בננות - בלוגים / / אקיקו טקהאשי: קונצ'רטו על המקום בליווי טלפון, וודקה ושואב אבק
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

אקיקו טקהאשי: קונצ'רטו על המקום בליווי טלפון, וודקה ושואב אבק

לפני שאני נוסע לכמה ימים לכנס שירה על קו התפר הקפריסאי (כן, גם להם יש כזה) אני מעלה כאן שירים של אקיקו, אשתי לשעבר. פה ושם היא כבר כיכבה בטור שלי כאן: החל בסיפור המפגש שלנו באמריקה (בתוך הסידרה 'עורו המעשנים' פרק 4) ועד לרשומה האחרונה שהעליתי בתוך 'שפה שקרמה גוף', בפרק קאנאשיבּארי. הפרק הזה התחיל במלים "יום אחד התעוררה אקיקו בבהלה גדולה" –  ומישהי  יצירתית העלתה שָם בתגובות שיר אל אקיקו ושיר תשובה כביכול של אקיקו.

לאחר שהיגרה לישראל אקיקו אכן כתבה שירים וגם תרגמה איתי שני ספרים מיפנית לעברית (בתוכם שיריו של שונטרו טאניקאוה שהעליתי פה בעבר מתוך "לְאשה"). כמו שאפשר להבין מן השירים שלמטה, לא חשבתי שהכותבת היא באמת אקיקו, אבל הם בהחלט גרמו לי לטלטלה נפשית קטנה.  

בתגובה הבטחתי לאלמונית להביא קצת משיריה של אקיקו, והריהם לפניכם (הפעם, מחמת קוצר הזמן, בלי ניקוד, אבל בטוח שתסתדרו).

 

 

שירים מאת אקיקו טקהאשי

 

מיפנית: אמיר אור ואקיקו טקהאשי

 

 

מקום

 

בַּמקום שנולדתי בו, השֶקר הוא ניב מקומי.

אבל פה, בארץ הקודש, השקר הוא לשון תִקנית.

כמה קל לנעוץ עָקֵב בליבם של אנשים –

עושים את זה לפני ארוחת הבוקר.

אבל יש לנו תורה, וכמובן, אין מה לפחד.

 

במקום שנולדתי בו, אין פחד

כשחוצים את הכביש עם כולם באדום.

אבל בארץ הקודש, גם אם תחצה באדום לבדך 

מה יש לפחד?

צלקות צלקות מכסות עלינו

וכמובן, התורה תעזור.

 

אני, שלא נולדתי בארץ הקודש,

עוצרת. לבדי עומדת מול האור האדום.

 

[פורסם ב"תרבות וספרות", הארץ]

 

 

וודקה

 

אתה הולך למקרר

למזוג לך עוד כוסית של וודקה,

אני, בסלון,

מריקה עוד כוסית

של משקה חזק ששמו

'אתה חסר לי כל כך'.

 

[פורסם במוסף הספרות של "מעריב"]

 

 

שואב אבק

 

אני שואב אבק

שמנקה רק אהבה.

אפילו פרח נובל מולי.

 

יש לי המון מקום לאהבה,

מספיק מקום לשאוב

את כל האהבה שבעולם,

לרוקן כל אחד מאהבה.

 

אבל כמובן, לעיתים אני גם יכולה

לתת משהו בתמורה,

אם רק תרצה באהבה

מכוסה באבק.

 

[פורסם במוסף הספרות של "מעריב"]

 

 

ואחרון, אולי כדי לאזן את "שונא אותך, אהובתי" (ושלא תהיינה אי-הבנות, הוא לא נכתב עליה) – עוד שיר על דיבורים ויחסים:

 

 

טלפון

 

באמצע ארוחת הערב,

הטלפון מצלצל.

אתה, שהיית כל כך עדין ושקט,

מתחיל פתאום לדבר כמו מכונת ירייה.

אני, כמובן, לא מסוגלת להקשיב לזה,

אבל הטלפון יכול.

מדי יום ביומו, טלפון,

אתה רק מקשיב.

למה שלא תענה בחזרה?

הטלפון מצלצל שוב

והפעם אומר:

"אני רואה שאשתך רק מדברת,

אבל אני כאן

רק כדי להקשיב לך".

171 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי אמיר
    היה ערב מרתק עם אלונה… יא השאירה לי המון מקום למחשבות. גם ניסים חגג.
    היה גם כיף להסתכל עליו איך הוא נהנה.

    השירים כל כך יפים, יש להם את האמת על השואב אבק… את הפשוט של טלפון מה הוא יכול לחולל.
    יש בהם מוזיקה.
    להתראות טובה

    • אמיר אור

      טובה, באמת היה ערב מופלא. היא משהו, אלונה, והדיאלוג ביניהם היה נהדר.

  2. יפה, כל כך יפה. אהבתי בעיקר את "וודקה"… 🙂 משקה חזק ששמו "אתה חסר לי כל כך". ביטוי מדויק (באין מילה אחרת). יפה. כל כך יפה. 🙂

  3. רונית בר-לביא

    ממש אהבתי את טלפון.

    גם מתכתב עם כל ענייני הדיבוריות ונשים שאתה מדבר עליהם.

    איך לפעמים מתחשק שהטלפון יאזין לאדם שמעבר לקו, ולא נניח אני.
    ואז מרחיקים מהאוזן …

    • אמיר אור

      רונית, בשביל זה המציאו את המשיבון, אבל זה באמת לא פותר את הבעיה. גם לו צריך להקשיב… עד ימות המשיח.

      בגלל זה משיח גם לא מצלצל.

      • רונית בר-לביא

        לדעתי, כל הטעות ב"טלפון" היתה שהגבר דיבר.
        עד עכשיו הוא שתק, מה פתאם הוא מתחיל לדבר ? מה כל כך דחוף ? נגמר העולם ? נשרף הים ? לדבר, פחחחחח.

        זה די פשוט:
        נשים מדברות, גברים שותקים. למה להתחכם ?

        [ואגב, את וודקה דווקא לא אהבתי, בכלל פחות אוהבת את קידוש החולניות, אתה מכיר אותי …]

        • אמיר אור

          רונית, נו באמת, הוא מדבר בענייני עבודה כמובן. אחרת – כמובן הוא שותק. כמו דג. עושה מדי פעם בלופ, אבל זהו. בסלון יש לו תחריט של חכם סיני שאומר "יפה שתיקה לדגים".

          והוודקה? לשתות. מה פתאום לדבר?
          מהמר שהמשפט שהפריע לך היה "אתה חסר לי כל כך".

          • רונית בר-לביא

            כן, אבל לא בגלל שהוא חסר לה כל כך.
            פה אין בעיה.

            בגלל כל החולניות שבצורת ההתמודדות וחוסר התקשורת. חסר תקווה כזה.

            גם שואב אבק בעייתי מאד בעיני.
            חוסר הערכה עצמית, שנאה עצמית אפילו,
            כל מיני דברים שלא בונים.

            נכון שזו אמנות וכל זה.
            לא יודעת, ככה אני מרגישה.
            צריכה שאמנות תעשה משהו בונה ותגיד משהו בונה לעולם.

          • אמיר אור

            רונית, את רצינית פחד. טוב אז ניתן רגע לגבר לדבר קצת :)-
            לא יודע איפה את רואה חולניות בשיר. בסך הכל רגע של 'למה אתה לא פה?' שיכול לקרות רק בתוך יחד די שמח.

            שואב אבק לעומת זאת, אכן מתאר מצב של שלילה עצמית. אבל את טועה לדעתי אם את מקלה בערך התרפויטי של היצירה, גם ליוצר וגם לקהל.
            וטוב שאין כזה דיקטאט של אמנות בונה, את יודעת. אמנות של "צריך ש" יש רק במדינות טוטליטריות.

          • רונית רצינית פחד בצדק (למרות ראייתה הבעייתית את האמנות).
            האם עבורך, באמת, מסתכם 'וודקה' ברגע של 'למה אתה לא פה?' ?
            בשביל זה לא צריך וודקה.

            כשאין תקשורת, אין תקשורת.

          • בארי, זה כמובן עניין של הקשר ופירוש, אבל תודה שהארת לי. מכיוון שבמקרה הזה יש לי "מידע פנימי" ביוגראפי על נסיבות כתיבתו, הייתי עיוור לאפשרויות קריאה אחרות ולא הבנתי מניין שאבה רונית את ההבנה היותר קשה של השיר.

          • רונית בר-לביא

            הי,
            אני לא חושבת שיש לי ראייה בעייתית של האמנות.

            ציינתי את דעתי.
            אלא אם כן אתם טוטליטרים ביחס למה שניתן לומר על יצירות לדעתכם, נראה לי שלגיטימי שאומר את דעתי ואת מה שמעלה בי יצירה.

            אני מכבדת כל אמנות באשר היא.

            טעמי האישי הוא אמנות שעושה לי טוב ולא כזו שעושה לי רע.
            מוזר, אקסצנטרי 🙂 אבל ככה אני.

            אני לא שוללת סוג אמנות כזו,
            פשוט קולטת מיד את הבעייתיות שלה.

            אני בטוחה שיכול להיות בה אלמנט תרפיוטי, ואם כך, זה כבר טוב.

            גם אני כשאני כותבת, אני לא שמה לנגד עיני את טובת הציבור דווקא, אבל משתדלת כן לייצר דיאלוג שהוא בונה לעומת מרעיל. לא משהו שכלתני, תחושה לגמרי תחושה. ידע.

          • רונית, אם את בעניין טעם אישי, אני האחרון שיגיד משהו. גם שירים שעשוי להיות להם ערך של קתרזיס עבור חלק מהאנשים לא תמיד מדברים אליי, גם כשהם כתובים היטב. למי שזה נוגע במשהו כזה אצלו (וכולנו לא מושלמים) אכן יש לזה ערך של שיתוף ונגיעה, וזה לא רעיל.
            לא חושב שיש משהו "רעיל" בשירים כאן, אבל אולי את רואה משהו שאני לא ?:)

          • רונית בר-לביא

            ואגב, "בארי", או כל מיני שמות שאנחנו לא מכירים,
            אם אתם מהבלוגייה, למה לא לומר דברים כאלה בגילוי שם ?

            רק אני יכולה לכתוב גם דברים שהם לא נופת צופים בשמי האמיתי ?
            יש בזה חוסר איזון.

          • בארי זה פחות לגיטימי מרונית?
            את לא מכירה, לא מהבלוגיה ולא ממקום אחר. ומהבלוג שלך, מהביוגרפיה שלך, גם מהצד שלי, ההיכרות לא משהו.

            אני לא רואה בעייתיות בתגובות לעניין.

          • רונית בר-לביא

            אמיר, היחד כאן לא נראה שמח
            וגם לא בריא.

            נכון שהרבה פעמים אמנות מדברת בדיוק מעומק השריטה, אבל ללא שום מבט מתבונן ?

            רק דופקים את הראש בקיר, רק שותים וודקה כי בן הזוג שלך חסר לך ואין תקווה,
            האהבה שלך מצופה באבק וזה בסדר לך.

            לא יודעת, לי מתוך העולם שלי זה נראה מאד חריג חוסר המודעות הזה,
            אבל אני מניחה שאני קצת יוצאת דופן כאן בבלוגייה בקטע הזה.

            (שיר שבלט בקיצוניותו בקטע הזה היה שלך על תל אביב, הוא היה נוראי בעיני, כמובן לא כשיר, אני לא מבקרת כאן אמנות כאמנות כי אני לא מבינה בזה.
            אני מדברת על מסרים ועל תחושות ששירים מעבירים בי.).

            דווקא את השירים הישירים הסקסמאניאקים שלך אני יותר אוהבת.
            הכי אהבתי את התמימים הגימנזיסטיים ההם עם המרצה בשק :))

          • אמיר אור

            רונית, דווקא "התמימים הגימנזיסטיים האלה" (את מתכוונת ל'מבט אחד הספיק לקבוע את שווה', נכון?) הם בכלל לא סקסיים, אלא צוחקים על כל העניין מעמדת האנדרדוג. זה מה שעושה לך את זה? 🙂
            השיר על תל אביב הוא מעמדה של חמלה, אבל שלא יהיה לך ספק, התיאבון שלי הוביל אותי להכיר את חיי האנושות גם ב"ביבים" האלה. החמלה באה מכל היופי שיש באנשים האלה, למרות שהם כנראה מרתיעים אותך. אבל הדרך לעמת דברים לא עוברת בצמר גפן לדעתי.

          • רונית בר-לביא

            מה ש"עושה לי את זה" הוא לא תמיד מה שבריא לי. כנראה שלרוב לא. וזו המלחמה שלי. והיא עזה כמוות.
            אבל אני יודעת להפריד ולהבחין.

            ועד היום לא ידעתי להימנע ממה שרע לי.
            מודעות, חדה ככל שתהא עדיין אינה ערובה לחיים בריאים.

            ולא צמר גפן, אולי לצערי, הייתי גם הייתי כבר בשלוליות רבות.
            בעיקר ידיעה חדה.

            ואתה אולי יודע, כשעושים דברים למרות שהוזהרת, למרות שיודעים,
            העונשים הם הכי כבדים שיכולים להיות.
            כי הזהירו אותך.

            מכיר את דילמת האסירה ?
            מי שמושך אותה לא בריא בשבילה,
            ומי שבריא בשבילה, לא מושך אותה.

          • אמיר אור

            רונית, לא רוצה להשמע פטרנליסטי, אבל מנסיוני שלי זה לא נקרא "יודעים", לא במובן העמוק של המלה. ידיעה כזו נרכשת רק בעבודה על מה שגורם לאסירה את השיקול הזה.
            לא שפתרתי באמירה הזו משהו, אבל אולי יש דרך שלישית אי שם בעולם האפשרויות.

          • רונית בר-לביא

            אני מחפשת אותה, את הדרך השלישית הזו, ממש בימים אלו.
            היש גברים שהם גם יפים וגם אופים ?
            שגם בריאים לי וגם אני אמשך אליהם ?

            (ותתכונן למחוק את כל הרצף הזה ברגע שאבקש, טוב ?)

            ויש ידיעה. שכלית, רגשית.
            של מה בריא ומה לא. אצלי היא חדה.
            אני גם רואה שקוף הרבה מאד דברים, כוונות טובות או בעייתיות, נתינה אמיתית מתוך קבלה עצמית ואהבה עצמית בריאה, נתינה שהיא לקיחה, ועוד הרבה מאד נימים, שלא פתוחים לרוב האנשים.
            ולא כהתנשאות, מדובר פשוט בניסיון נשמתי וידע עצום שנרכש בעמל, איך לא.
            גלגולים, פליקלקים, לא יודעת מה.

            עכשיו, קח אדם שרואה ככה, ויש אנשים שרואים הרבה יותר, ותגרום לו להיכנס לשלולית,
            והוא יחטוף כמעט עד מוות.

            מהי הדרך השלישית בשבילי לדעתך ?
            אני מרשה לך להתפרע, ואני מקשיבה לך הפעם.

          • אמיר אור

            רונית, כל תשובה ספציפית מצדי תהיה סוג של חוסר אחריות. לא בגלל שאני לא ממש מכיר אותך, אלא מפני שאלה תשובות שאדם יכול למצוא רק בעצמו. דיברנו כבר על דרכים – ואמרתי לך מה נתן לי כלים בנושאים האלה. אני יכול לדבר רק על כלים שמנסיוני היו מוצלחים, אבל לא על פתרונות שהם שלך לחלוטין, לא?

          • רונית בר-לביא

            מעולה מבחינתי.

            רק הסר בבקשה את המילה "אחריות" מהלקסיקון.
            שאלתי אותך בתור ידיד מהבלוגייה.
            אתה לא מורה שלי או גורו 🙂

            אני אוהבת לפעמים לשאול אנשים, שישקפו לי דברים על עצמי.
            אתה עושה את זה ? זה מאד מלמד. מאד.

            ואני ממש מרגישה שאני מקווה מבפנים שאתה בכל זאת קולט משהו ממה שאני כותבת לך עליך או על השירים ועל מה שהם מעבירים. שהידיעה קיימת בך באיזשהו מקום ומחכה להישמע.

            עכשיו אני לא רוצה להישמע פט-רונית.

          • אמיר אור

            רונית, פט-רונית או לא, לא יכול להסיר את המלה הזו, כי בלעדיה אין אתיקה ואין אהבה בין אנשים.
            חושב שזה לא חל על מורים בלבד, אלא על כולם, חברים, בני משפחה ואפילו בין אדם לעצמו.
            אז כן, אני יכול לומר לך כל מיני דברים, שבין כה וכה היית עושה אלמלא היית בדילמה (ולא חשוב באיזה קצה של הדילמה יהיה מה שאומר), אבל אילו יכולת כבר היית עושה כך או אחרת – מחפשת משיכה אצל מי שמתאים (ואהבה זה גם משהו שיוצרים בתוך מערכת יחסים) או להפך – מרשה לעצמך לחוות בלי כאבי לב עד שיבוא משהו שהוא גם וגם.
            באמצע יש פשרות, ואני לא טוב בזה…

          • רונית בר-לביא

            אני לא רק שלא טובה בפשרות,
            לא עושה אותן.

            מה שכן, בניגוד לגברים (הכללה, אני יודעת, אבל ממש כל הגברים שאני מכירה, ידידים וכולי, בחורים להתפאר),
            אני לא מסוגלת להיות עם סתם מישהו,
            כלומר מישהו מקסים אפילו ונראה טוב וחכם, אם אני לא נורא נמשכת.
            ואם אני נורא נורא נמשכת, אני רוצה אותו ל-ה-כ-ל.
            אני נקבה בקטע הזה,
            רק בהבדל אחד, שבינתיים לא עם שאיפות חתונה.

            יכולה לשקר לעצמי ולו ולחשוב שאני לא מתאהבת, אבל אם הוא מקסים עד כדי כך שהוא מ-ו-ש-ך אותי (מאד מאד נדיר),
            כלומר אם הגעתי עד כדי להימשך מאד למישהו, זה הכל.

            אצל גברים זה קורה לפי דיווחים עם אחת מכל שתי בנות, וגם אם תמחה מיד, אפשר לצמצם לאחת לעשר,

            אצלי ואצל חברותיי יותר אחד לאלף…..

            אז על מה בדיוק אני אתפשר, על המוכר המשופם הגרוזיני בן ה 70 מהמכולת ?
            או אולי על שני הבחורים שהיו איתי אתמול במדיטציה והם חכמים ומודטים נפלא, אבל לא מושכים אותי ?

            מצד שני, פעם בכמה שבועות אני רואה מישהו ברחוב או באוניברסיטה שמאד מאד מעניין אותי חיצונית ותנועתית,
            והא כמובן מאלה שלא מסתכלים, מתביישים ההאבלים.

          • אמיר אור

            רונית, התאמה של ממש זה בין כה וכה אחד למיליון, בלי קשר ליש משיכה או אין.
            לפי איך שאת מתארת את האהבלים הנבחרים, את רק צריכה רק לקחת את היוזמה אלייך?
            יכול להיות שזה כל כך פשוט?

          • רונית בר-לביא

            אני מנסה…

            מסתכלת מאד, עושה עיניים,
            מה אני אעשה יותר מזה ?

            הם עם המבט בעננים, עם תיק הספורט שלהם בידיים, לפעמים יש מבט אחד או שניים,
            ואני מרגישה שמה שלא אעשה, לא יתאים לי.

            אם גבר לא עושה משהו עם מבט משמעותי,
            אין מצב שיקרה משהו טוב.

            ואלה שכל הזמן מתחילים ונורא נחמדים ועם בטחון הם לרוב ערסים.
            הבחורים השווים לא מתחילים, לא באופן גלוי.

            ולפעמים משקפים לי שנראיתי ביישנית או סנובית.
            כמה טיפש יכול בחור להיות ?

            אה, ואני שוכחת כמה מבטיל הדדיים שהיו,
            ואנחנו חולפים אחד על השנייה כמתוך קפאון, הלב לא יודע מה לעשות, ועד שהקפאון עובר, איבדתי אותו והוא אותי.

            להיכן נעלמים ענני הטפשות של נשים וגברים ברחובות ?

            (ואגב, אמיר,
            רשמתי לי שאתה מתעלם מהניסיון שלי להחכים אותך קצת או להאיר לך דברים).

          • אמיר אור

            בבקשה, החכימי 🙂 אבל איך?
            ובאמת רונית, מבטים? תמצאי משהו להגיד, תשאלי משהו, תתחילי שיחה, תשתו קפה… גם אם את מרגישה שזה יהרוג אותך אם את תתחילי, תתחילי. נשמע שהאפשרויות האחרות הרבה יותר גרועות 🙂

          • רונית בר-לביא

            בירושלים אי אפשר לעשות יותר ממבטים,
            עוד יחשבו שיש פיגוע או שאני מהשב"כ,
            או עיתונאית בהסוואה,
            למה סתם להבהיל את הציבור ?

            אני מאמינה בעדינות מול גברים ובכל מקרה, לא יכולה אחרת (במציאות הכוונה, בבלוג שלי אני חיה רעה). כמובן שאם הוא מרגיז אותי, אני איהפך לוחמת נינג'ה, אבל תפקיד הגבר הוא להתחיל. ככה יותר מוצלח.

            ולגבי ההחכמה:
            עזוב, נכון לכרגע אתה מקרה אבוד בנושא
            ההוא, כשתהיה מוכן, תדע.
            🙂
            כל אחד והנושאים שחסומים עבורו.
            לא מתנשאת, נשבעת.
            מניחה שאתה יכול לשאת אמירות כאלו.

          • אמיר אור

            בתקופה שגרתי בירושלים דווקא התחילו אתי בחורות חופשי. ובאוניברסיטה במיוחד. ככה הכרתי גם את החברה שביליתי איתה בכיף כמה שנים טובות. מה רע?
            תוציאי את הרעיונות האלה מהראש. פשוט תקפצי למים, מה כבר עלול לקרות לך?

          • אמיר אור

            נ.ב.
            בשיר בן הזוג הולך לרגע למקרר למזוג לו וודקה, ובת הזוג שממתינה רגע מרגישה כמיהה. זה הכל.

  4. איריס קובליו

    יפה הוודקה לשעת לילה
    בעיקר אם היא נאמרת בצליל יפני

  5. שולמית אפפל

    אמיר, אני מצטרפת לאוהבות ה"וודקה"
    ראייה מקורית יש לטקהאשי על הישראליות כמו גם על האהבה.
    קפריסין קפריסין, הראיתי לנכדים שלי על הגלובוס הקטן שלהם היכן האי שבו נולדתי.

    האם בפמגוסטה הכנס?

    • כן, שולמית, לפעמים מבט מבחוץ יכול לשמש מראה די מביכה.
      עדיפה הוודקה 🙂
      הכנס לא בפמגוסטה המקסימה אלא בניקוסיה. אספר.
      נולדת בפמגוסטה?

  6. אורנן תבור

    נו , שמחה וששון
    כולן תוקעות פה וודקה
    ולכולן אתה כל כך חסר
    ולאקיקו, מותר סופסוף להיות משוררת
    אחרי שתרגמה שירים מיפנית
    ושימשה לך פוסטר

    חמודה אקיקו
    קיבלתי ממנה הרצאה אישית על האיקו
    אכלנו סושי
    תענוג איך היא עושה וואסאבי
    עונת הצפרדעים בעיצומה

  7. תמי קאלי

    אמיר סע וחזור מהר, ובהצלחה בפסטיבל. מסור ד"ש למשוררת (נדמה לי ששמה: ביז'אן מטאר) הכורדייה תורכיה החמודה, אם תהיה שם.
    שירים חדים ויפים לאקיקו טהאקשי.

    • ניסיתי להיות , לרגע, רק לרגע, שואב אבק (סגרתי עיניים ושאבתי אוויר עם השפתיים. הרעש היה מצופצף בגלל הסיגריות. כמעט נחנקתי) וקרה לי משהו מוזר- התמלאתי אוויר וצחוק וכשנשפתי החוצה יצא המון אבק…:)

      • :)))
        תמי, לזה התכוונתי כשאמרתי לרונית שלשירים מסוג זה יכול להיות ערך תרפויטי 🙂 להתמלא אויר וצחוק ולפלוט אבק זה נפלא, לא?
        תודה על הברכות, ולא, בז'אן לא הייתה שם.

        • :))) זו דרך מופלאה להתמלא שמחה בעזרת השם, בארץ הקודש…בעיקר כי בקבוק הוודקה התרוקן וחסר לי כל כך..
          חוצמיזה אני נזכרת בז'אן ובפסטיבל ומקווה שיהיו עוד.

          • אמיר אור

            בעזרת השם? השם ישמור 🙂
            בוודאי שיהיו עוד. הבא בדרך…

          • תמי קאלי

            ברצינות…מתי? ..איזה יופי…עוד השנה יהיה?

          • אמיר אור

            בסוף אוקטובר אי"ה

          • תמי קאלי

            מה זה אי"ה- ארץ ישראל השלמה?

            שיו איזה כיף. יש למה לצפות.

          • אמיר אור

            אי"ה זה אם ירצה השם, תמי, ברוח ארץ הקודש וכו'. שיר הטלפון הוא כמובן מה שאישה אומרת על בן זוגה, אבל המשולש שלך מוסיף בהחלט עניין 🙂

          • תמי קאלי

            במצב רוח עכשיוי אני מנסה להבין את שיר הטלפון. (לא מבטיחה אם זה יהיה תקף גם מחר)
            אז ככה: הדוברת חברה של ההוא שנשוי.
            באמצע ארוחת הערב , כנראה רומנטית, מצלצלת אישתו ומדברת. הוא עונה לה בעצבים, עד שנגמרים הנרות על שולחן.
            אישתו לא מבינה מדוע הוא ברח מהבית ומנסה לשכנע אותו לחזור- אבל הוא רק מקשיב.
            כשלבסוף למי נשבר מהסיפור?–כמובן לטלפון שנשאר באמצע של השלשה…:))

          • אמיר אור

            איזה תסריט, תמי 🙂 ונו, גם הוא לא טומן את לשונו בשום מקום, דכתיב "מתחיל פתאום לדבר כמו מכונת ירייה".
            אם הטלפון היה יכול לעשות משהו הוא בוודאי היה נמלט בצעקות צרודות אל תוך הלילה 🙂

            לילה טוב ושקט…

  8. תמי כץ לוריא למשה גנן ולחני

    אמיר
    תודה. אהבתי מאד מאד.מתוצת וחזק ומאד יפני.

  9. גיורא פישר

    משוררת לרוחי.
    מציגה זוית מענינת על הישראליות.
    האם שיריה יצאו לאור בעברית בספר?

    • תודה בשמה, גיורא 🙂
      לא, השירים לא יצאו בספר.
      אקיקו כתבה פה שירים, הופיעה במחול מודרני וקליגרפיה על במה בסוזאן דלאל ועוד – והכל בנגיעות חולפות.

      המבט של הזר הוא אכן מראה, ומי שמכיר את יפן להשוואה מבין מה היא אומרת על השקר.

  10. אהבתי את 'מקום', שיש בו משהו לא-מלוטש, אבל אולי דווקא משום כך נשמע כן יותר, ואת 'וודקה' הנוגע ללב. אני תוהה אם ביפנית שמו של המשקה באמת נשמע כשם של משקה (ובכלל זה עושה חשק לשמוע את השירים נקראים בשפת המקור).

    • אמיר אור

      רונן, "מקום" לדעתי אכן לא מוברר עד הסוף, אבל יש בזה באמת יופי. יש בו ביקורת גם על החברה הישראלית וגם על היפנית, ואולי פשוט ראי של הדוברת 🙂

      ביפנית וודקה נשמע פשוט וודקה.

  11. רות בלומרט

    עולם מסובך ועדין בין בעברית בין ביפנית. בשירה הלכאורה יומיומית חשים תהיה וזרות ועם זאת הרגשות מוכרים ואנושיים. והפשטות מתוחכמת.

  12. יעל ישראל

    איזה שירים יפים!! גרמו לי לתענוג רב, להזדהות, להתרגשות, כאילו אני מכירה את הכותבת מימים ימימה. ו"וודקה" הכי קנה אותי. איזה יופי לגלות אותך אקיקו. ותודה שהבאת אמיר. (ואקיקו תמיד מוזמנת לפתוח בלוג כמובן).

  13. חני שטרנברג

    אוהבת את כל השירים האלה. ארבעתם יפים מאוד בעיניי. יש בהם פשטות, בהירות, צלילות, והם גם מתנגנים. שירים כמו שאני אוהבת.

    • תודה, חני. חושב שהמורה (לא בפועל) של אקיקו היה טניקאוה. הדיבור הפשוט השווה לכל נפש (אבל מרובד למיטיב לראות) הוא סוד קסמה של השירה הזו.

  14. יוסף עוזר

    לאמיר, פעם קראתי על משוררת יפנית שיצרה ספר שירים במתכונת יפנית עתיקה אך בחומרים מודרניים והספר יצר היסטריה עצומה ונמכר במהדורות רבות. מה ידוע לך על כך?
    אשמח לאינפורמציה והפניה.

    • מזכירה בהתנדבות
    • חני ליבנה

      הכוונה לספר" יום השנה לסלט" שירי טנקה במתכונת עתיקה על חיים מודרנים, כתבה אותו מאצי' טאוורה, בהוצאת ספרית הפועלים בדיוק היום לימדתי אותה בסדנת שירה לילדים ונוער

      • נכון, חני, יוסי מתכוון לזה כנראה. טווארה, למזלה, לא הוציאה במקור בספריית הפועלים 🙂 והספר נמכר תוך חצי שנה בכמעט שלושה מיליון עותקים. הצורה הקלאסית של הטאנקה (הייקו ועוד שתי שורות של 7 הברות – 5-7-5-7-7) מוסיף מה שאין בהייקו – הכללתה של התובנה לאמת כללית או "מוסר השכל". השילוב המדהים בספר הוא אכן בין החיים בטוקיו המודרנית לבין הצורה הקלאסית.

        • חני ליבנה

          באמת למזלה, אבל התרגום לעברית{וזו השפה שלצערי קראתי אותם, הייתי מתה לקרוא במקור} בספרית הפועלים..

    • חני ליבנה

      בננה יושימוטו שהזכירה המזכירה היא סופרת נפלאה, כותבת נובלות מיוחדות לא שירה

      • אמיר אור

        נכון, חני, וטוב שהעמדת דברים על דיוקם. את "לטאה" שלה תרגמתי עם אקיקו (יצא ב"כתר")

  15. טוב לשמוע שוב מאקיקו.

  16. עדי עסיס

    שירים שווים ביותר
    כל אחד בפני עצמו וכולם ביחד
    תודה שהשבת אותם למחזור הדם הציבורי.

  17. נסיעה טובה לכנס שירה. בטוח יהיה מהנה.קפריסין יפה.
    והשירים יפים מאוד. מסקרנת ההסתכלות של יפני עלינו. אנחנו לא בדיוק המערב ולא בדיוק המזרח. "מקום" ו"וודקה", אהבתי מאוד.
     

  18. תַּלְמָה פרויד

    כל כך הרבה שקר מצאה הכותבת באה"ק? האמנם השקר כאן הוא "הלשון התקנית", אמיר?

    והרבה אהבה יש בבקבוק בעל התווית "אתה חסר לי כל כך". אשרי הגבר.

    • תלמה יקרה, לא צריך להיעלב ממנה 🙂 ביפן אמירת אמת – אפילו כשזה לא לגמרי באינטרס שלך, למשל במסחר, היא ציפיה מוחלטת. כל היחס בין לקוח למוכר בנוי שם על אמון ולא על המחיר הכי זול.
      זה לא אומר שליפנים אין שקרים לפחות בתור "דיאלקט" או שאקיקו אישית בחורה ישרה יותר.

      והתווית – כן, אשרי הזוג שכמיהה שורה ביניהם. הלכה כמיהה – הלכה זוגיות 🙂

  19. סיגל בן יאיר

    יפים מאוד, חבל שאני לא יכולה לקרוא בשפת המקור, איך המוזיקה של המילים שונה. ההתעסקות עם החפץ כמושא לתקשורת מאוד בולט וגם העצב הדק והחרישי.

    • תודה, סיגל, ויפה שמת לב לטון ולתפקידם של החפצים, שאינם רק מטונימיות אלא כמעט השלכות שהופכות לדמויות עצמאיות.

  20. "מניחים לחול שמוצץ את הדם,
    לחיל שגוסס,
    אנחנו מתחבקים כאן.
    גם אם אכוה בגל האור הסובב אותנו,
    אם באחת אהיה לעצם לבנה – אין בי חרטה.
    כל כך רחוק מן הצדק אנחנו אוהבים."

    זה (אקיקו המתרגמת איתך ) מול זה (אקיקו המשוררת ) – זו טלטלה

    תודה לך, לאקיקו ולאלמונית.

    • וכמובן לשונטרו טאניקאוה ויוקו סאנו

      • קראת גם את יוקו סאנו, נוני? נותן פרופורציות 🙂
        אגב, במבט אירוני לאחור תרגמנו ספר של זוג מאוהב (שונטרו ויוקו) שבינתיים נפרד כל אחד לדרכו…

        • אכן גילוי מרעיש – מטלטל לכשעצמו..

          קראתי את הציורים (מאטיס + פיקאסו יפניים למחצה) שאומרים בקול כמעט הכל.

          • בכל מקרה הציורים-איורים יפיפיים

          • נוני, ב"נותן פרופורציות" התכוונתי למסה שלה בסוף הספר – "הבוקר והערב של שונטרו טניקאוה". מפיל, וגם אנושי ומפכח

          • לשונטרו ויוקו נחשפתי לראשונה בעקבות ההפניה שלך ל'לאישה', כאן למעלה, ומשם לאתר החוג לשוחרי שירה.
            נשמע מבטיח: "מפיל, וגם אנושי ומפכח".
            "נותן פרופורציות" למה?

          • נוני, את צריכה לקרוא את הספר בשביל להבין…
            יוקו סאנו היא גם סופרת, והמסה שלה, הכל כך אנושית בקומיות שלה מאזנת (בתמונה של מערכת יחסים) את השירים של טניקאוה כתובים בגובה רומנטי למרות היומיומיות של התמונות.

            אגב, עניתי לך גם בעניין סוקרטס 🙂

  21. חני ליבנה

    כותבת נפלא, עדין וחזק, אני אוהבת מאוד את וודקה, צמצום של טנקה במילים ישראליות

  22. הי אמיר, כבר נסעת וכבר שבת אז ברוך השב:) לא מצליחה להחליט לאיזה פוסט מהשלושה החדשים להגיב קודם, אז התחלתי מהאמצע.
    השירים האלה מאוד שונים, ושוב כרגיל אני מתפעלת מהדרך שאתה מתרגם שיר ומשאיר את הקול היחודי של המשורר האחר. הזרות נשקפת כאן לא רק מהתוכן אלא גם משהו בשפה, בכתיבה, וזאת למרות שהשירים כתובים בעברית.
    השיר הראשון כזה מתוק. בין ה"מקום שבו נולדתי" לבין פה כאילו אין הרבה הבדל בעצם כי כולם עוברים באדום. מי ביחד ומי לחוד. המשוררת שעוצרת באדום ומשתמשת במילה "לבדי" מדגישה את הבדידות שלה לדעתי, והיא (הבדידות) החוט המקשר שמצאתי בין השירים. בין אם היא חיה בארץ זרה. בין אם היא חיה עם בן זוג ובין אם היא בצד השני של הטלפון שכבר מיחלת שלפחות הטלפון יתחיל לדבר. מדליק איך ש"כמו לדבר אל קיר" התלבש דווקא על המכשיר הכי הפוך ממנו…הטלפון.
    והשיר הכי קשה לי להבנה הוא שיר שואב האבק, שכן לי יש יחסים מיוחדים עם שואב האבק שלי, וראייה שונה של אהבה.

    • סיגל, תודה. האתגר והעניין שבתרגום (ולא חשוב אם זו סאפפו או אקיקו, שיקספיר או סאלם ג'ובראן) הוא בדיוק זה, להעביר את הקול של הכותב ולא את שלי (אותו אני כבר מכיר:))
      גם ב"מקום" (שהוא ביקורת לא פחות קשה על החברה היפנית) וגם ב"טלפון" יש אנדרטונים יפניים לגמרי שדרושה הרצאה שלמה להסבירם. לדוגמה, מה שהטלפון אומר, למשל, הוא בתיאוריה העמדה של אישה יפנית קלאסית, או בפועל עמדתה של מארחת בבאר יפני…

      יחסים מיוחדים עם שואב האבק שלך?

      • אמיר, הכי מעניין אותי עכשיו זה לדעת את כל האנדרטונים שכקוראת פשוטה אין לי מושג מהם. אז מה אתה אומר בעצם? שאי אפשר להבין ממש את השירים של אקיקו כי אין לנו את הידע שיאפשר להבין? קצת מאכזב לא?
        ולגבי היחסים עם השואב, אתה ושאר העולם תאלצו להמתין בסבלנות עם כל הסקרנות שאולי יצרתי עוד קצת זמן. עד שיהיה לי זמן לרשום, ומעבר לכך עד שאזכר מה עבר לי בראש כשכתבתי כאן:))

        • מה שאי אפשר להעביר בתרגום הוא את התרבות שבה נכתב השיר, על ראשה ועל כרעיה. והמקרה היפני הוא קשה במיוחד, כי הם באמת מכוכב אחר. (לעומתם הודו וסין נראות כמו שכונות ישראליות).

          ובקשר לאבק ולשואביו – לא פר. כבר חשבתי שבניגוד לחזונו של אסימוב תיתכן אהבה בין האדם והמכונה 🙂

          • אוי אמיר, אני ממהרת כל כך ופתאום רואה שהגבת לי כאן ואני מדלגת היום בבלוגיה תחת לחץ זמן, לחץ מילי, וכל רגע אומרת עוד אחד ודי..פיר או לא פיר (סמיילי נאנח) השואב יאלץ לחכות ואם אפריך טענותיו של סופר גאון מבטיחה גם להוכיח.
            (אבל בלי הדגמות טוב? כי זה המחשב שהוא המכונה, ואנחנו מדברים על שואב אבק שאיננו בנמצא כרגע). המשך יום נפלא ורצתי, וביי,
            סיגל.

  23. חוה, לא אני כתבתי את השירים האלה. אני תרגמתי אותם. אי אפשר לומר שאני מציג פה משהו – אקיקו מציגה. בשירים שלי, שצמודים לחוויות כמובן, אני מתאר כ ל
    מ י נ י נשים (הכרתי לא מעט) וכל הכללה תמיד חוטאת. במקרה הטוב מה שקורא כן יכול להבין עד לנקודה מסוימת (כי את ההקשר אפשר להבין רק ממכלול לא קטן) הוא את עמדת הכותב/ת.
    ברור שלי יש מידע חוץ שירי ביחס לסיטואציה, ושום דבר שתגידי לא ישנה את הידיעה הזאת. זו אינה רומנטיזציה (כי גם מה שיוצא מאיתנו ברגעים שמחים עשוי ממה שאנחנו עשויים בכל הרגעים).
    מה שכן ניתן ללמוד משיריי שלי (לא אלה) הוא שאני די מסכים אתך. לא סובל רכושנות ורואה בה ביטוי להחפצה של הזולת ולביזוי עצמי. אני לא סוחר בחופש – לא קונה ולא מוכר.
    היחסים הכי קרובים שמחים ויציבים שהיו לי הם אלה שלא הטילו מגבלות כאלה, ולא ניסו לקשור אותי בחבל למיטה.

    • חוה זמירי - בר

      תגיד, אבל באמת תגיד למה אתה משבית שמחות. נראה לך שאני לא יודעת לקרוא והרי זה צויין שאקיקו כתבה את השירים.

      אני לא התייחסתי לשירים דווקא, אלא לצורה בה האישה תופסת את המצב. ואתה צריך לדעת שברגע שהיצירה יצאה מרשותך אין היא שלך יותר. וזהו.

      אז יופי חומד, יופי וטופי כתבתי כאן נאום שלם והשבתת לי את כל השמחה ההכללות אינן שלי.

      תיכנס לאתר שלך בקפה דה מרקר, היכן שאתה מספר את הביוגרפיה ובן כמה אתה (תגיד, עוד לא למדת שגיל לא מגלים – הנה תמיד נתתי לך את הקרדיט שאתה הרבה יותר צעיר) שלך, ותראה לאיזה קישורים הוא מוביל ותמצא את הגברת. תקרא ותשכיל. אני, מי אני ומה אני לא יודעת אפילו ליצור לינקים. והדברים שכתבת חוויתי אותם במציאות. ממש מן הצד של המתבונן וזה כל כך פתאטי.

      והרי כתבת לפני הנסיעה שאקיקו כתבה את השירים. תודה לך מ ו ת ק … שאתה חושב שאני לא יודעת לקרוא ממש ת ו דה.

      • אמיר אור

        טאצ'י טאצ'י 🙂
        בדה מרקר לא הייתי כבר חודשים, עם הגיל שלי אין לי בעיה וגם לא עם של אחרים. כל אחד אחר בגיל נתון. אבל למיטב ידיעתי הביוגרפיה שלי לא מובילה לשום לינקים. פספסתי משהו?

    • חוה זמירי - בר

      דווקא אותי ניסה איזה ג'יגולו שעובד כעורך דין בשעות היום לקשור אותי בשעות ערב למיטה. הוא גם הביא ויברטור שעשה רעשים כמו מטוס ילדים. תשמע זה הצחיק אותי בטירוף. זה היה אחרי ששתיתי שרי – הרינג וטיה מאריה. אבל באמת זה הצחיק אותי פשוט עד דמעות. אגב, אתה יודע שאחת הדרכים לסרס גבר כאשר הוא נמצא בריכוז זה להתחיל לצחוק לפני כן, ובמשך בלי סיבה. פשוט לצחוק, כשהוא לא יודע ממה? אוף – זו אכזריות לשמה.

      אז באמת תגיד, כמה היו לך, חמש מאות, אלף, אלף חמש מאות. כי לי היו פשוט המון, מקיר לקיר זה היה כיף. מרגע שלמדתי שהיחסים בין גברים לבין נשים הם מאבקי כוח (ככה זה מוגדר בכתובים) וואו מה שאני עוללתי. תאר לעצמך, פגישה עם גבר, אני לובשת מיני, עקבים גבוהים, חולצה חשופה משלבת רגל על רגל בבתי קפה אלגנטיים הרצליה פיתוח הקפה שהחליף בעלים ליד דן אכדיה, פתחו לידו בר מקום מטריף ויאפי ומגניב. אז השיטה היתה לטרטר קודם כל את המלצר. להשיג את הקפה עם אותה תערובת הליקרים שאני רוצה ואחר – כך להתחיל שיחה. על מה דיברתי על המטאפיזיקה הלוגוצנרית…. ואחר – כך מה הוא עושה ואיך וכו…. ומעלה את רף השפה. מדברת שעות והמסכן ממול אינו מבין אפילו על מה אני מדברת רק שישלם את החשבון. ובפאב למטה אני עם מישהו בן עשרים ושמונה וגין אנד טוניק ובירות מהחבית גולדסטאר לוחשת לו באוזן נכרכת סביבו ועושה עיניים למישהו אחר. טוב את הלילה גמרנו במלון תדמור – אגב, בסוד גילחתי לו ואחר כך זה היה טוב
      אתה דיברת על החום בשיפולי הבטן. תגיד גם לך זה קורה? אצל גברים ונשים זה אותו דבר החום הזה? רק שהייתי צריכה להגיע לשליטה מוחצת באמנות הזאת…….
      תספר לי באמת על כל הנשים שהיו לך.
      פחחח. קטן עלי.

      • אמיר אור

        לא הבנתי את "בסוד גילחתי לו" אבל כל השאר נשמע ספורט שאני לא ממש שותף לו זה שנים. די, הבנתי, למדתי זולתים, למדתי את עצמי. באיזשהו שלב קונסר אמיתי בורר לו רק מה שמתאים לו באמת, לא? כי אם זה לא קורה, בשביל מה כל הסקרנות וההיכרות? אצלי זה ממש לא במסגרת "מלחמת המינים". ברור שניתן ללמוד לשלוט בזרימת האנרגיה של אחרים, אבל מה יוצא ממשחקי השליטה האלה? אפשר ליהנות הרבה יותר מהפלגות משותפות, הרפתקניות ועתירות דמיון דווקא מתוך אמון מלא ותיאבון הדדי.
        אבל לא אענה על השאלות שלך פה, ולא רק כי זה דורש מפעל ביוגראפי עתיר פרקים אלא כי אין לי שום חשק לשתף בתשובות עולם ומלואו 🙂

        • סיגל (סליחה אמיר, סליחה על המגילה, יאוו

          הי חוה, אני קוראת דווקא כאן את התגובה שלך ונהיית עצובה. קראתי המון תגובות שלך ורציתי לומר כל כך הרבה אבל עכשיו אני עצובה. האישה היא לא רכוש של גבר. מסכימה איתך. (גם ההיפך לא). האישה איננה יצור נחות. מסכימה איתך. (גם ההיפך לא). והנה את כותבת כאן את "מעללייך" בפיק אפ באר שאיננו לכבודו של שום אדם עם חשיבה מפוכחת כשלך. אינני כותבת אלייך באופן אישי אלא מזמינה אותך להצטרף אלי רגע אל הצד להביט באישה בוגרת כמוני וכמוך שנכנסת לבאר. האישה משכילה וחופשיה והיא באה לשחק. ברור לה שבסוף הערב היא תצא משם ללילה מטורף עם איזה בחור. עד כאן נגיד שאני חושבת : כמה נחמד. אבל התמימות הזאת מעציבה אותי. את באמת חושבת שהאישה שדברה על מטאפיזיקה לוגוצנטרית מצאה שותף לשיח? את באמת חושבת שהיה שם איזה בחור שלא הבין את מה שהאישה הזאאת עושה? כולם נתנו לנו לשחק , שיתפו פעולה לכאורה כי גבר הוא לא יצור טיפש. אם יש לו סבלנות הוא יחכה שההתלהבות והמשחק של אשת העולם הגדול יסתיימו ואז יגיעו לתכלס. אישה היא לא ציידת, זה הגבר שלמד להתאים את עצמו למשחק האישה החדשה. הוא למד לתת לה את החושה שהוא ניצוד ושהיא ציידת. אז מה היא עושה לו? דפוק וזרוק? ממש מסכן. זה בדיוק מה שהוא רצה. האישה מאמינה למשחק של עצמה והנה עולם הסטוצים יצא מאוזן. אין נפגע כביכול נכון? אז למה אני עצובה? כי את מאמינה לשליטה הזאת שלך על הסביבה. יקירתי, הסביבה תמיד לומדת להיות מתוחכמת יותר ועכשיו את מאמינה שאת בשליטה ושוב הגב משיג את רצונו והפעם גם אי אפשר להאשם אותו בכך שהוא מנצל נשים תמימות כי את מאמינה לעצמך שאת הובלת את כל המהלך.
          התורה שלי לשוויון אמיתי מאוד פשוטה: אם את מכירה את עצמך ויודעת בדיוק מה את רוצה אז תגידי. את רוצה סטוץ? הוא רוצה סטוץ? אז בלי הרבה משחקים וביושר ובלי לשחק באנשים. לומר יפה שלום ותודה וזה בעיניי מכובד.
          את רוצה פרטנר לשיחה? תהיי אמיתית. אל תפזרי ידע בשביל להוכיח שאת חכמה. אל תרגישי שבשביל האוזן הקשבת את צריכה לתת שירותי הודיה בצורת מין.
          את רוצה מערכת יחסים? את צריכה לדעת את זה עם עצמך ולדעת להסביר את עצמך לזולת.
          אנחנו הנשים לא יכולות לדעתך לרצות מערכת יחסים שהיא לא למטרות חתונה או ילד או ביטחון כלכלי? אין בעולם גברים רכושניים? זה ק אצל הנשים? העניין הוא חוה, שיש בעולם מהכל ואני מאמינה שאת חוסר האיזון במערכות יחסים יוצרים אנשים שנמשכים לחוסר איזון ונחיתות ועליונות נוצרים בתוך מערכת על פי מה ששני צדדים בוחרים.
          אני שומעת בכתיבה שלך כעס על הנשים. לא חושבת שיש מה לכעוס. אף אחד לא מכריח אישה להיות משהו שהיא לא. גם לא את הגבר. זה הכל עניין של בחירה, גם אם תגידי חינוך אז אומר שגם לקבל ולהסכים עם החינוך זה עניין של בחירה. הנה אני והנה את בחרנו שלא להיות כמו מה שקוראים לו "כל הנשים" אבל בכל זאת גם אחרות כמונו יכולות להיות כל כך , כל כך שונות. זה בסדר בעיניי לבעוט בקיים וזה נפלא בעיניי לעשות בדיקות ונסיונות ולחוות את כל קשתות היחסים אבל אני נגד אבדן הזהות. חושבת שברגע שאדם מעז ומוציא את עצמו מהתבנית שלתוכה הוא נולד הוא נמצא בשלב של חוסר זהות עד שהוא מתיישב על זהות חדשה. אבדן זהות זמני זה חלק תקין בהתפתחות וצמיחה, אבל אבדן זהות נצחי הוא עצוב. גברים מנסים לשנות ונהיים פתאום נשים. נשים מנסות לשנות ונהיות פתאום גברים. יש גברים כאלה ש"משחקים" אותה נשים בשביל יתר מניפולציה על האישה המתוחכמת ויש נשים ש"משחקות" אותה גברים כדי להדליק את הגבר ב"ראש המדליק והשונה שלהן" וכל הדגמאות שהבאתי הן בעיניי אבדן זהות בתום, או מניפולציה שכלתנית. ואני נגד שניהם. אני מצדדת בתזוזה רק מהחולה אל הבריא. אני נעצבת כשאני חושבת שתזוזה נעשית מצד אחד חולה אל צד אחר לא פחות חולה.
          יש לי עוד כל כך הרבה מה לומר, אבל תיכף הפוסט הזה לא יפתח מרוב משקל אז משפט אחרון ודי:
          כל מה שכתבתי כאן בגוף שני נקבה 'את' לא היה פניה מדוייקת אלייך חווה ולא נועד חלילה לפגוע אלא להפך רציתי שנדבר על הבחורה שנכנסה לבאר שבסיפור שלך כאילו לרגע היא לא חווה ונדבר על מה ועל איך שאנחנו מבינות אותה. אם זה אפשרי מבחינתך אשמח כי דרך הסיפור הזה יכולתי להסביר לעצמי הרבה דברים שמחדדים לי אותי ואולי תגובתך אלי תחדד לך אותך. וזה דווקא כיף? נכון? :)))

          • חוה זמירי - בר

            טוב, אני שמחה על תגובתך. אודה ולא אבוש כתבת המון וזה יופי.
            אז ראשית, יש לצאת מתוך הנחה שהתגובה הזאת הגיעה על דבריו של אמי ר שחשף שהיו לו המון נשים. ואני רציתי להגיד לך היו אז גם לי. ובמקום אחר אמיר כתב על עצמו שמה אני מוצאת בו, כי הוא מתהולל ורודף שמלות. אבל תשימי לב, כאשר אני אמרתי תראה לך היו המון נשים, אז גם לי היו המון גברים. אתה כותב על גברת הי ומר הו או להיפך, אז גם גם אני יכולה. כל מה שגבר יכול לעשות – גם אישה יכולה. אתה כותב על מין אז גם אני.

            אבל כאשר מגיע רגע האמת אמיר מתקפל. כי הוא מעוניין היום בדיאלוג, בהפלגות משותפות.

            אז אל תהיי עצובה. באמת, כי את כל זה צריך לראות ממקום של איזשהי חגיגה אחת גדולה. כי דפוסי התנהגות שיש לגבר גם האישה יכולה לאמץ
            ונכון – יש מצב שבו השניים מעוניינים רק במין וזה המקום אליו הם הולכים. אין כאן מקום בו הגבר מעוניין לתת לאישה לשחק את המשחקים שלה ואז להשיג את מה שהוא רוצה. כן גם שם הייתי.

            יש לי נחמה פורתא ובאהבות שהיו לי. באמת הגברים שאותם אהבתי באמת. כל מה שספרתי התרחש לפני שנים הדברים האלה לא קורים היום. אבל לדאבוני, אשה שנפגשת עם גבר באמת צריכה לעמוד על המשמר. שלא יפלשו לחיים שלה ולא יקחו ממנה משהו שאין היא רוצה בו. כאשר יש המון מה לקחת. תראי הרבה גברים זקוקים לאישה כעובדת סוציאלית – בעיני זה הרבה יותר גרוע ממין. מישהי שתלטף לו את האגו ותגיד לו מליון פעמים ביום ויותר כמה הוא מוצלח. זו בהחלט סחיטה רגשית, כדאי לזהות את זה מהר ולא לשתף פעולה אם לא מעוניינים. וכן ביחס לגברים שומה על הנשים לחדד חושים של כלב ויחד עם זאת – פשוט לא לקחת אותם יותר מידי ברצינות. כן, את לא טועה, ברגע שאישה לוקחת גבר יותר מידי ברצינות גבר ונניח אפילו משתפת פעולה ואוהבת ברגע מסויים זה יקרה – היא תהפוך להיות שפוטה שלו אם תרצה או לא תרצה – כי, אני לא שוכחת לרגע לגברים (בניגוד לנשים) יש המון אגו אם לזה התכוונת אני מסכימה איתך.

            מה עולה מכל אלו. בניגוד לאמיר אני התייאשתי מכל אותן הפלגות משותפות, מכל אותן התאהבויות ואהבות מטורפות. אני תדיר מעדיפה לקחת אותן בעירבון מוגבל כדי להפחית מעוצמת הפגיעה. שהרי איננו חיים באותו דור בו שניים חיו לנצח שלובים יד ביד לעולמי עולמים.

            אז את רואה. אני לא כל כך נאיבית, את המשחקים עזבתי מזמן, כאשר אני נכנסת למשהו אני משתדלת לעבוד עם הראש ועם חושים מאוד מחודדים (אחלה, עכשיו אמיר יגיד כי אני לא מרגישה). למה סיגל, כי לדאבוני הרב אין שוויון בין המינים. פשוט אין.

            ולא הגבר לא כל כך מסכן, וגם האישה לא צריכה להיות. אם זה עובד יופי. אם זה לא עובד, זה לא נתפס לא צריך מאומה בכוח.

            כל מה שספרתי למעלה היה בסך הכל תגובה על כתיבתו ותגובותיו של אמיר, שרק סינן בין שפתיו או כתב ואני רק אמרתי מה שאתה יכול לעשות – גם אני יכולה לעשות ולא להציג את האישה כמי שאומרת אתה חסר לי כל כך ולא משנה באיזו סיטואציה – שמחה או טרגית – שם אני לא רוצה להיות.

            לא היה בזה מאומה מין החולי. זו היתה עוד כתיבה כמו כל כתיבה אחרת.

            ולא מדובר כאן בחכמה. תמיד, אבל תמיד ואל זה את התייחסת יש מאבקי שליטה. אם תקראי את מה שאת כתבת בסב- טקסט יש תדיר משחקי שליטה. אמיר יכול להגיד שהוא מעוניין בהפלגות משותפות אבל הוא גם זה שכתב את מלחמת המינים.

            ואת יודעת מה – גם שם אני לא רוצה להיות, כי באופן מפתיע, אני מסכימה עם אמיר שאבדתי גם בזה עניין.

            אז לא כדאי להיות עצובים במיוחד לא עבורי. אני חייתי חיים מלאים על הטוב ועל הרע והרע לא תמיד בא בסיטואציות של יחסים בין גברים ונשים, כי החיים עצמם יותר חזקים תמיד מאיתנו. רק צריך לעמוד נוכח המציאות מפוכח כמה שיותר בזה אני כן מאמינה, ועוד, לא לפתח ציפיות גבוהות מידי. כי מה שצריך לקרות יקרה.

            חוה

          • לא רוצה להפריע לשיחה שלכן, חוה, אבל כדאי לדייק כשמדברים על אחרים, לא? לגבי נשים (בדיון על אופי ואישיות) הבהרתי שיש נשים שונות מאוד, ואמרתי ש"הכרתי לא מעט". ואילו "הולל ורודף שמלות" – לא אמרתי דבר כזה על עצמי בשום מקום.
            גם לא הזכרתי התאהבויות, אלא התאמת ציפיות ואישיות, חופש, קרבה והרפתקה הדדית. ואגב לאהוב ולהתאהב (=הרעלת הורמונים) הם שני דברים שלא ברור בכלל למה הם גזורים מאותו שורש בעברית 🙂
            להגיד ש"היו לך" שייך באמת לשליטה וקניין. אני לא בעסק 🙂 ב'מלחמת המינים' דיברתי בדיוק על זה שכדאי להפסיק אותה – כי 'שחרור האשה' או'שחרור הגבר' אינם אפשריים אחד ללא השני.
            בואי נבהיר: לא שיש פסול בריבוי בני זוג, ושיהיה לכולנו לבריאות. אבל חיי (הביוגרפיה ולא הרזומה) אינם נושא לדיון פה.
            וחוה, אין לי ספק שאת מרגישה. אפילו בדיאלוגים שכאן. מה שניסיתי לומר הוא שכמיהה אינה רגש פסול, ואני בטוח שגם את הרגשת אותו. הבעיה היחידה שיכולה להיווצר מרגש כזה היא כשאינו הדדי ביחסים, שלא לדבר על יחסים של תלות ושליטה, שהם באמת לא משהו.
            הציווי העצמי לא לפתח ציפיות הוא בריא לדעתי, כל זמן שאת לא הורגת ומחניקה את הרצון להיאהב ולאהוב שאני בטוח שיש לך (ולא מדבר על 'להתאהב'!)

          • חוה זמירי - בר

            עם יד על הלב. משכת כל כך חזק שעכשיו אני כבר לא מאמינה לך, שמבעד למילים אתה באמת רואה מישהי, אלא אם כן היא משחקת את האישה הקטנה. משחק שאני לא יכולה לשחק אותו. פשוט לא יכולה.
            אני לא מאמינה לך שאתה חש דברים שאני מרגישה. לא את הכאב שלי, לא את ההתלהבות שלי, מאומה ממה שעובר עלי. פרשתי כאן מגוון די גדול של תגובות. היה כבר צריך באיזה אופן לקלוט אותי. קצת. אבל בסיכומו של דבר אני לא מאמינה לך שאתה באמת רואה מי עומד נגדך. מישהו שיושב בצד השני – קורא המון דברים שכתבת, מגיב ובעצם מתייחס אליך, אל מהלך חייך, אל הידע שלך וכן אל הקריירה שלך – ואין בהתייחסות שלך מאומה שמעיד על הכנות בדבר תשומת הלב שאתה מקבל.

            אודה ולא אבוש. אם אתה אינך מעריך את התגובות שלי (אותי) על כתיבתך – אני כן. אם דברו כאן על אובדן זהות. מעולם לעולם לא איבדתי את הזהות העצמית שלי. ממצב של הורים ניצולי שואה עם המון כסף בבית מרדתי והלכתי ועשיתי הכל – אבל הכל בכוחות עצמי ולבד ללא עזרה מאף אחד ואפילו ללא תשואות. בניתי את הזהות שלי שלב אחרי שלב. למדתי שאני אדם עצמאי, שלא אוהב מסגרות. למדתי, גידלתי ילדים ועבדתי. כל אלו תמיד היו במקום ראשון. זוהי גורלה של האישה ואני קיבלתי אותך ומעולם לא מחיתי. הזהות שלי נבנתה, כאשר ילדי היו תמיד במקום הראשון, הידע והיצירה – כן כתבתי הרבה ופרסמתי הרבה – ואם אתה נחשב כמשורר, אזי אני הוגדרתי כמבקרת סיפרות גברים תמיד היו בעיני במקום האחרון. אני לא מכירה הרבה אנשים שהקריבו כל כך הרבה כמוני – ואפילו לא אתה. למרות שעל זה איני יודעת מספיק.

            אז לבוא ולהגיד שאני אבדתי זהות? או שאני לא מרגישה. הזהות האישית שלי נבנתה נדבך על גבי נדבך והאמת – אני מאוד מעריכה את עצמי בתגובה על הערכה של אחרים כלפי ואתה יודע מה וגם מכיוון שאני מרגישה. כי לא איבדתי את זה. אף פעם לא איבדתי את הרגישות לטובת אינטרסים כלשהם. מרדתי בכסף, מרדתי בהורי והלכתי בדרך שלי מתוך המון רגש, ונתינת רגש. ולכן אני לא מאמינה לך אמיר.

            ואתה רוצה לדעת עוד משהו. כן, בדיוק כך אני איבדתי את היכולת לאהוב גברים. אני לא רוצה אף אחד בחיים שלי. דווקא בשל מה שכתבתי. לא מאמינה בדור שלנו בשיוויון בין המינים – פשוט לא. זה היה פעם – וזה אבד וזהו.
            אני חיה עם זה וזה בסדר.

            את מי אני אוהבת. קודם כל את הבן שלי. (והבת שלי) וכמה אנשים שנשארו ידידים שלי, אבל לאהוב לחשוב על שותפות חיים עם מישהו על הפלגות משותפות תראה מה קרה כאן – כמה הייתי צריכה לצרוח לך אני מרגישה – אם אני מגיבה אני מתייחסת ואם אני מתייחסת זה שווה משהו למה? כי אני שווה והתגובות שלי שוות. אם הייתי כותבת עליך מאמר ביקורת – אולי הייתי משקיעה אבל מקבלת על זה גם כסף.

            ועוד משהו תתפלא. עוד היום אם ארצה לכתוב על היצירה שלך מאמר ביקורת יהיו לי מספיק במות לעשות את זה – אתה יודע למה אמיר? כי, כמו שאתה בנית את השם שלך כמשורר – אני בניתי את שלי כמבקרת ספרות – .

            אתה לא יודע את זה – אז תדע. כמו שאורציון ברתנא פעם אמר לי אחרי שכתבתי מאמר ביקורת על השירים שלי – בשביל אנשים כמוך אני כותב.

            אז עם כל הסליזיות אמיר והטויזיות שלך. תתחיל להאמין שאם אני מגיבה – אכפת לי.

          • חוה, לא אמרתי לך בשום מקום שאין לך זהות, שלא אכפת לך מכלום או שאני לא מעריך את דברייך. חושב שאמרתי את ההפך.

            אם יש משהו שמקפיץ את הגבה זה רק הדיבור מסוג זה בדיוק. אני לא דובר פולנית.

          • חוה זמירי - בר

            ועוד, פעם, מה זה אני לא דובר פולנית – גם אני לא. תראה איך אתה מתחכם. מה אתה חושב שאם אתה משנה עמדות והגדרות אני לא רואה את זה.

            אתה חושב שאני אינני רואה את הערות השוליים שאתה מביא, ועל מי אתה נסמך?

            ברגע שהגדרת מאמר מלחמת המינים – הרי שמתשמע, וגם נאמר – שם במאמר שבין המינים יש מלחמה – זאת מילה די חזקה לא. והרי אתה עצמך אמרת שברגע שמשתמשים במילה להגדיר דברים הרי הם קמים ונהיים. אתה לא דברת על שיתוף פעולה – אתה דברת שכל הזמן טענו שהשוויון הוא מלחמתה של האישה, אבל בסיכומו של דבר הגבר לוקה בחסר. ומי שצריך להילחם על שיוויון הוא הגבר?

            אז מה קרה אתה נסוג עכשיו משירים שכתבת מעמדות שהצגת במאמרים שלך עצמך. תגיד אתה מזגזג.

            ועוד פעם עוללת אותו התעלול – לא אמרתי שאת לא מרגישה ואידך זיל גמור (תודה, באמת תודה שאתה נותן לי לגיטמציה להרגיש) ברגע שלא התייחסת אל מגוון של תחושות, כאילו יצאת בלא כלום.

            אז מה היה לנו – באמת לגדל ילד זה דבר גדול. לכתוב דוקטורט לא? נכון. לממן את הלימודים, לעבוד, לכתוב עבודת מאסטר, ואחר – כך להמשיך לעבוד לפרנס את עצמי, לבדוק מבחנים בבית, לשבת במועצות מורים, וכו'. לשבת בספריות, ללכת לקורסים ולכתוב במשך ארבע שנים עבודת דוקטורט על מלגות הצטיינות – לבד, והילדים שלי, כן הילדים שלי תמיד היו הכל בשבילי. תמיד היה לי מקום בשבילהם בין כל אלו הם עולם ומלואו – כל אלו זה כלום הה? מה קרה, גבר מימן אותי, מישהו טפח לי על האגו בשעות הקטנות של הלילה כאשר נדרשתי לחדש מבחינה אקדמית – לאף אחד אין שותפים במה שאני עשיתי. אבל את הכל עשיתי לבד.

            אגב, התאפקתי כל הזמן, נדמה לי שהתחלת לימודי דוקטורט, דיברנו על זה שם בקטמונים – אתה זוכר אורציון ברתנא היה המנחה שלי – מה קרה לדוקטורט שלך. סיימת אותו – אני כל הזמן מתאפקת. לגלות לך משהו זה היה קשה. זה היה בדידות, זה היה לחרוק שיניים, אבל זה היה מספק יותר מחדירה של גבר זה היה עולם ומלואו של אורגזמות סליחה על הביטוי. וזה תמיד הפך להיות במקום הראשון ואף פעם לא חדלתי.

            אגלה לך משהו. יש לי זיכרון מצויין. ועוד משהו אני מאוד יסודית ואני מפלחת כל מילה שאתה כותב בשירים שלך, בפוסטים שלך. אני רואה הרבה, מהר יותר ממה שנדמה לך. מה קרה אמיר אישה לא יכולה להיות מוכשרת?

            למה אני כועסת. סיגל דברה על אובדן זהות – אבל אתה לא קראת את מה שהיא כתבה לי. אז תחזור אחורה. תראה מה כתבה סיגל – כי אני כן טורחת לקרוא, כי אני מכבדת קודם כל מכבדת כל אדם שנמצא מולי. באשר הוא אדם – לא רק אם הוא מגיב או לא.

            למה אני כועסת. אולי, ציפיתי ממך להמון ובעיקר ליושר דרך. אני חושבת שאתה מאוד מוכשר. אל תזייף, תשאר שם במקום של הכישרון שלך והידע שלך.

            אתה מעריך אותי אמיר. פחחח….
            מה זה אני לא מדבר פולנית, באמת מה זה.

            אבל אתה יודע מה יש לי יתרון. אני לא גבר, אני לא עשוייה מאגו -ברור שיש נשים שיש להם בעיות עם אגו. אני איני זקוקה לתשואות. ולא להסכמות. אני בגדר הצופה. מן הצד – ואתה לא באמת עונה.

          • אמיר אור

            1. "מה קרה אמיר אישה לא יכולה להיות מוכשרת?"
            2."אני איני זקוקה לתשואות. ולא להסכמות."

            חוה, למי יש כוח לאליפות הקונטרות? תרגיעי, או רשמי נא ליד שמי "חסר יושר, נפוח ומאכזב" כמו שכבר סיכמת בעצם.

          • ולגדל ילד, לקחת את מלוא האחריות על זה, זה באמת דבר גדול, שגם משנה אותך באופן עמוק. מנסיון.
            לא בהשוואה לדוקטורט שלך. עזבי כבר.

          • חוה זמירי - בר

            חומד, דברנו על חשיפה. למה לך לגלות את ערוותך בציבור כאשר אתה טורף את כל הכלים מול עם ועדה.

            תגיד, האישה הזאת מצליח לעצבן אותי לעזאזל. זוהי האסטרטגיה של החשיפה. נראה כאילו אני חושפת את עצמי – אבל, למעשה – זה מביא לחשיפה של השני.

            טוב, אז עכשיו תגיד, אני לא במשחק הזה. אני כבר לא שם.

            אני אמרתי שאתה מזוייף ומנופח? איפה קראת את זה. ועל זה אמר ישו, כאשר נשאל על-ידי הנציב הרומאי "האם אתה הוא מלך היהודים" כדי לא להיכשל בלשונו ובימים ההם אין מלך בישראל יש קיסר רומאי, השולט ברחבי האימפריה הרומאית, ויהודה היא נציבות של רומא:
            ולא יתכן היה מלך בגבולות האיפריה, במיוחד לא בישראל:
            "אתה אמרת"
            אני לא אמרתי מאומה מן הדברים האלו – אתה אמרת!!!

            אנקוט בלשונך – אני חוה, הנחש נמצא בתוכי, אני אמא אדמה – אין בי מוסר ולא אתיקה. אני בולעת את הגבר אל תוך קרבי ובין ירכי – שם אני לוכדת אותו, יולדת אותו בשנית ומרבה מכפילה ומשלשת את יצורי האדמה – כי אני אחראית על הפריון על היבולים, על המים, על התוהו ועל כל היצורים החיים.
            האם אני שטן/מלאך או אליבא ד'פרויד קדישה/קדושה אם תאהב אותי רוחנית לא תוכל לשכב איתי. שאזי תחטא בגילוי אריות.

            זהו המלכוד הגברי בין האיד לבין הסופר האגו בין הצו של האב THE FATHERלבין האיד, המשיכה אל האם.

          • ודאי שאמרת, חוה, רק במלים אחרות.
            והשאר – מעניין מאוד. כולנו מיתיים וגם לא, וכולנו מי שאנחנו עוד לפני שיש לנו גוף.
            חוה, היה נחמד לשחק, אבל בין הצורך בגברים לשנאתם יש עולם. שם אני גר, לא באזורי הספר שבהם מבקרת, וודאי שלא בבלוגיה 🙂
            שיהיה חג שמח!

          • חוה זמירי - בר

            אני מסתכלת על התמונה שלך
            אני אומרת לעצמי משהו, כמו דוריאן גריי
            אולי דוד המלך – תלתלים יש לו
            אני אינני זוכרת אף פעם שהיו לו תלתלים, והשיער שחור,
            מוזר אינני זוכרת את צבע שערו
            והיכן הוא מתגורר היום באמת שאיני יודעת.

            חצי חיוך על שפתיו, זה לא חיוך,
            יותר איזו סוג של הבעה של הסתכלות
            הצעיר הנצחי הזה. במה הוא מתבונן?

            אני מסתכלת על השפתיים שלו, מעובות קמעה, בהחלט יש לו את החושניות הזו
            אבל הוא לא בשבילי.

            הצעיר הנצחי הזה הוא לא בשבילי.
            איפה הוא גר, נראה שאי-שם בארצות הכפור, בין גני הילדים, לבין נופים טרופיים.

            הוא אומר לי "שם אני גר"
            ואני חושבת על מגורים באמת – אי-שם בתל-אביב, איך לא. כוונתו היתה שם אני גר הוא אמר בין הצורך לגברים לבין השנאה/אהבה שלהם. יחסי שנאה-אהבה. כל כך מתאים שהוא יערב את זה למרות שהוא שותה נקי וישר בלגימה אחת שוט ואולי יותר.
            כן, אולי הוא רוצה שיצטרכו אותו בכל מאודן, בכל הכרתן, אולי גם במעט חסרונותיו.

            הוא יודע עלי הכל. את מי אני צריכה ואת מי אני לא רוצה ואני אומרת לעצמי.
            הוא לא בשבילי.
            יש בו הכל, הוא ללא מתום, אין בו פצע וחבורה ואולי קעקוע ואת זה איני יודעת.

            לא, מעולם לא ראיתי אותו עירום, למרות וכי הוא מדבר על אינטימיות בלי כל בעיה. יש לו איזו דרך להלך עם המילים

            ואני אומרת לעצמי לראות אותו עירום, להגיע למחוזות בהם הוא שוכן – אולי בין הסדינים גוף בגוף, לאחוז את פניו בידי, להתבונן, לראות כל תו, להעביר אצבע מרגישה על עיניו, בעדינות, מרפרפת, בעדינות, חשה באצבעותי את שפתיו, כל תו, כל תו בפניו.
            עצמות לחיים, רקות, מצח. שמה ידיים רך, רך, הידים שלי חמות ואינן בוערות.
            שיהיה שקט ורפוי האיש הזה.

            איני חופנת, לא מתחננת לא על נפשי, לא על תאוותי ולא חיי. רק מעבירה אצבע קלה, מעדנות – על פניו. לאט לאט עד שיפשירו פניו להבעה של רגע.

            לא, לא יהיה לזה המשך. רק עד כאן. כמובן שאני יכולה לראות את מתאר גופו עירום. כמובן, כאילו מאחורי כילה לבנה שקופה. אבל יותר אני לא נוגעת.

            אני יודעת האיש הזה אינו בשבילי.

            שם – אני לא משחקת. שם אפשר לראות הכל, אפשר לחשוף איברים, אפשר לשים את הבושה ואת המבוכה בצד – שם לאורך המתאר של הפנים. והגוף.

            הכל יכול להיות פתוח לרווחה, גם אם אני כבר יודעת איפה הוא גר.
            כי האיש הזה – אינו בשבילי.

            אצלי השמחה הגדולה הושבתה כבר מזמן
            ואני יודעת הוא לא יהיה "שלי" ואפילו לאותן דקות ספורות של מגע, של רוך, של רפרוף כמו קרבה. מה אומר אפילו לשניה.

            כי האיש הזה הוא לא עבורי.
            גם אם אלמד היכן הוא גר.

            הי בנות, לא להתרגש. זו היתה תשובה.
            כמו תרגיל בכתיבה. משהו שהבטחתי לאמיר מזמן. לא בצורה הזאת ואפילו לא ביני לבינו.

          • חוה, לדעתי את צריכה בלוג משלך. אבל לתהיותייך –
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3748&blogID=182

          • חוה זמירי - בר

            לא היו לי תהיות. ואני לא רוצה לפתוח בלוג.

            ניסיתי להתקשר אליך היום כדי לומר לך מספר דברים, שלא במסגרת ציבורית. אבל מסתבר שהמספר שלך חסוי. ולא אני לא מנסה להתחיל איתך.

            אם תרצה, תוכל למצוא את המספר שלי ב- 144. לא כל דבר אני יכולה להגיד כאן.
            אם אפתח בלוג, הרי שהוא יהיה בנושאים אחרים. כתבתי את השיר לפני שראיתי את הרעיון המטורף על ההרמון.

            זו אני שכתבה 10 שורות נבזיות, שאותן מחקת. זה בסדר, כבר הרגזתי אנשים. אליבא אותם האנשים שהזכרתי, אני מכירה אותם ויש לי דיעה כמו גם מספיק ידע עליהם, ורציתי לדבר איתך על דברים אחרים.

            אני מרגישה שהגעתי לאיזשהו deadend, בקשר לשיר – אין לי תהיות ובניגוד למה שאתה חושב ככה בדיוק אני מתנהגת
            חוה

          • חוה, שלחת בעילום שם כמה שורות רעילות, ואת רוצה תגובה?
            רעל אני מוחק, ולא רק וירטואלית. כשאני רוצה לשחק, אני מודיע. http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6844&blogID=182

            הרעיון הוא משחק ב י ח ד – יצירתי וכיפי. כמו במשחק ההרמון ומשחקים נחמדים אחרים.

          • חוה זמירי - בר

            טוב שקלטת. אני בנושאים של יצירה ומילים. ואני מודיעה על הסף בבול- שיט אני לא משתתפת. זה הכל עניין של פרופרציות וטעם.

            אתה רואה, זהו בדיוק המקום בו אני נסוגה ואומרת. חביבי תשאירו את זה לגרופיס של אמיר אור. מה אני חושבת על זה? אשתמש במילותיה של דליה רביקוביץ "אני לא כאן, אני בהרים ימים רבים, הכפור לא יצרבני, האור בי לא יגע, מצאתי לי שיטה פשוטה מאוד, לא מדרך כף רגל ולא מעוף רחיפה בגובה נמוך." (אהבה אמיתית)

            אז תרשה לי ברשותך הרבה להישאר במחוזות הספרות והיצירה – כי באמת רק לשם אני שייכת.

            אתה רואה נשארתי ישירה ועניינית עם כל החרתא ברתא.

            ומכיוון שאני איני אוהבת שמוחקים את דברי – זז סוג של שליטה מצידך שמראה על מה אתה מרגיש. אומר רק זאת. היה נחמד להתרועע ואתה תמשיך לדווש ולפדל.
            הבה נראה כעת עמה אתה באמת ליבראלי.

            ביי. הלכתי מה שנקרא.

          • חוה זמירי - בר

            כולם כותבים שהם לא במשחק הזה. הם לא במשחק של תחרות. הם לא במשחק של אלימות. הם במשחקים שבין גברים ונשים כולם, אבל כולם נוהגים ביושר עם עצמם ועם הצד השני.

            אז כל המתייפיפים בינכם, והמתחסדים שביניכם שלא נמצאים בשום משחק. זה נראה לי איזה יפי נפש מטורף שאינו לשמו. לא אכפת לי בכלל להיות הרעה, המתעללת, המתחרה וכו'. אבל נדמה לי שלא זה כל מה שעולה מן הכתיבה שלי. ישירה אני כן, כנה אני כן וכולכם צדיקים בסדום שם אני הרשעה. אז מי אני שאשבית לכם את הנחת העצמית שלכם מעצמכם.

            והרי הזהות העצמית שלכם נקבעת ביחס לזולת אליו אתם מתכוונים, כאשר הזולת הזה משתנה, אז אמיר אני בטוחה שבטח השארת איזה לב שבור או שניים וחלפת על פניו מבלי לנחם. אני יודעת לפחות על אחת שאכלת לה את הלב. היא לא ישנה בלילה מרוב אובססיה. אתה היית בדיבור/הדיבוק שלה ללא הרף – לא אגלה לך מי. וגם אני מכירה עוד שמלעיזים עליך דברים כאלה ואחרים. ובינינו חמוד שלי אתה הרי סנוב לא קטן. אז יאללה בואו נחגוג את הצביעות המעושה שלנו ונהיה כולנו חברים כאן בבלוג. נכנס אחד לשני לישבנים ונל ק.ק…. זה לא שלי. נחה עלי ההשראה מחנוך לוין. ולך סיגל אחר – כך את חושבת שבכל מצב הגבר תמיד יהיה יותר חכם מן האישה ושהם יגמרו במיטה (לא יגמרו הה..הה… ) אלא ימצאו עצמם במיטה שזו המטרה של הגבר. זה מה שנקרא נקודות עיוורון בטקטס ואני אומרת לקרוא חורים מה שרוצים.

            טוב, תראו חברייה זה ערב שבועות. כל זה נאמר די מתוך בדיחותא נעימה, אבל אם תרצו להיכנס בי כמה אתם נהדרים, זכים, טהורים, בוגרים ומבינים ואני לא, ח פ ש י….!!!!!!!!!

            אני מספיק חזקה לעמוד בזה, ואתם כל אחד מכם יודע הרי מי הוא באמת. אם אתם רוצים עוד ליטוף על הנשמה כולם בעצתו של הגורו אמיר אור ל ט נ ט רה לסדנא. תרקדו שם, בלבן, תאהבו שם בלבן, תגעו שם בקיצור תגלו שם מקומות כמה אתה יפים ואילו יכולות יש לכם בחיים לגעת בפנים ובעצמכם ובאחרים כל כך ברוך,… בעדינות,…. באהבה,…. ובפרגון – העיקר הפרגון.

            ואחר כך תחזרו לחיים חדשים לגמרי יותר מושלמים
            אה?

          • אמיר אור

            חוה, באמת לא תזיק לך קצת טנטרה. זו דרך של השלמה עם העולם, שמשתמשת בכל מה שיש בו, ב"יפה" וב"מכוער", ברוח ובגוף: "אם העולם מלא קוצים, נעל סנדלים".

          • וחוה, כל הכבוד על כל מה שעשית בחייך. לגדל ילד הוא בעיני הישג לא פחות מיצירה ובכלל.

          • אמיר וחוה,
            תזדיינו כבר יחד, למען השם.
            עושה רושם שאתם באותו ראש, כמה שלא תכחישו.
            כמה מגילות אפשר לכתוב, כמה אוננות מילולית ? נודניקים.

            ואגב, שקוף שחוה צודקת לגמרי, היא קצת
            משוגעת ואובססיבית, אבל צודקת לגמרי לגבי אמיר. לא כזה קשה להבחין בזה, אגב.

          • חוה זמירי - בר

            תודה,

            אובססיבית אני אולי כן. אבל משוגעת – מה פתאום. אגב, יש לי תעודה לכשרות נפשית מלאה. ושפיות נפשית.

            בקשר לתזדיינו, פויה, איך אתה מדבר.

            ושוב תודה על המאבק במשוררנו הלאומיים להשתפר.

          • חוה, עכשיו התגובה שלי לתגובה שלך תירשם בתחתית ואקבל חלון קטן אז אשתדל לצמצם. אני רוצה לחדד במשהו את אמנות המשחק: גבר אישה. לפני שמשחקים משחק כלשהו לדעתי חשוב לוודא שיש פרטנר ולזכור שהמשחק הוא מעיין משותף. לולא כן, מה שבעצם גבר או אישה שיוצאים להם לשחק את משחק הבינמינים בעצם משחקים באנשים בלא יודעין. לא מסכימה גם עם מניפולציה ולו הקטנה ביותר שנועדת לגרות את האחר לתגובה זו או אחרת. באופן אישי בתור אישה שאוהבת משחקים מפה ועד להודעה חדשה אני טוענת שחיוני להבחין בין לשחק עם בני אדם לבין לשחק בהם. מבינה שרצית להסביר לאמיר שלא חסר לך נסיון ורק נתת דוגמא וברור לי שאדם הוא כל כך הרבה חוץ מאותה דוגמא שלכן הערתי שנתייחס לדוגמא שלך כאל דוגמא לשיח ולא כאל המהות שלך. אבל אותה דמות בסיפור משחקת בבני אדם. אותה דמות בסיפור מתלבשת ויוצאת לשחק משום מה נדמה לי שמשחקים שכאלה יש בהם מן הפגיעה, גם אם באחר הלוא הנפגע הראשי הוא קודם כל זה שמשחק באופן חד צדדי עם הסביבה, מודע או שלא במודע…הפגיעה גם היא לא תמיד ניתנת להצבעה אבל קיימת.
            נקודה נוספת לציון וסיום (הבטחתי לחלון:), הפלגה משותפת או מסע אישי שניהם נפלאים בעיניי ומה שחשוב בעצם הוא ידיעת העצמי וצרכיו.
            וגם, את רוצה שעד לרגע זה כבר יראו אותך דרך התגובות, אבל מהצד חייבת לומר לך שיש בך המון צדדים, ואת קצת כמו פאזל שמתגלה לאיטו. ולא, עדיין לא הצלחתי באופן אישי לשמוע את הקול המלא הכותב, ועדיין לא הצלחתי להבין מתי את כואבת ומתי את מתלהבת…ובדרך כלל חווה, אני מזהה אפילו כותבים שמסתתרים תחת מעטה של אנונימיים, כך שאם נדמה לך שמפספסים אותך, הרי שאת יכולה לקחת את זה כמחמאה אדירה. לא? כנראה שפשוט יש בך המון, ולא ניתן ללמוד את חווה מכמה תגובות, תהיינה ארוכות ככל שתהיינה. (אויש, שוב יצא ארוך:)

          • אויש הזאת זו אני סיגל כמובן:)))

          • ו…הפניה לאמיר וחווה ממש אבל ממש לא הסגנון שלי אז מקווה שלא חלילה דומיין ולו אף לא לרגע שאני כותבת בשפה נמוכה כזו. (משום מה קודם לא ראיתי אותה למרות שהיא נכתבה לפני ובעילום שם עם כוונה).

          • חוה זמירי - בר

            את אדירה וסוף סוף קלטת את זה. זה מה שאני מנסה להסביר לאמיר דרך התגובות שלי, אבל הוא לא מבין.

            וכן, אסביר לך, סליחה שאני אולי קצת משוויצה אבל זה לא ככה. רבע מעבודת הדוקטורט שלי היתה מוקדשת ללמודי מגדר. הנושא עניין אותי מאוד. כתבתי על הרומן של עמליה כהנא כרמון "למעלה במונטיפר" ומה לעשות הייתי צריכה לצלול לתוך ספרים על גבי ספרים של חוקרות נשים. וכל זה באנגלית – דרך הכתבים שלהן עצמן. ובאמת שהן נאבקו על קיומן – בספר יש ספור שנקרא כמדומתני אני לא משותקת אתה לא אילם. הספר כשלעצמו היה מורכב משלושה סיפורים. כולן עסקו במעמד האישה. ובין היתר השתמשה המחברת במטאפורות על היחס של גברים לנשים. לא אביא כאן את הסיפורים בעצמם אבל הם מאלפים ואני פירשתי מילה במילה, עד לפיענוח של הסיפורים דרך שיטות מחקר שונות. ואכן היחסים בין הגברים לבין נשים מוצגים בספר הזה כמאבקי כוח, ברוב המקרים כאשר ידו של הגבר על העליונה – תוך מאבק לשחרור עצמי של הדמות הנשית המרכזית. אגב, דבורה בארון כתבה סיפור נהדר שנקרא שברירים, עמליה כהנא כרמון המשיכה אותה ממקומות יותר מאוחרים. הספר עצמו נכתב בשנת 1984. מאוד הזדהיתי עם מגוון התיאוריות, ובדיוק כמו שאקיקו מצטיירת בשיריה אני רוצה אותך כולך. אני רציתי להשתחרר מן הכמיהה האינסופית אל הגבר. רציתי עצמאות. המהלך הזה הביא להמון מודעות עצמית.

            ואזי יצאתי לישם את התיאוריות בעצמי. בפועל. הנשים שאני מתארת – יש בהן שתי סיטואציות שונות. אחת בבית קפה, והשניה בפאב. בשתיהן הייתי עם שני גברים שונים בזמנים שונים.

            ובאמת הכל הפך למין סוג של התנסות כזאת, לסוג של משחק. דווקא ראיתי את עצמי כשליחת המין הנשי. כמו שאת כתבת או לא הגבר באמת רוצה להוביל למקום אחד – אז אם אתה רוצה להגיע לשם למה שלא נשתעשע קודם מבלי שאתה אפילו יודע.

            יש בעיה לגבר הישראלי. הוא חסר כבוד עצמי – ולכן אין הוא מכבד את עצמו… ותגידי הכללות, הכללות. לקח לי הרבה מאוד זמן לשים על זה יד. באמת יש נשים שרוצות מישהו ואז הן פתאום מגלות שהן במיטה של מישהו מישהו כלומר בן זוג. והן מאוכזבות והן לא מבינות למה. הגבר הישראלי הולך לצבא, הוא צריך לכבוש, הוא מצרך נדיר בגלל הנורמות של דפוסי היחסים בין גברים לבין נשים ויש לו אגו…. או הבעיה של האגו הגברי.

            תראי, היתה תקופה שהיו לי אהבות, ונכון גברים די שיחקו עם הרגשות שלי, הלימודים הביאו לשחרור אדיר. שחקתי עם הרגשות שלי. בוא נהפוך את היוצרות. ולא אל תחוסי על הגברים להרבה מהם מגיע שיעור בהתנהגות עם נשים.

            מה אני רוצה להגיד זו היתה תקופה כזאת לישם את כל התיאוריות בפועל ובמציאות. להביא את הגבר אל הקצה. אל המצב האינטימי – כי קלטתי מי יושב מולי. איזה גבר עם שרירים מנופחים שזיין לי במוח שעתים כמה הוא מוצלח. הקשבתי, הייתי מנומסת והוא היה מרוצה עד השמים. אחר – כך הציע שניסע לחוף תל – ברוך ותאמיני לי הוא היה מרוכז בזין שלו בטירוף. אז הזין גדל וגדל – ובדקה האחרונה. נסוגותי. כאב ביצים – על הזין שלי אני מה אכפת לי – אתה כל כך מרוצה מעצמך, כל כך מדושן עונג דרך עצמך ועכשיו אתה עושה את זה דרכי. אז תתכבד ותשאר וחצי תאוותך בידך.

            את תתפלאי זה דווקא משך מאוד את הגברים. אבל, בסיכומו של דבר הכרתי המון גברים גם איכותיים, שהיה כיף להקשיב להם, להיות איתם לשכב איתם. מכיוון שגם אני די בררנית בניגוד למה שאמיר חושב.
            דווקא דרך המשחקים האלו הם נמשכו. אני לא זלזלתי אני נתתי להם את הכבוד שלהם – אבל אם אתה רוצה לשחק באגו – גוא ננמיך לך אותו קצת ואחר – כך, רק אחר – כך נוכל לדבר ביחד. תתפלאי זה עבד. זה הפסיק להיות משחק ודווקא השיטה הזאת הביאה למגוון של יחסים הדדיים שיוויונים של כיף.

            מקווה שהבהרתי את עצמי.

          • אנחנו מאוד שונות חווה. שתינו בחרנו לחוות את החיים עם מחשבה ולמידה (אני לא מלומדת…למדתי רק מהחיים ואני לא למדתי לימודי מגדר רק תרגמתי כמה מאמרים לחברה שלמדה את הנושא רק בשביל להבין שלימודים לומדים הכי טוב מהחיים)ומתחת לבחירה המשותפת יש בנו גם את הדרך והנשמה ואלו מאוד שונות אצלנו כי אני לא פועלת לפי מה שאני חושבת שגבר אוהב או לא אוהב. אני חיה לפי מה שאני אוהבת. אני חיה לפי קוד עליון אישי של יושר ואי פגיעה, ואם לגבר טוב שפוגעים בו ויהיה האיש הכי מרתק בעולם הרי שאינני הכתובת, כי אני מאמינה שמי שמשחק באנשים זה חוזר אליו כבומרנג, וגם אם חשבת שאת בשחקים אולי בעצם היית במקומות שפגעו בך בלא יודעין, כאלו שבגינן כיום את כותבת על בחירה שלך בהתנזרות או שאת מאמינה שגברים זה רק אגו ועוד…

        • חוה זמירי - בר

          בזה אתה צודק ולא מעט. וזה לא אומר שלא חשבתי על זה. ואני מסכימה איתך לחלוטין. אבל, אתה תיארת עולמות ומלואם של מין תחת הכותרת "שיר". טוב, אז אני לא כותבת שיר.

          בוא נגיד, רק בוא נגיד שמה שכתבתי הוא סיפור בדיוני כתגובה על השירים שלך שעסקינן במין. שספרתי אל איזו דמות בדיונית של אשה מתהוללת – בתגובה על שיר בו הכוס הוא בור פעור בצבע אדום. והזין….. צר לי לא המשכתי הלאה.

          והרי אם עסקינן במילים – אתה זכית להכרה ציבורית כמשורר. ואני מבטיחה לך רק דבר אחד אני עוד אזכה להכרה סיפרותית כסופרת. בינתיים כל מה שכתבתי כאן, היו סוג על הגיגים על מספר דמויות של נשים ואיך הן מתנהגות, כי יכלתי לכתוב עוד כהנה וכהנה. לא לחתום בשמי ואזי היה יוצא סיפור בשם עט. לא?

          בגדול, אני מסכימה איתך. רק עוד מילה. למישהו שלא היה כותב על מין כמוך בחיים לא היה יוצא סטריפטיז כזה.

          שהרי אתה הטריגר. אקדח שנמצא על הבמה – סביר להניח שהוא ירה במערכה השלישית – מה אתה מתפלא על היריה שהי מילים הן מילים….

          • חוה, זה בסדר גמור מבחינתי שאת מדברת, וזה לא מביך אותי, אפילו מהנה. בטוח שיש לך יכולת בכתיבה.
            וברור שאני אוהב מין, אבל בשירים אני מנסה לחקור ולומר את התחום המרתק הזה. בשירים – לא בסיפורים על חיי לשם סיפורים על חיי. המצב הוא הפוך: אם אני חושב שיש בשיר מסר, אין סיכוי שאניח אותו במגרה, גם אם לפעמים קשה לי הציבוריות של הדיבור.

          • חוה זמירי - בר

            עוד פעם כופפת אותי.
            לטיפה וסטירה. זה ברור שיש לך יכולת טובה.

            אבל, אני בניגוד אליך חוקר את הנושא וכותב עליו (לא הייתי שם באופן עקרוני (אבל אני אוהב מין)

            אבל את, את מביאה את החיים שלך, סיפורים מן החיים שלך אל תוך הבלוג.

            אז בוא נעזוב את זה – אני לא אצא ממך כך או כך. בוא ננסה שיטה אחרת.

            אגב, המגיבים אינם תמיד חושבים כמוך, ואתה צריך להודות שאני גורמת לסיעור מוחות ולדיונים די חמודים אצלך בבלוג. אז תגיד איזו מילה טובה. אבל על אמת.

            טוב, המשכתי לקרוא וראיתי שכפסיכולוג אתה די טוב, אתה לא רוצה לקחת אחריות בטיפול, וזה בסדר – אבל עיצות למכביר.

            תראה, כפרה, מאמי שלי (סתם….) יש לי בעיה. אני מסודרת כלכלית. משכורת בפוקס כל חודש אפילו בלי לעבוד יש לי דירה שאני אוהבת. יש לי את כל הנוחות ואת כל החופש בבית. אבל אתה יודע מפעם לפעם צריך גם קצת סערות ריגשיות. פעם לפני שנה שנתיים. יכלתי להיות עם שניים באותו היום ועכשיו ממש לא בא לי. שאלתי חברה שלי, והיא לא יכלה לתת לי תשובה.

            ועוד משהו… גברים שהכנסתי הביתה. היו די מאכזבים, מכל הבחינות. ונניח שגבר בא אלי בתשע או בעשר בלילה. נכון שאם אין ממש משיכה וזה לא מסתדר אז אומרים יפה שלום והם הולכים הביתה.

            אבל כאן קורה משהו מוזר. הם לא רוצים ללכת הביתה. ולמרות שהם זיונים די מחורבנים, הם רוצים עוד, עד שאני צריכה לצרוח תוריד כבר את הידים שלך ממני. הם מבינים ובקושי ועדין הם לא רוצים ללכת הביתה.

            אמיר, אני מאוד סובלת. למען האמת אף פעם לא הייתי אצל סקסולוגית (איחס…)
            אתה יודע למה זה גורם. במקום להתענות אני אומרת יאלללה….. עופו לי מן העיניים לא רוצה לראות אתכם.

            אני נורא מסכנה. תראה אני די מתבגרת איך אני אמצא גבר ככה. מה אני ישאר לבד?

            ויש עוד בעיה. גם אלו מן העבר שרוצים לדעת עם מי אני מזדיינת ומה קורה איתי. איבדתי כל הערכה אליהם. אחד רואה את הכסף כמסמן של ההצלחה האישית שלו בחיים.. והוא גם די קמצן. אז לא בא לי לדבר איתו יותר. אחר, מתגלה די כחדל אישים. ויש כאלו שמצלצלים ואני אומרת להם. למה מי אתה. ואז הגבר שם מתחנן על עצמו באמת שהוא שווה ואני שואלת אותו למה אתה חושב שאתה מציאה כל כך גדולה. מה יש בך כל כך מיוחד, יש מספיק כמוך ואז הוא נעלב.

            אמיר, תשמע, אני מה זה במלכוד. לא נמשכת לאף אחד לא בא לי על אף אחד.

            תגיד, אתה חושב שהלכתי לעצמי לאיבוד?
            אולי אני צודקת. ודווקא ככה זה הכי כיף. באמת שאין לי כוח לסצינות ולדרמות. עוץ לי עיצה במהירה, כי אני ממש אבודה…

            רוצה מישהו שידליק אותי בפוקס ושיהיה מ ו ש ל ם. אתה חושב שיש סיכוי שיקרה משהו כזה?

          • :))))
            הרסת אותי. נפלת על יוד אחת שלא מתאימה לך.

          • אמיר אור

            חוה, לטיפה וסטירה? 🙂 פשוט, כמו לכל אחד, יש לי משחקים שאני נהנה מהם ומוצא בהם משמעות ויש כאלה שלא. וברור שנחמד שאת פה, ושבהחלט מעורר מחשבה מה שאת אומרת, כי אחרת למה אני מגיב בכלל?

            ואני חושב שאת צוחקת עליי עם בקשת העצה, לפחות בניסוח, אבל בואי נגיד לרגע שלא. וטוב, אני אחבוש את הכובע הזה ונשחק.
            אז ככה (הקדמה פילוסופית): קודם כל, כל מה שאני יודע על בני אדם למדתי על עצמי, כמו שכל אחד יכול לדעת משהו. הרי אין דרך אחרת.

            אם מדברים על מין, נשמע שיש לך זכרונות טובים מסדנת טנטרה. למה לא המשכתם? או למה לא שוב? לפחות יש בסיס של סיפוק מסוג אחד.
            אבל מעבר לזה הרי את צריכה לדעת קודם כל מה בדיוק את רוצה? אהבה? שיתוף? שליטה? משחק? ברור שאת יכולה לנסח ולענות במונחים יותר מדויקים.
            הצעד הבא הוא לבחון מה את עושה כדי שזה ל א י ק ר ה. קל בתיאוריה, יותר קשה בפועל.

            טוב, אצית לי מקטרת.

          • תמי קאלי

            חווה, מה לך ולגבר בחייך?. בשביל מה לך?..יש לך כבר ביצי שור וחדק מתפתל שיודע לעשות הכל לבד.
            את מזכירה לי את ההיא שכועסת על אבא שלה, אבל נותנת לחתול בעיטה.
            נו באמת, מה לך לרצות גבר בכלל. כמו שאת אומרת זה מילכוד..לא?

          • תמי אני מתה עלייך אבל ככה לא מזמינים בנות חדשות להרמון…עכשיו עם חדק מתפתל שציירת למוח שלי אנחנו צריכות לחפש גם מעלף פילים.
            אמיר? פילים, סוסים, כלבים….זה מתאים בהרמון?
            וברצינות (נגיד), חוה , חוץ מרצינות יש לנו כאן גם פינות התגלגלות מצחוק. את מוזמנת להצטרף להצטרף לשחק איתנו בהרמון. את באמת מוסיפה לדיונים ונראה שגם אוהבת לשחק אז בשעות כאלה ובשאר הזמן אפשר בעצם גם וגם וגם…מצטרפת?:)

          • חוה זמירי - בר

            בינתיים אני מתגלגלת מצחוק. ולכן, אני לא יכולה לענות.

            אבל רונית, את די צודקת ב ג ד ו ל.

            ואמיר – אני בסדנה של טנטרה בחיים לא. לא הייתי שם. ומה אתה חושב שזה ימציא זן של גבר חדש? זן – סוג (לא מין)

            ערב חג היום, אז נרים כוסית של לחיים ונגיד לאלוהי היהודים תן לנו פרנסה והרבה שמחה בלב וצחוקים.

            ואסיים בקלישאה כלשונו של אור גם הצחוק יפה לבריאות.

          • צחוק צחוק, אבל זה היה לגמרי ברצינות 🙂
            קשה לדבר אתך ישר חוה כשאת משדרת לי כל כך הרבה פגיעות. תראי, לא רוצים לפגוע בך. לא אני. אין על מה להגן.

          • חוה זמירי - בר

            תשמע, אז מה, עכשיו אני לא רצוייה בהרמון. אבל הבנות הרי הזמינו אותי.

            בוא נהיה לרגע רציניים. נעשה סדר בעניינים. כאשר אני כותבת ביקורת ספרותית בפוסט הקודם למשל, אפשר לענות לי ועמדת בזה מאוד יפה.

            באמת לא הייתי בסדנת טנטרה, בכלל אני לא הולכת לסדנאות, כאלה וידעת מראש שזה בצחוק.

            אין לי מושג מאיפה לקחת את הרעיון שאני מתעבת גברים מתעללת בגברים שונאת אותם. אני חושבת שאתה צריך להיות מרוצה שאני קוראת רעיונות מיתיים שלך ומצליחה להטמיע אותם אל תוך השפה שלי. ותראה מאיפה הכל התחיל מהוודקה, או מאתה חסר לי כל כך.

            אני לא שונאת גברים. תמיד אהבתי גברים, ולהיות עם גברים וכתבתי לך גם שבאותו היום שראיינתי אותך בקטמונים עזרת לי מאוד, עודדת אותי. וכל הדרך מירושלים שבעיני היא מיוחדת מאוד על הפגישה איתך היתה לי התרוממות רוח. אגב דברנו אחר – כך גם הרבה בטלפון בעניני שירה (אתה – בטח לא זוכר באיזה הקשר.) ולא עם כל אחד שאני נפגשת אני חווה התרוממויות רוח.

            אורציון ברתנא היה מארגן במאזניים כנסים אחרי שיצאו גליונות ואני לא מתתי על הפגישות/הכנסים האלו.

            להגיד שאני איני חושבת שאתה מיוחד – תהיה טעות. הנה אני כותבת מול קהל ועידה. אפילו לא ידעתי שנשאת ושיש לך בן עכשיו אני יודעת. וכן, דווקא את הבן שלי אני אוהבת אהבת נפש עוד מהבטן/רחם.

            כאשר אני נתפסת כחושפת. היה לי מין כלל כזה אידיוטי אולי – לא להתעסק עם אנשים מן התחום שלי. בשום מקום, לא עם סופרים ולא עם משוררים. בניגוד לאחרים לא רציתי רכילות. זהו – אז אתה רואה טעית בי לחלוטין. נדמה לי שגם אתה לא בדיוק רוצה היום עודף רכילות עליך בעיתון כזה או אחר. למה. ככה. אין לי תשובה.

            אתה היית בעיני תמיד בלתי מושג. תמיד. מסיפורים ששמעתי, מאנשים שקנאו בך, לא היתה לזה כל סיבה במציאות. הבלחת בשעתו בתקשורת וכל הבנות כן בנות/נשים רצו אותך. ואני הוצאתי את עצמי מכל משחק. זהו הפכת להיות טאבו. והנה אתה רואה הלכת והתחתנת עם יפנית. תגיד, אני יכולה להיות יפנית, או הינדית, אני אפילו לא קרובה למרוקאים.

            אמיר, אני הרבה יותר סולידית ממה שאתה חושב. אבל עברתי כל מיני תקופות בחיים, וגברים תמיד די היה לי קל להשיג. אני לא התעללתי בהם. אני הקשבתי להם, הייתי ידידה שלהם, לא פעם אוזן קשבת ובכלל יש לי הרבה מאוד כבוד לזין הגברי (סליחה – לאגו).

            בקשתי כמה דברים – הקשבה/תגובה ולא מעבר לזה, אני יודעת שיש דברים שהתפלקו לי. אם אני נמשכת למישהו היום, באופן עקרוני לא. אם אני רוצה אהבה בחיים שלי באופן עקרוני לא, אולי זה מנגנוני הגנה, ואולי אין לי כוח, ואולי אטמתי את עצמי. אם אני רוצה להגיש לגבר, אולי. אבל זה צריך להיות באמת מישהו שיש בו הרבה מן המעלות, קודם כל טוב לב ושפיות ושיהיה מסוגל להדדיות עליה אתה מדבר כל כך הרבה. בינתיים מדבר.

            אז מה קרה, תראה אני נכנסתי כל כך לתוך השירים שלך, שאו שמחיתי נגדם, או שהתחלתי לדבר בשפה שלך. ואם רציתי לעשום רושם. כן בהחלט. האמת שלא ציפיתי לסחף כזה. ומעבר לזה
            מאומה כאן אינו אישי. אנחנו כמו שאתה אמרת לא יושבים בבית קפה. אנחנו כותבים. ונכון יש גבולות גם למה שכותבים – אולי נסחפתי אבל על אמת וברצינות רוח השראתך נחה עלי. חשבתי שאתה פתוח,ליבראלי ואם התברדקתי. סליחה.

            זהו, זה הוידוי שלי לכולכם.

          • אמיר אור

            חוה, יש לי שיר שממש מתאים למה שאת אומרת פה – "על חטא שחטאתי בכתיבה" –
            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7660&blogID=182

          • חוה זמירי - בר

            הבה נחזיר עטרה לישנה. ניתן לקנאשיברי את מקומה הראוי ובוא נראה אם אני זוכרת.

            "הייתי חולמת רכבות, רכבות נוסעות דרך יערות, מצעדים של קלגסים נאציים וחיוך מתנשא חייתי על פנייהם, להשמיד, להרוס, לנתץ, להאביד, שניה לפני השער, לפני שהיינו מגיעים הייתי מתעוררת בבהלה. פחד, לקחת אויר, לנשום ועדיין בעתה. זה היה רק חלום. אבל סבתי על שמה אני קרויה חוה – אם כל חי נעלה את הבית, שערותיה החומות, צנופות בשביס, מזוודה בידה עזבה אותו ולעולם לא חזרה. היא דברה אלי תדיר, כל השנים, מתןך אותם ההורים שלעולם לא היו לי.

            כבוד השופט,
            אני לא הצתתי את ביתי בכוונה.
            זה היה הבית שלי, הדירה שלי, חדר השינה שלי, המקום היחידי אליו יכלתי לברוח להגיף תריסים להתחבא מתחת למיטה, סכין תקועה בחזי, השמש עקומה בעיני – אור יום מפריע לי.

            מאז אתמול בלילה תפסו אותי השוטרים, משכו אותי, בשערותי, אזקו אותי, היכו אותי, השליכו אותי, גררו אותי על הרצפה.
            מה אני ג'וק, מקק
            אני מבקשת שתחזיר לי את הכבוד, שלי כאדם, את החירות שלי כאדם.

            ופני אותו השופט התרככו באותה הפעם השניה שהעלו אותי אל אולם המשפט, כמו אותו האבא שמעולם לא היה לי, והוא נתן את כל מה שבקשתי.

            במעלית, התייפחתי. חיבקתי את אורנה, ואפילו הסוהרת אמרה "איך שהיא דברה".
            לא הכרתי את פני שבמראה, החליפה המחוייטת השחורה שלי היתה מאובקת בלבן, מתוך התפלשות ברצפה המלאה סיד. פרצי בכי נוראיים.

            תחרבני לו את כל הב.א. אמרה ארנה.
            אחר-כך הלכתי לשירותים ולא יצא לי מהלחץ, מהמתח, מן הטינופת. לבסוף, השתנתי ארוכות.

            כל אישה, תמצא אותו ברחובות מייחלת לגבר, בתאי המעצר, בבתי החולים – מאחורי כל אישה כזאת עומד גבר. היא מסיבה את פניה ובבת אחת זה קורה. היא לכודה. מאחורי כל אישה כזאת אורב גבר.

            ואהבתי אותך עמי…….

            טוב, אלו שרידים – אל תנסו להבין מזה מאומה על היום. זה קרה פעם. הכתיבה הזאת התפרסה על המון עמודים, נזרקה לפח בידיים גסות. ואולי טוב שכך.

            לאמיר. בוודאי שאקרא עוד מדבריך.
            איתן בבית, העיר אותי באמצע הלילה (הוא בן עשרים וארבע) וחשבתי אולי לכתוב על הקנאשיברי היהודי.

          • חוה זמירי - בר

            התעוררתי שניה, רגע לפני השער של מחנה ההשמדה.

        • חוה זמירי - בר

          זה בלוג זה?
          גילחתי לו את שפע שערותיו מאבר המין שו. מה שנקרא בעברית זין.

          אחר – כך החדירה היתה אוההההה…..
          עד היום אני זוכרת את התחושה – מ פ וצ ץ.

  24. שירים יפים.
    אני אוהבת את הראשון למרות שאיני מסכימה עם אף מילה וזה קורה לי המון לאחרונה.

    לא תמיד מחפשת הסכמה אלה ביטוי.

    • נכון, אביטל, יש הבדל בין מה כתוב לאיך כתוב, ואפשר להנות מהם יחד או לחוד.
      אבל מה יש לא להסכים עם מה שכתבה אקיקו? ככה היא חוותה את חבלי הקליטה בארץ, ונוכלות וגניבת דעת הן חד משמעית משהו שביפן צריך להתאמץ הרבה יותר למצוא אותו מאשר כאן.
      אבל אם קראת טוב, גם היפנים לא יצאו בלי פגע מתחת לעטה.

      • הבנתי אותה ולכן אהבתי, ניסיתי לחיות בהולנד תקופה וזה היה סיוט, פתאום ארץ ישראל נראתה לי פנטזיה אנושית בהתגלמותה , אז כך שאני מבינה את מבטה של הכותבת.
        אולי אני אוהבת את השיר כי הוא מתריס היא מעיזה לחצות באדום.
        אני אוהבת את ההתרסה אם כי תחת עטי היא הייתה יוצאת אחרת.

        אולי אני אוהבת כותבים מתריסים פחות מחפשת אגודות .

        • לא הסברתי טוב. היא מעיזה בכתיבה ואני ביים.
          והדיאלוג מעניין לי.
          לא איני חוצה באדום כי התורה תגן ותציל, אלה כי הרבה פעמים הרמזורים פה לא תקינים וזכויות האזרח נרמסים כל רגע.
          התורה אינה מכסה צלקות.
          אלה מעלימה אותן.
          אבל נחמד לי הויכוח איתה כי היא אינטליגנטית.
          לפעמים הכותב אינו כזה ואז זה מטריד מאד.
          עדיף להתעלם.

          אבל לפעמים חוצים באדום.
          נו ככה זה איך שבא בארץ הקודש.
          עד שתהפך לקודש.

          • נרמסות.

          • אז בעצם חוץ מהצלקות, אתן די מסכימות, לפחות עד ביאת המשיח 🙂
            הטענה שלה שחוצים כי התורה תגן היא כמו 'אחטא והמקום יכפר', לא?

  25. אגב חווה, רונית מהכרות וירטואלית עימה היא בחורה עדינה ומלאת חוש הומור. היא משתלחת רק בטרולים ולדעתי בצורה גזעית ואמיצה. (בשביל בעלת בלוג היא ממש אחת שאומרת את מה שיש לה לומר בלי להחבא וזו מעלה מיוחדת בבננות)ולא, לא מאמינה שיש כאן השתלחות בשיר מצידה, למעט אולי צליל ששמעת בטעות שנבע מחוסר סינכרון אל מילותיה. סך הכל אדם זכאי לדעתו, ובלי קשר לשיר אם הוא נחשב או שלא מהבחינה האמנותית, אכן ניתן להתחבר לשיר זה או אחר, מי יותר ומי פחות. הלא כן?
    ודווקא דעתה משותפת לשתיכן שאתן נגד געגועים וכמיהה מטורפים עד שתקראו לזאת חולניות. העגבניות כנראה היו נשלחות לעברי לו הייתי מחווה את דעתי האישית המאמינה שגעגוע הוא חלק בלתי נפרד מאהבה. בשיר הזה הבנתי שכל טיפת מרחק מהאהוב מיתרגם מיד לטיפה המרה של "אתה כה חסר לי" ואלו לדעתי, מותרות של אוהבים שנמצאים קרוב ומתרחקים לשניה לאיזה מטר.
    אוהבים שנגזר עליהם מרחק פשוט לא יכולים להרשות לעצמם ללגום מהמשקה הזה שנקרא געגוע, כי זה כבר הופך לרמה של יסורים, ושם גם אני אוכל יכולה להצטרף לטענה שמי שמאפשר לעצמו להתגעגע עד שחושך לו באור יום, הרי שמשהו אצלו חולה.
    אצל אמיר, אני זוכרת גם כן שיר של כמיהה (וסליחה אמיר אם אינני מצטטת מדויק): "אני נוגע, ומקנא ביד הנוגעת". גם כאן יש שימוש אפילו במילה האיומה הזו 'קינאה' בעוד שבאהבה מקרוב אני בהחלט יכולה להתחבר למילים הללו ולחשוב לעצמי…יההה…גם אני רוצה להיות בסרט כזה:)

  26. הרמון הנשים

    הרמון הנשים הוירטואלי של אמיר אור.
    הנשים משוחחות ביניהן עד שהסולטן מתפנה,
    ולאחרונה יש לו עבודה רבה לספק את כולן.
    אתה לא מרגיש קצת פאתטי ? אתן לא מרגישות קצת סמרטוטות ?

    • איזה רעיון נפלא! פתאום נזכרתי מהי מערכת היחסים המיוחדת שיש לי עם השואב. אני מדמיינת שאני אחת הפילגשים בהרמון זו שתפקידה לפזר עלי ורדים על מסלולו של הסולטאן טרם יגיח. רק שבמקום לפזר ורדים אני עושה קצת רעש עם השואב בדיוק כשאני מסיימת להשמיע קולות של שטיח.

      • ….:))
        סיגל "אנחנו צריכות להכין טופס קבלה מיוחד למי שרוצה להצטרף להרמון…
        הגברת כאן מעליך, במצוקה, אולי יש לך הליך מקוצר?

        • קודם ניתן לה שם…אבל יש בעיה. למפלצת הקנאה לא קוראים גברת ולא מכנים אדון היא זוחלת לכל מסגרת ירוקה ורובצת שם. נשאלת השאלה המקדימה האם ניתן לצרף להרמוננו הנפלא מפלצת זבת חוטם שתרצה את הסולטאן שלנו רק לעצמה?
          ואני אומרת (בתור סמרטוטה שובבה)…לא היה ולא יהיה כדבר הזה במחוזות הוירטואל הרטוב שלנו! אותנו שום מפלצת לא תוכל לסחוט! אנחנו כאן בשביל להשאר והיא בשביל ללקק את הפצעים המוגלתיים שלה עד זובם המר.
          הליך מקוצר אני מוכנה להעניק רק לחתיכים בלונדיניים עם יכולת הבעה סבירה. מסכימה אחות גדולה?

          • "הסולטאן"..??…"שלנו"..?? סיגל, נראה לך?..
            הוא שיך לממלכת שמים ואנחנו, אחותי, כאן רק בשרות הממלכה, כאמור סמרטוט מצוי ממשפחת הפרפרניים. איזה לילה לבן יש לי בראש, ממרום הכיסא הירושלמי ותל אביב חוגגת…
            האגם המוזהב והרטוב ..אני צריכה גלגל הצלה…ותכיף תיהיה לנו עבודה רבה עם כל אלו שיעמדו למלא טפסים.
            היום תלוי הפנס באיזה חדר, שכחתי?

          • שמעי יקירה…אני כאן ואת כאן אז כנראה שהפנס לא בדיוק בחדר שלנו.אז… שנלך להציץ?:))

          • :)))))))))

            הרגתן אותי. אפשר לבוא גם?

          • מה?……….אתה כאן….:))))
            חשבנו שאתה עסוק ולא שומע את הליחשושים שלנו…

          • הסולטאן חזר משיטוטיו, ולא רק שמצא פה את הפנס דולק, והארץ נוע תנוע, אלא שגם לא נשאר לו שום חור הצצה פנוי 🙂

  27. זה היה מהיר אמיר! לא פיר. לא הספקנו להציץ :(((

    • http://www.youtube.com/watch?v=K6z8Y_xKg6o&feature=related

      סיגל, צריך לתרגל את ריקודי הבטן של הבנות…

    • תפדלי. מי מפריע? גם אני אציץ קצת 🙂

      • אמיר די נו, עוד שניה לא נוכל להכנס לפוסט הזה כל כך הרבה בנות…אולי תבנה לנו הרמון מיוחד שנוכל לשחק בו משחקים כשאתה אל אמירנו ירום הודו עסוק בענייני הממלכה? לדעתי המסמורטטת, פוסט אחד קטן ולא מזיק למאה אלף נשים יכול לעזור לנו להתקרב. אנחנו אפילו יכולות להעסיק את ראשנו הקטנטן בחיבור מזמורי אהבה וגעגוע לכבודו. וגם אתה כמובן תאלץ (רק אם תרצה, רק אם תרצה, לא אילוץ כתבה אמתך מה פתאום אילוץ)….אז גם אתה כמובן תאלץ לענות בשיר לכל אחת ואחת מפילגשותיך הכנועות והמתוקות וככה לא יהיה לנו כזה משעמם כי מאז ש-ושתי הלכה אין אקשן.
        ובינתיים עד שתיוועץ ותימלך ותחכך בדעתך הממלכתית… יאללה תמי אני איתך בריקודים…בטן אל בטן…נצנץ אל נצנץ ושיקנאו הקנאים וגם יגאל רצון מצידי…שיקנא לו בפינה עם… ההיא:)

        • מירי פליישר

          אתן טובות בזה,ממש מתעלות.אני בעד לחבר הכל לסיפור אחד רק להעתיק כולל את ושתי.
          אני לא כאן. הלכתי . כבר לא בפורמה. זוכרת…ימים של סולטן אחר ששבר את ליבי בגיל 16

          • אבל מירי, לסולטאן בסיפור לא חייבים לקרוא תמיד אמיר, נקרא לו הסולטאן ואז תוכלי לכתוב לו מתוך הילדה בת השש עשרה שהיית את כל מה שהיית רוצה לומר לו. ובשם המשחק הסולטאן הנוכחי יצטרך בתורו לכתוב לך שיר תגובה…אפילו שזה לא הוא כי אלו יהיו חוקי המשחק. אז מה את אומרת? מצטרפת אלינו? אם לא אז לא אבל אם כן אז… תצטרפי אלינו לריקוד ובינתיים ניתן לו לנערץ שאת שמו אסור לומר…:) להחליט איפה איפה איפה איפה ידליק הלילה את האור. (וגם לנסח את המבנה החדש שהוא מקים לכבודנו בפוסט הבא…נכון מר… סונג לינק?:))

        • אמיר אור

          טוב, רעיון מצוין. אז הנה פרק המבוא:

          בהרמונו הסולטאן
          בין מזמוט למזמוט
          במחול מסונכרן
          כמו מגב עם סמרטוט
          רוקד עם כולן
          ואפילו מבסוט.
          בכיף גדול וחיוך קטן
          עם סיגל ועם תמי
          וכל מי שבראש
          אבל לא
          עם ושתי –
          שתלך ל…חשוורוש 🙂

          • מירי פליישר

            לא שמת לב אמיר אבל ושתי בהרמון בין כולנה.

          • אמיר אור

            :))))

          • אחלה בחלה יופי טופי אבל המחשב שלי כבר לא זז מרוב תגובות אז עד שהבת שלי תקבל את עשר הדקות שהיא דורשת ממני למחשב,
            אני מקווה
            שהמבוא יונח במבואה
            והבנות תשתפנה פעולה
            כי אני לבד
            עם סולטאן אחד
            זה המון לי מידי
            ועדיף לכולנו
            הרמון במַדי.

  28. גיורא לשם

    אני פשוט תוהה מתי ייכנסו לסיפור הזה המן ועשרת בניו.

    • אמיר אור

      קדימה, תיכנסו 🙂

      • תמי קאלי

        לְיַד עֵשֶׂב הַקֶּלַח, סָבִיב עֲצֵי הֶתאנה,
        צָמְחָה קוֹלוֹנְיָה חֲדָשָׁה.
        עִם רֶדֶת לֵיל נִדְלְקוּ פַּנָּסֵי הגחליליות,
        וְנַנָּסִי הַמּוֹשָׁבָה יָצְאוּ לַחֲגֹג
        אֶת חַג זֶרַע הפְּרִי
        בַּפָּאבּ מול הַשְּׁלוּלִית שֶׁבַּכִּכָּר.

        "עֲלִיּוֹת שְׁעַרִים חַדּוֹת"
        נֶאֱמַר עַל צָג הַפְּלָזְמָה

        עכשיו אין לי ביטוח על המילים…

  29. חג שמח לכולם. בהרמון ומחוצה לו.
    גם הלילה מתקיימים בעיר אירועי תיקון.
    תהנו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור