הדת באירופה – הרקונקוויסטה, מלחמות דת ששטפו את אירופה בנחלי דם.
בין הסיפורים שמתארים את השמרנות הדתית הקשה היה הסיפור "אות השני". (הורטון/נורטורן)
מכיוון שאנשים רבים הגיעו לארה"ב בין היתר כדי להתעשר. מהר מאוד צמחה הבהלה לזהב, והרחבת המערב – הנדידה אל המערב. למה אני כותבת את כל אלו.
אמריקה היא שיא הקפיטליזם – המבחן לנבחרות האל היה העושר שהאדם צבר במו ידיו. ככל שהאדם היה עשיר יותר – כך היה ברור שהוא נבחר האל.
אגב, סרטים כמו "זה יגמר בדם" או מחזות כמו "המכשפות מסלילס" מדגים את האדיקות הדתית של האמריקאים.
לסיכום – אני מדגישה – אמריקה אכן נבנתה על בסיס פרוטסטנטי, אבל הוא היה קלוויניסטי ביסודו.
ג'פרסון שהיה מן הנשיאים הראשונים ותמך בטרנספר חזרה של השחורים לאפריקה מתוך טענה שהם לעולם לא יצליחו להשתלב באמריקה – היה אדם עשיר ביותר. בעל מטעים ואחוזות בו'רגיניה – הוא נבחר בשנת 1800 וכיהן כנשיא שתי תקופות. בין היתר הוא הוסיף את עשר התיקונים לחוקה – התיקון הראשון – חופש הדת וחופש העיתונות ששורשיו בג'ון סטיוארט מיל ובארצות השפילה באירופה דווקא.
זהו. ההכללה קצת הפריעה לי.
אגב, אובמה מנסה להסמיך עצמו כל העת על לינקולן בשל מלחמת האזרחים ולא בכדי.
מה יהיה סופו של אובמה?
…….
חוה
חוה, אם לדייק, הרעיון של הפרדסטינציה מלווה את הנצרות עוד מימי אוגוסטינוס והוויכוח שלו עם פלגיוס. הכנס באפסוס ב-431 הכריע לטובת אוגוסטינוס, ומאז ליווה הרעיון את הנצרות, אם כי לא באופן כה גורף כמו בפרוטסטנטיות. לפי אוגוסטינוס החסד האלוהי נחוץ רק כדי שאדם יבקש גאולה, ואין בזה סתירה למאמציו להגיע לכך.
לותר בהחלט ביסס את תורתו על הפרדסטינציה באופן מוקצן בהרבה, וגרס שעצם יכולתו של אדם להגיע לגאולה נקבעה מראש.
אבל עדיין, את צודקת שגרסתו הייתה מתונה בהשוואה לזו של קאלווין. אצל לותר המושג של רצון חופשי עדיין קיים, ואילו קאלווין גרס "פרדסטינציה כפולה" – גם רצון האל וגורל כל אדם קבועים מששת ימי בראשית, וגם עצם רצונו והתנהלותו של כל אדם נקבעו מראש בידי האל. בניגוד ללותרנים, הקאלוויניסטים והפוריטנים גם טענו שגם גיהינום נגזר מראש על חלק מבני האדם ומכאן ועד לרדיפות, אנטישמיות, גזענות וניצול הדרך לאחדים הייתה כמובן קצרה.
בשתי התורות הצלחתו של אדם בעולם הזה נתפסה כסימן לחסד האל השורה עליו (אף כי לא לותר ולא קאלווין אמרו משהו מעין זה במפורש), וזו הסיבה שמאקס ובר קשר, בצדק לדעתי, את הפרוטסטנטיות עם הקפיטליזם.
ארה"ב אכן הושפעה מכיתות קיצוניות, אבל מוטעה לומר שרק קאלוויניסטים הגיעו לשם או שהם היו הרוב. הצפון אירופים הגיעו לשם במגוון פרוטסטנטי מרשים: לותרנים, קאלוויניסטים, מתודיסטים, אנגליקנים, פוריטאנים, פרסביטריאנים, איימיש, קוויקרים ועוד. בהמשך אמריקה גם הצמיחה תנועות פרוטסטנטיות משלה שסחפו מיליוני מאמינים אליהן – אוונגליסטים, פונדמנטליסטים, אדוונטיסטים – ואלה נטו לגרסאות שמרניות וקשות של הפרוטסטנטיות, אבל רובן עם שורשים אנגליים ולאו דווקא בקו הקאלוויניסטי.
לאמיר,
מסכימה עימך, ואכן הבהרה זאת היתה במקום. הקלוויניסטים היו פוריטנים ביותר,והם אכן הם האמינו בחסד האל. כל נרדפי הדת בעצם הגיעו לצפון אמריקה. במקביל לשלל הכתות, התפתחו באמריקה גם הקומונות, שגם להם היה מקום בקרב החברה האמריקאית.
רציתי לדעת שאתה אכן מודע להבדלים הדקים.
ואשר לאוגוסטינוס. לפי דבריו, הרי האמריקנים הקימו את העיר האלוהית בצלם ירושלים על הגבעה באמריקה. שזהו רעיון אוגוסטיני לחלוטין.
אגב, תדיר כאשר אני קוראת את ה"טירה" של קפקא יש לי תחושה של השפעה מאוד חזקה של אוגוסטינוס על היצירה – ירושלים של מעלה בצלם ירושלים האנושית – העיר המיסתורית שעל הגבעה.
איני בטוחה שהמגיבים כאן באמת אכפת להם מן הדיוק של הויכוח הזה. אבל די הפריע לי ההכללה של כל ארה"ב פרוטסטנטית.
אגב, קראתי בינתיים על קלווין, הוא אכן התחיל משוויץ ותורתו היתה מחוברת לקפיטליזם – אח"כ הועתקו הדברים לצפון אמריקה.
לגבי הברברים – חושבת שהויכוח עד כאן הוא מאוד כללי. לאורך כל ההיסטוריה היו זוועות אנושיות. קח לדוגמא את התקופה של המהפכה התעשייתית, כאשר אירופה היתה שקועה בזבל שנזרק לנהרות, שעברו במרכזי הערים – והילדים הועבדו במכרות עד מוות.
ובכל אופן אנחנו אכן מרגישים היום שכל קוד מוסרי, אתי, אנושי נפרץ, שאנחנו חיים בתודעות שיקריות לחלוטין, וכי יש מודעות לשקר הזה. ואנחנו צולחים דרכו, ובינתיים גם רוצחים זה את זה בכל מיני שיטות פיזיות ומטאפוריות.
נשאלת השאלה, למה דווקא אנחנו חשים – כי כלו כל הקיצין. וכי ימי הקץ קרבים ובאים?
ומה חדש בבערות, והרי לאורך ימי הביניים רוב בני האדם היו נבערים מדעת ואפילו לא ידעו קרוא וכתוב.
ושוב נשאלת השאלה מה בעצם נפרץ, למה דווקא כעת עולה כה בחריפות התחושה, כי אנו קריבים לאחרית הימים.
ובאשר לתפקידם של אנשי הרוח, הסופרים, המשוררים, הפילוסופים למיניהם. תפקידם כבר די הוגדר משחר הימים – להיות פורצי הדרך, להחזיק את האבוקה לפני הציבור.
האם אנחנו מטילים בכך איזשהו ספק? היום?
האם זה קשור לויכוח על מעמדה של השירה בימינו?
על זה רק ההיסטוריה תענה – והשירה תפקידה תמיד היה הרי מרכזי לאורך כל הדורות והוא אפילו מתחזק בימים אלו, כאשר אתה די ממונה על פסטיבלים רב-לאומיים. השירה בלשון בני אדם דברה, כטוב ליבם בדמיונם עם הסרת כל העכבות לומר את הדברים נכחה בשיח רב תרבותי ולאומי גם יחד וביחד.
חוה
אמיר, שיר חזק, אין ספק, ולא חשוב מה דעתנו על תחושות הדובר/ת.
התרגום יפה, זורם, לפעמים יותר מדיי, כמו הביטוי בשפת הדיבור "גופה מתה".אולי הכוונה היא לרמוז על עודף מוות? לא צרם לי בגלל היותו שפת דיבור אלא בגלל הכפילות שבו.
אשמח לשמוע מה דעתך.
עקיבא
עקיבא, עמדתי על סגנונך החסכני בשירים היפים שפרסמת פה.
אבל לא חושב שכפילות היא תמיד חטא. לפעמים היא באה להוסיף הדגשה או אפילו אירוניה.
מכל מקום, המלה "מתה" שכאן איננה תואר למלה "גופה" אלא פועל: "מתה אלף שנים".
שיר חזק !
בקוראינית זה מצלצל בטח פחות טוב 🙂
אמיר, תוכל לספר קצת על
צ'וי סונג-ג'ה שכתב ותרגם יחד אתך ?
לאמיר,
לפי מה שקראתי, הרי הקוריאנים(גם בקוריאה הצפונית וגם הדרומית) האמינו בין יתר דתות בשמניזם. היו שמאניות בעיקר נשים, אשר תקשרו עם רוחות בנות אלפי שנים. היו אלו מן הפרימיטיביות ובשולי החברה. למרות שהאמונה היא חזקה.
מובן ששתי הקוריאות שונות זו מזו בתכלית השינוי בהשפעות מערביות, בעוצמת הכלכלה, ובהשתלבות עם תרבות המערב.
ואולם,אם אפשר לאמץ תפיסה זו, הרי שהכותב מדבר על עצמו – הוא הלא כלום מעולם לא זכה לאהבה, וגם לאושר, ואזי הוא מגנה את האהבה ומייחל אליה בו זמנית. האהבה יכולה להיות אלה, רוח או כל אפשרות אחרת, שעבורו מאז ומעולם לא זכה בה, ולכן היא מופיעה בצורה כל כך דוחה ובלתי מושגת.
אזי היא יכולה להיות הבבואה לצורה שבה הוא תופס את עצמו. עם זאת השיר מעיד על חסרונה, על העובדה שלא ידעה. עצם האיזכור של שמה והיותה מושא ונושא השיר מצביע אף על כעס שלא זכה לה. ובאותה העת שהוא מייחל לה. באמצעות השיר הוא מבטא את תחושותיו, ואזי גם את תקוותו כי אם היא קיימת והוא לא ידעה. הוא יכול לקרוא לה להתעורר מן הרמה, מן התולעה, מתהום הנשיה של ההיסטוריה כדי לשנות את פני עתידו.
ואולי זו מטאפורה לקוריאה שחולמת על עתיד של איחוד, ועל עצם העובדה שנקראה הלוך ושוב על ידי ארצות מזרח אסיה, ואח"כ על-ידי המערב ארה"ב ורוסיה. קאפיטאליזם מול מרקסיסזם.
טוב, זוהי כבר הפלגה מוחלטת. אבל אני מנסה תמיד לעבור מן המישור האישי אל המישור החברתי והלאומי.
השיר על – כל פנים מגלם מסורת קוריאנית בכל צורה של קריאה.
חוה
חוה, לא חושב שהשיר קשור לשמאניזם או לפוליטיקה קוריאנית, אבל הקריאה שלך נכונה, מלבד מינה של הכותבת.
צ'וי סונג-ג'ה היא היא ולא הוא 🙂 זכינו יחד במילגת פולברייט ליוצרים ושהינו כסופרים אורחים באיווה.
סונג-ג'ה השתייכה לחבורה צעירה ואפלה ברצינות, מין דור של כאב וייאוש. אבל כבר אז (לפני כחמש עשרה שנה) הספר שממנו לקוח השיר עבר את המיליון עותקים. בקוריאה, כך הבנתי, קוראים המון שירה, ואת השירים של סונג-ג'ה יכולת לקנות בסופרמרקט בסיאול מן הערמות שליד הקופות… הלואי עלינו.
שיר חזק, מאוד אוהב את השירה המזרח-אסיאתית המודרנית (מכיר את שיריו של אי-שא, משורר סיני מודרני). תרגום יפה וקולח
היי אמיר
ואני אחת שחיה משמועות, סקרנית לשמועות, בטח שמועות טובות.
כשחולפים זה על זה כמו כוכבים נופלים… יש בשיר הזה משהו מסרט
שמועה ניצחית- זה שם הסרט.
מזל טוב על היום.
אגיע
להתראות טובה
לא יודעת , השיר הזה היפה הצליח לעשות אותי עצובה אחר-כך שמחה אחר-כך שוב עצובה וחוזר חלילה.
כמו בשקר שמישהו משקר לעצמו אבל בכל זאת יודע את האמת בפנוכו..הסוף הרנין אותי וככה נשארתי.
(אחרי השיר מצאתי עצמי שרה "שקרים קטנים בתוך הנפש נחבאים..שטים הם עצומי עיניים..)
שיר יפה שרת לך, שירית 🙂
אבל למה מהפכי הרגש? ניסיתי לפרש לעצמי ככה: בסוף גם אם יש התפכחות מהרדיפה אחר אושר ואהבה, השחרור מהם הוא גם שחרור מה"אני" שרודף אחריהם. קלעתי?
ואפשר גם לקרוא לגמרי אחרת (עוד שתי קריאות אפשריות מופיעות למשל בתגובתי לשוש למעלה).
אמיר,קראתי שוב את התגובות שהפנית אותי אליהן.
כן בהחלט הרבה אפשרויות יש לקרוא את השיר דרכן וזה אולי מה שמעניק לו את יופיו.יש משהו רע ומשהו טוב בלהכיר, אני משערת כמו בדברים רבים.
ההיכרות חושפת אותך לפגיעות, אפילו אדם שיוצא לרחוב לוקח בחשבון את הסכנות האורבות לו שם.
שלא לדבר על סיטואציה שבה אדם מוכן לחשוף בפני מישהו אחר משהו אמיתי מעולמו.תראה איך המשורר- (משוררת?) מקוריאה כתב משהו, אתה תרגמת ואנחנו כולנו נוטלים חופש לנתח את הגוויה.. ואולי דווקא לא גוויה.מהפכי הרגש הם מהמקום הזה שכמה חבל שקשה לאנשים להכיר את האחר באמת, ועד הפיתרון האכזרי שאולי עדיף שלא יכירו אותך בכלל.
הזרה שלחה שיר ביו-טיוב , פתחתי את הקישור,
ושמעתי שיר של עמיר בניון, לא מכירה את הזמר,
ולא מעודכנת כל- כך במוזיקה, אבל הנה הזרה עשתה לי היכרות דרך הבלוג שלך.והאמת שמי שרוצה ,יכול למצוא יופי בכל דבר ובכל אדם.
ומי שלא רוצה לחפש ולמצוא יופי באחרים, אולי פשוט שיתאמץ עוד קצת..
ותודה לך שאתה עוזר לנו להכיר עוד.
גם אני כשאני עצובה משירי הדיכי של
המשורר הדגול נסים סרוסי הולכת לעשות פילינג ,מכון כושר ומכון קוסמטי ומרביצה ארוחה טובה במסעדה תל אביבית ונהיית
כמו חדשה
ואחר כך יש לי זמן לדור השלישי (הנכדים הם סלולריים)
תיקון טעות
וצ"ל הסלולרים הם נכדי ולא להיפך.
האם זה ג"מ או א"ני?
http://www.youtube.com/watch?v=hF0q2caPIqU&feature=related
+++—+++
+++++-+++++
+++++++++
-+++++++-
–+++++–
—+++—
—-+—-
———–
—-0-0—
—0-*-0—
—-0-0—
———–
——+——
—-+++++—-
—+++++++—
–+++++++++–
-+++++-+++++-
–+++—+++–
———–
—-*-*—-
—*-0-*—
—-*-*—-
———–
()()()
היי אמיר ,אני מאד אוהבת כתבי סתרים וכתבי חידה אבל את אלו לא הצלחתי לפענח.קודם כל לא ברור לי למי הזרה מגיבה.לא הבנתי מה זה * מה זה- מה זה 0 או מה זה + אבל אני לוקחת עלי את המשימה לנסות לפענח את הצופן הזה.וראיתי שתייחסת רק ל-0
או אולי מה שאתה כתבת זה לא 0 אלא O, האם התכוונת ל-0 או ל-O כי הם שני דברים שונים אתה יודע.והסיבה שיש לי זמן להתקשקש ככה ולבלות את זמני בנסיונות לפענח צופנים שאחרים כתבו מבלי לצרף מפתח, היא שיום שישי היום כמעט כבר ערב,
ואני כבר עמדתי בכל מטלותי להיום.המטלה שלקחתי לעצמי היום , אחרי הרבה הרבה חודשים של למידה יומיומית מאומצת ולוח זמנים כמו בטירונות אם לא בפרוסיה, היא לבלות את היום בלכייף.הבילוי הזה כלל קימה מאוחרת, FACEBOOK
ואי-מיילים.התעדכנות של מפפר דקות במאורעות
היום, אחר כך הייתי צריכה בכל אופן בתור אחת שובלת קשות אם היא רק מבלה לעשות משהו שנחשב עבודה,אבל רק כשעתיים וחצי. הלכתי למסעדה ברחוב הסמוך ואכלתי ארוחת צהריים מצויינת דג סלמון עשוי בעשבי טיבול עם סוייה וווסבי בצד , ירקות מבושלים ומחית תפוחי אדמה.שתיתי מים,
ואחר כל כדור ג'לטו וניל, ושתי כוסות תה עם חלב וסוכר. תוך כדי התקשרתי לכמה חברים לבשר
להם למה אני מתבטלת היות.מי מהם שרצה לבוא ולהתבטל ביחד ,סרבתי להזמנה בנימוס ובחרתי להמשיך את היום בגפי.מהמסעדה המשכתי לשוטט במספר חנויות ולקנות שתי קלטות ריקות שאוכל להשתמש בהן למצלמת הוידאו שלי שמזמן לא צילמה מאום.אחר כל הלכתי למשימת הבטלה הבאה שהיא מאד מאד חשובה לכל בחורה, הלכתי לקבל טיפול מרענן לפני,מה שקרוי טיפול פנים קוסמטי, הבחורה שעשתה את טיפול הפנים היא אסייתית כמו רבים פה , וכמובן שמצאתי את עצמי שוב יוצאת מגופי בזמן הטיפול מרחפת לי בין גלי המוזיקה
לבין הוילון החום שקוף עם עיטורים בצבע בורדו
שהוא אחד ממאה הצבעים האהובים עלי.שעה כזאת עברה בנעימים ישנה נים לא נים חלק גדול מהזמן
עם הריחות המשגעים שהיא משקיעה את פני בתוכם.
מהתחנה הזאת עברתי..(סליחה צלצלו אלי כרגע בני הבכור וכלתו ואלך לאכול איתם ארוחת ערב..)
אולי אמשיך אחר-כך את הסיפור ואולי בסוף גם אגלה לך למה אני מספרת בפירוט כה רב את נפלאות היום הלא שיגרתי הזה..
כולנו אוזן
שלום "כולנו". אם היית כותב כולי אוזן התקשורת שלך היתה נשמעת אולי יותר נחמדה.דרך אגב, מי מינה אותך להיות כולנו ?אבל הנה, אם מדברים על ברברים –
הברברי-
1) מדבר בהכללות – הם אמרו, כולם חושבים ש..
אם תגיב, אטרח אולי לפרט לך את התכונה הבאה, או שלא.
אמיר היקר, אם תבחר למחוק את תגובתי, זה גם בסדר מבחינתי,
פשוט לא יכולה לשתוק מול הבלאגן שהש.. הזה מנסה לעשות לך בבלוג, שהרי ברור שהוא מנסה
למנוע מהבלוג שלך, ממך ומכולנו לפרוח ולשגשג, לתקשר בכייף ולהינות מהחברות.
שירית, כל הכבוד שסיימת את הטירונות 🙂 ובאמת אין זה ממנהגך לספר כך על אירועי היום. כנראה זהו יום מיוחד מאוד. המשיכי לרחף בעונג בין מאה הצבעים 🙂
ובאשר למורס שכאן – אין לי מושג מה פשרו. אולי זהו תרגום לכתב של מבע פאטי טהור (כזה שבא לשמש כתקשורת חברתית ולא להעביר מידע)…
תודה אמיר.שתהיה שבת יפה לך ולכולם.
()()()()
זרה, סוף סוף אחרי יומיים, מוסרים לי מהאינטרפול שהם חושבים שיש להם קצה חוט לצופן 🙂
סוכנים פדראליים חמושים בציוד הקלטה עושים את דרכם ברגעים אלה ממש אל ביתו של עמיר בניון…
http://www.youtube.com/watch?v=xVFS5DZWW54
מתחיל לחבב את המשחק הזה, זרה 🙂
http://www.youtube.com/watch?v=YJbiy3Nmow8&feature=PlayList&p=74369BB4F7AEED60&playnext=1&playnext_from=PL&index=59
לא! יום חופש משלמה ארצי בבקשה. יום יום 🙂
http://www.youtube.com/watch?v=9FMLyLqHDjo&feature=related
כן! סביב העולם בשמונים שיר?
השיר הזה מעלה זכרונות מר-מתוקים מאוד…
http://www.youtube.com/watch?v=r87ohPQenso&feature=related
לילה טוב :))
הערב ירד.
את יושבת בכורסא מול הלפ טופ ונחה
מעבודות היום יום.
מחר תשובי לטרדות היום יום – בישול,ניקוי וקניות.
זכרי לרשום בראש רשימת קניותיך את ננס
– ספוג המתכת שלך
כי ננס הוא ספוג המתכת שאינו מחליד,אינו שורט ואינו מתפרק
ננס,ננס!
אל המטבח נכנס
עושה לך טוב עושה לך קל –
ננס!
(פרסומת רדיו משנות השישים)