אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
שוּדיפּ סֶן | הודו
דִּגְלֵי תְּפִלָּה
אוֹם מאני פַּדְמֶה הוּם
אֶבֶן הַיְקָר בְּלֵב הַלּוֹטוּס
(כתובת על דגל תפילה טיבטי)
מְהוּהִים, מִתְנַפְנְפִים בָּרוּחוֹת הַגְּבוֹהוֹת,
דִּגְלֵי תְּפִלָּה מִתְגַּלִּים עֲדִינוֹת –
מֶחֱוָה לָאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם.
אַךְ הַיּוֹם הַשַּׁחַר אֵינוֹ זוֹהֵר כְּדַרְכּוֹ,
אֶלָּא מְהֻרְהָר, כָּבֵד, כָּסוּף-אָפֹר
כְּמַעֲטֵה הַזְּכוּכִית הַמַּבְלִיחַ עַל הָאֲגַם.
אֵין פֹּה נֶפֶשׁ חַיָּה, חוּץ מֵאִשָּׁה אַחַת
שֶׁצּוֹפָה לְמֵרָחוֹק,
עֲטוּפָה בִּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁלָּהּ
שֶׁל אֲרִיגֶיהָ הַנִּמְשָׁכִים – הַסָּארִי שֶׁלָּהּ
כְּמוֹ דֶּגֶל תְּפִלָּה
אַף שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם צֶבַע.
הִיא אֵינָהּ מְקוֹנֶנֶת אוֹ בּוֹכָה,
רַק נוֹעֶצֶת מַבָּטָהּ
בַּחֲלִיפוֹת נִצְנוּצָם שֶׁל הַמַּיִם,
כְּשֶׁכָּבְדָּם הָרָטֹב שֶׁל הַשָּׁמַיִם
פּוֹגֵשׁ בְּקַוֵּי הַחוֹף הַמְסֻלָּעִים,
שׁוּלֵיהֶם תּוֹעִים
נְמוֹגִים אֶל הָאֲגַם עַצְמוֹ.
עָמַדְתִּי הַרְחֵק מֵאֲחוֹרֶיהָ,
מֵאֲחוֹרֵי כָּל-מַה שֶּׁרָאֲתָה.
מאנגלית: אמיר אור
שודיפ סן נולד בניו-דלהי ב-1964. שירתו תורגמה ופורסמה ביותר מעשרים שפות, בין השאר צרפתית, איטלקית, הולנדית, ספרדית, שבדית וערבית. על שירתו זכה סן במענק מחקר מקרן הות"ורנדן (בריטניה), בפרס ברדלוף, במועמדות לפרס פושקארט (ארה"ב), ובספר הכבוד של סדרת הפליאדות מטעם פסטיבל סטרוגה, מקדוניה. סן הוא המנהל-עורך של הוצאת Aark Aarts ועורך כתב העת הבינלאומי אטלס. בין ספריו: ביקורים מהירח (1990), ידיו המעוותות של דאלי (1995), גלויות מהודו: מבחר וחדשים (1997), מונסון (2002), וגיאוגרפיות טרודות (2003).
שודיפ סן יופיע היום עם חיים גורי, טהא מוחמד עלי, בלה קלרה ונטורה, וואאל עמורה ועוד – בתיאטרון דיוואן אלג"ון בואכה ערערה.
עוד מהפסטיבל:
לי לי: יחסים עם סיני בפסטיבל השירה הבינלאומי
הקול האחר: ושני שירים מטורקיה ומזימבבואה
כלה כורדית מקושטת למוות, ועברית סקסמניאקית
אמיר תודה על התרגום.
כשעומדים הרחק הרחק מאחור, אין את הפחד מוות מלהשתמש בחיים- יש רק תפילה.
אמיר, בערערה היה קסם מסוג אחר.
חיים גורי הביא עימו מילים של פיוס.
שודיפ סן הקריא את השיר דגלי תפילה בגרסה המורחבת…שלא תחשוב לרגע שאני לא ממתינה להמשך התרגום..:)
נאסן עבאס הצחיק כשסיפר על תפקיד המשורר בקהילה הערבית ואכן שמענו איך מרוואן מח"ול לקח את המקרופון והרביץ בנו תורה…ניתן היה להבין שהוא צעיר נמרץ ומעט כעוס..בלה קלרה ונטורה מקולומביה שאת אחד משיריה תרגמה סבינה. חבל שמי שקרא בבלוגיה את השיר – לא ראה אותה קוראת בהתלהבות ובהתרגשות שכל כך מוסיפה להבנת השיר..היום יום אחרון של הפסטיבל וחבל…:)
את צודקת, תמי. גורי היה מרגש. הרי הוא, דור הפלמ"ח, היה חלק מאירועי הנכבה, והוא במבט לאחור מסתכל אחרת.
כמו שהסברתי פה למטה – לא היה תרגום כי זה לא היה מתוכנן.
מרואן מח"ול שקרא את השיר לדרויש שייך דווקא למיעוט שגם אני משתייך אליו – שרוצה בישראליזציה של המדינה הזאת, כלומר בהחזרת הדתות והשפות למועדוני הפרט, ובחיים של יחד אמיתי, קבוצה אחת.
בלה קלארה נראתה כמו חתול עם השמנת, אפילו בשיר ה"יהודי" שלה…:)
כן, הייתי כל כך מופתעת מהגישה של חיים גורי שבעבר היה נשמע כל כך אחר ועכשו כל כך מפויס…
את השיר האחרון של מח"ול לא הבנתי מלבד שפת הגוף. כבר קראתי בעבר את שירתו, (לא זוכרת היכן) והוא כותב נפלא, עם חוש הומור עצמי מדהים. אבל השיר שלא הבנתי היה נראה אחר. אני בטוחה שאם אבין- אדע שהוא בעד ישראל מדינה אחת מופרדת מהדת… כמו בטורקיה.
אני חייבת להגיד שיצאתי משם אופטימית, שיש בכל זאת נקודת חיבור ורצון להידברות ערבי יהודי. זה היה ערב מיוחד ואחר.
(לא יודעת מה קרה לי עם המילה "אחר"….:)
מה בדיוק? :))))
…:))) הדיסקט בראש נשרט לי כי מנהלת החשבונות רודפת אותי ואני מסרבת לנחות לצורך חולין..אז יוצא לי קול אחר..:)
אמיר
תרגום נהדר שפותח את בקר השבת. שיר ציור עוטף כאב גדול כמו סארי רטוב על גופה של מתפללת שעלתה זה עתה מהגנגה
אולי תביא עוד תרגומים משירתו?
תודה, איריס. "סארי רטוב על גופה של מתפללת" נשמע חושני ביותר. למה כאב?
בגלל הזכרונות מהגנגה
"…- הסארי שלה
כמו דגל תפילה
אף שאין לו שום צבע."
על אף שהשיר הזה מבקש התבוננות מרחוק ושתיקה- זוהי, בעיני,כל התפילה כולה.
תודה לך, אמיר, על עוד שיר מהורהר ונפלא.
תודה, מירי. תפילה, וגם ארוס עדין, לא? שילוב של סובטיליות שלעתים קשה לעמוד בפניה 🙂
כן, בטח סובלימטית, ללא עִרְעוּר,
אלא מה…:))
שוב, תודה.
אישה ביום אפור כדגל מהוה בסארי ללא צבע נראית אולי למשורר כיהלום בפרח הבריאה. הוא מאחוריה ומאחורי כל מה שהיא רואה, הוא רואה יותר.
שיר יפה וקצת קשה לי להבנה מלאה כיוון שלא ממש יודעת מהו דגל תפילה.
גם אני יושבת לי כאן מול אגם השירה ועוקבת אחרי חליפות נצנוצם של ימי הפסטיבל.
(אגב, שם הספר "ידיו המעוותות של דאלי", מצא חן בעיניי ייחוד המחשבה של המשורר- אלו לא הציורים אלא הידיים, מדליק).
סיגל אלה מין סרטים רחבים שעליהם טקסטים קדושים, "דגלי תפילה". מעניין שהם משמשים לשודיפ סן יותר מעין מטפורה ורקע למומנט הדתי שהוא עצמו חש, למרות שאינו חלק מהתרבות הבודהיסטית הזו.
יתכן שזה יותר מה שרשום עליהם מאשר הדתיות שהם מסמלים. נראה כאילו "אוֹם מאני פַּדְמֶה הוּם" היא כתובת ההשראה לשיר, ולו הייתה נכתבת כמשפט במסטיק בבזוקה או בעוגיית מזל, גם אז היה מתקבל השיר הזה. (בערך…).
אה, סיגל, אבל אפילו "אום מאני פדמה הום" מצטרף למומנט הדתי-ארוטי של השיר:
האבן היקרה שחבויה בתוך הלוטוס היא האני הפנימי החבוי בתודעה, אבל גם סמל טנטרי – הזרע הזכרי ביוני הנקבי, מקור הקיום והעולם.
ולמה לא? אפשר להתחיל תזכורות כאלה גם במסטיק בזוקה.
במסטיק בזוקה? אולי כבר יש. מזמן לא קראתי את בזוקה ג"ו (30 שנה בערך), אולי הוא כבר התבגר וכותב תזכורות במקום להבטיח לי שבגיל עשרים ואחת אגיע לירח ולאכזב אותי ככה, שאפילו פעמיים ב-21 לא הגעתי.
תיאור האגם באור השחר – יפהפה.
יכולה להיות שם תפילה, אפילו בלי דגלים.
עדה, לא ברור לי למה נשאר להתפלל אם הנפש מלאה בכל היופי הזה.
לאמיר:
תפילה – זה רק כשמשהו לא בסדר?
🙂
אפשר כמובן גם תפילת הודיה, אם אפשר לקרוא לזה כך. כשאתה מלא את העולם אתה והעולם הם הנמען. זו מעין השתפכות של הנפש הגואה.
אמיר, היה מרתק אתמול בפאנל הארוטי שלכם… 🙂
תודה שירתי! מקווה שכיבדנו כראוי את האל העתיק ארוס 🙂
תפילה, התבודדות, האישה עם עצמה והטבע. התוועדתי בזכות התרגום היפה הזה למשורר חדש לי.
תודה, איציק. בעונג.
שיר יפה. אני מרגישה שהיא עומדת בסוג התרוקנות מטהר, מוכנה לספוג ולהכיל הכל מבחוץ. הוא עומד מאחוריה לקלוט גם, כשהיא מהווה לו סוג של פילטר.
לוסי, למה פילטר? את מתכוונת שהוא מביט דרך מבטה? כן. אם רק היינו שמים לב ככה להכל, עולם בתוך עולם, נקודת המבט שלנו יכלה לנוח בכל דבר.
סארי בלי צבע? זה מאוד מדהים בפני עצמו!!שיר יפה , לא יודעת איך המקור אבל התרגום מתוק. מעביר תחושה של זרימה מנקודת המבט של הדגלים, לנקודת המבט של האישה,לנקודת המבט של המשורר ומשם לנקודת המבט של הקורא.והיא בעצמה , סמל, דגל, סמל להתבוננות עצמה.
שירית, הארוס נחבא כאן במעודן של היופי והרוח, אבל האשה ההודית הזו, בסארי "בלי צבע", היא מושא ההתבוננות והתשוקה הדקה של המשורר. היא אולי סמל חי לתודעתו שלו.
מאד יפה הפירוש שלך לשיר.
משום מה יש לי הרגשה לאחרונה שכולנו קצת סמל לתודעתם של אחרים.אולי כי התחילה רוח חמימה ואביבית. בבקשה המשך לענג אותי/אותנו, את כולנו עם התרגומים המרגיעים/ מעוררים שלך.
שירית היקרה, בין סמלים אנחנו פוסעים, ובסמלים אנחנו נוגעים. ענוג, ענוג ונתענג 🙂 שנה אביבית ומעוררת!
חברים, תודה לכולכם ושמחתי גם להפגש בפסטיבל! נוסע כעת לערערה, ואגיב לכם לכשיפנה… לא הייתי כאן כמעט – אלה ימים די מאתגרים ועמוסים, ללא רגע פנאי, אבל עם הרבה עונג ועושר.
שלום אמיר. שמחתי ליטול חלק בפסטיבל, הגם שלא הייתי במיטבי בשל הנסיבות… . יש לי כמה מילות ביקורת אבל אולי כדאי לחכות איתן לאחר סיום הפסטיבל, אם תרצה. בינתיים, אני שמח לראות שאתה מפרסם שירים של משוררי הקול האחר של הפסטיבל שבאו מ-14 מדינות. ומה עם משוררי הקול האחר שבאו מישראל? מעץ המשאלות, לדעתי הרעיון היפה והמקסים ביותר ביומיים שבהם אני נכחתי (לצד הביצוע הנפלא של אברהם טל לשירה של יונה וולך, "אדם צובר זכרונות כמו נמלים" וגו"), דליתי כמה וכמה שירים יפים, בהם אחד יפה במיוחד של משה יצחקי, הנקרא "כך". הייתי שמח לקוראו כאן כי המילים לא לפניי.
בברכה רבה ולהשתמע, אילן ברקוביץ".
אילן, דווקא נשמעת במיטב ושיתוף הקהל בלהפוך לאבא פלוס שניים הוסיף לך חן וחום.
תמיד, אני מניח, יש ביקורת – פסטיבל הוא עניין כה מורכב שלעולם אינך מניח את דעת כולם, וקל לעקם אף על פרט זה או אחר. קשה הרבה יותר לעשות.
אני שמח שלמרות הביקורת נהנית, ואני מבין מדבריך שלא פקדת את אירועי יום שישי לאחר הכנסייה – וחבל. כל הרעיון הוא שזה לא היה עוד ממה שהיה בחמישי אלא המשך תפריט מסוג אחר.
אשר לפרסומים – למרות שהבאתי פה גם מידע למען הקוראים, זהו בלוגי האישי: פרסמתי כאן את תרגומי, ולשמחתי גם סבינה פרסמה מתרגומיה. לא חושב שיש לי רשות ולא חושב שזה המקום לפרסם משיריהם של משתתפים אחרים.
שירי עץ המשאלות אינם נמצאים במחשבי וגם לא ערכתי אותם. אני שמח שנהנית משירו היפה של משה – ותוכל לפנות אליו ישירות.
שלום אמיר. רק עכשיו ראיתי את תגובתך לדבריי. ברור שזה בלוגך האישי, אבל הפרסומים בתקשורת הארצית, להוציא אולי את עכבר העיר, מביאים רק את התרגומים. ומה עם המקור? בעיני הוא חשוב לא פחות. אני לא מעקם את האף וברור לי שעצם העשייה הוא הקשה מכל והביקורת היא כמובן לעתים קלה יותר (אם כי לעתים היא אפילו קשה יותר מהעשייה עצמה), אבל אם היא לא תהיה, אנה אנו באים?
מסור ד"ש לענת זכריה ותגיד לה שהיא הסתבכה איתי כהוגן אחרי השירים שקראה… 🙂 בברכה, אילן.
אילן, אני מניח שאתה מתכוון לעברית ולא למקור בשפות הזרות. ובכן בוא נבהיר – הפרסומים מהפסטיבל בעכבר העיר וברשת הם בחירתם שלהם – לא שלי.
אולי אנחנו כל הזמן כאן, ומפרסמים בכתבי העת ובמות אחרות, ולכן יש עניין רב יותר בייבוא השירה השנתי למחזור הדם הפואטי של העברית.
ובקשר לד"ש עם השיר של ענת, אני מאחל לכם הסתבכות נעימה 🙂
הייתי אתמול בערערה. ראיתי שיש עוד בתים לשיר הזה. אבל מעניין שאפילו כך, בבית אחד, יש איזו הרגשה של משהו שלם.
היה לי ממש מעניין.
אה! מה את אומרת! חבל שלא יצא להיפגש.
יש לשיר הזה עוד שני פרקים – שתורגמו אך לא תוכננו לזמן הקריאה ולכן לא הוקרנו.
בכל מקרה אני חושב כמוך שהפרק הזה הוא שלם לעצמו, ואולי היפה ביותר.
האמת שהייתי מופתע שהמקום היה מלא. חשבתי שאנחנו די דון קישוטים במעשה הזה – להשמיע "קול אחר" בערערה דווקא כמקום של דיאלוג בין תרבותי של ישראליות דה פקטו.
לאמיר –
אני לא הופתעתי כי לא ידעתי באמת למה לצפות – אבל אני חושבת שהרעיון לקיים שם ערב אחד הוא מאד נכון, ובאמת היתה היענות מרשימה. זה במסגרת אמונתי התמימה בטיפה שמצטרפת לעוד טיפה.
תודה, עדה, וזו לא אמונה כה תמימה 🙂
אם לא הייתי חושב שכל אחד צריך לעשות את שלו (לפעמים למרות מציאות הפוכה מזו שהיית רוצה לראות) -לא הייתי עושה דבר.
לאמיר –
כן, זה גם עניין הטיפה האישית של כל אחד, וזה גם עוד משהו: זה מפגש שנערך כדי שאנשים משתי תרבויות (שהן לפעמים יריבות) יישבו יחד ויעסקו ביחד בנושא שמעניין את שני הצדדים, ולאו דוקא (ואני מדגישה את זה) נושא שקשור בסכסוך. יש בזה הרבה תועלת, ולא יזיק שיישבו יחד ויתוודעו זה אל אורחות החיים של מישנהו, אפילו אם לא יהפכו לידידי-נפש, ואפילו אם יצטרכו מדי פעם לזוע באי נוחות מסויימת בכסאותיהם לשמע קריאה של משהו שנוי במחלוקת. טוב בעיני שצלחו בשלום את הנקודות האלה, ואפילו טוב בעיני שהסדרן היה צריך לחכות שכולם – יהודים וערבים גם יחד – יילכו כבר הביתה כדי שגם הוא יוכל לכבות את האורות וללכת סוף סוף לישון. 🙂
עדה, כמה חבל שלא לחצתי את ידך…
נכון שהיה מעניין אמש?!
לתמי קאלי –
הנה לחיצת יד וירטואלית. 🙂
כן, באמת היה מעניין.
:)))
עדה, תודה, יכולנו להיות פחות פורמליות במצאות..:))
אני חושבת שזיהיתי אותך, אבל אני לא בטוחה.
כשאני לא כל כך מכירה, אני בדרך כלל יושבת בפינה בשקט. 🙂
עדה, אני מסכים עם כל מלה. על התובנה הזו בדיוק יוסדו כיתות השירה העבריות-ערביות שלנו, ופעלו כלשונו של אחד המשתתפים, ראדי עבדלג"וואד "כחממה של שפיות" בעולם של התבדלות ושנאת האחר.
מבחינת עצם ההתבדלות הדתית לאומית אין הבדל גדול מאוד בין הלאומנות של השמאל לבין זו של הימין בעיני. זה פוסח מאוד על היותנו בני אדם, עם אחד, ישראלים.
לאמיר –
גם לי נדמה תמיד ששמאל וימין קיצוניים דומים זה לזה הרבה יותר ממה שחושבים. כמו תמונות ראי: הפוכות וזהות.
את העניין של "עם אחד" קשה לי קצת לבלוע – אבל לא רק אנשים מאותו עם צריכים להיוות מסוגלים להסתדר אלה עם אלה.
הכיתות המשותפות בהליקון – עדיין קיימות? אני מקווה שכן, אבל אתה כתבת בלשון עבר.
עדה, "עם אחד" במובן של אזרחים חופשיים החולקים במדינה ובתרבות קיים בצרפת העשויה מקבוצות אתניות רבות, ביפן, בשווייץ וכו". זה נראה כה רחוק כאן, כשחושבים במושגים הפוכים, אבל כה קרוב במפגשים אנושיים, אישיים.
ובעניין כיתת השירה העברית-ערבית – היא גוועה לצערי מחוסר תקציבים לפני שנתיים. הפצתי קול קורא ברחבי העולם, אבל רק משוררים נענו. לא האיחוד האירופי ולא קרנות אחרות. הם מעוניינים ב"ניראות" – פרסומת, חדשות – וכאן מדובר בעבודה ממשית לטווח הארוך. על חממה לדור העתיד של הדוברים בתרבות שלנו. זה כנראה לא מספיק חשוב במדדי הרייטינג של התרומות. חבל שהם לא טורחים לפגוש ולהכיר מקרוב את הנס שקרה בין האנשים האלה.
נראות, פרסומת וחדשות? קראתי את מה שכתבת וחשבתי. לפעמים משחק הוא פיתרון יצירתי לבעייה ואפשר למשל שמשורר ערבי-ישראלי ינסה להשיג תרומות ממדינות ערביות (לא מדינות אוייב) ומשורר יהודי ינסה מכל השאר כשבפרסום, בנראות ובחדשות יאתגרו את התורמים להוכיח למי באמת יותר חשוב שמדינת ישראל תעשה צעדים לחיי דו קיום אמיתיים , מי באמת מוכן לתרום ולא רק בדיבורים למען ניצני הגשר שמציעה סדנה שכזו, המעקב התקשורתי אחרי ההענות יכול לפתוח לתורמים את הכיסים ולו רק בשביל להוכיח את כנות רצונם.(טוב, זה בערך המשחק צריך לפתח אותו עוד הרבה, הרעיון הוא לספק להם את מה שהם רוצים בשביל להשיג את מה שאתה רוצה, משהו כזה).
ואם לא… יש… טלטרום…
וגאיידמק.
:0)
סיגל, תתפלאי, אבל ניסינו גם את זה!
ידידי עבד אלקאדר אלג"נאבי פרסם את הקול הקורא וכתבות על כיתת השירה העברית ערבית ב"אילאף" שהוא אתר התרבות הערבי המוביל ברשת (פועל מפאריס)- אבל איש לא שלח ידו לכיס בעקבות זה.
"ניראות" זה למשל ארוחה חמה לשבוע באיזה יישוב נזקק. לא שזה יעזור שם למישהו לחשוב בצורה חדשה, אבל יש לנו שבוע של פילנתרופיה בחדשות…
לאמיר –
שאלת תם (אני לא ממש מבינה בעניינים האלה) – אבל למה זה יותר מסובך לתקצב כיתה כזאת מאשר את כל הכיתות האחרות של הליקון? כלומר, בעצם, למה צריך תרומות דווקא בשביל כתה כזאת?
בקרב דוברי הערבית אין כל מודעות לעניינים כמו "עריכה", "לימוד" או אפילו דיאלוג פואטי. רמות ההזנחה לא תיאמנה. אפילו הבקיאות בערבית. לכן, לקח שלוש שנים עד שהמודעות הזו החלה לחדור דרך בוגרים שלנו, וזרם הפונים גבר. אין כמובן מה לדבר על תמורה להשקעה כספית בתנאים אלה. בנוסף לזה, המתכונת הדו לשונית מצריכה צוות מורים כפול. הכיתה ניתנה כמילגה מלאה (שעלותה כשנת לימוד באוניברסיטה) כי לא ראינו דרך אחרת.
לאמיר –
את הבעיות בתחומי עריכה ובקיאות בשפה במגזר אני מכירה במידה לא מבוטלת.
שאלת תם אחרונה (שלא נועדה לקנטר, אני באמת סקרנית):
התנדבות זה משהו שבכלל בא בחשבון בהקשר הזה, או שאנשים לא מעוניינים?
עדה, מנסיוני, זה לא שאנשים אינם נרתמים לרעיון, אבל הם לא יכולים לעשות זאת לאורך זמן.
ואולי זה גם לא מתכון בריא.
בכל מקרה מדובר פה על עבודה מסורה לטווח ארוך.
אפילו על המילגה היו לי מחשבות – צריך לאפשר לאנשים לתת ולא רק לקבל, באופן זה או אחר.
לאמיר –
האמת שאני מסכימה בשני הדברים –
גם בעניין ה"אורך זמן" (אם כי זה לא בלתי אפשרי, בתנאי שיהיה במנות קטנות), וגם בעניין ה"לתת ולקבל".
ובכל זאת – אם זו הדרך היחידה לקיים מפעל כזה, אולי היה כדאי.
לאמיר:
על "אזרחים חופשיים החולקים במדינה ובתרבות" אין בכלל ויכוח. ואני לגמרי מאמינה בשיטה של עבודה ולימוד משותפים – והרבה פחות בשיטה של מפגשים שתפקידם המוצהר הוא "ללבן כאבים".
אני מקווה שיצליח לכם להמשיך עם הכיתות האלה.
כמוני כמוך, והלוואי שעוד מאתנו ילכו בדרך העולה.
כמה עדין השיר ופיוטי וחכם, והתרגום גם,"היא אינה מקוננת ובוכה" למרות שהיתה צריכה? המפעל שלך אמיר ראוי לפרס ישראל לפחות
תודה חני, על ההתלהבות והמלים החמות!
היי אמיר
איזה תרגום, כמה מרתק.
הסוף- פותח את השיר לעוד עולם
להתראות טובה
תודה, טובה, ונכון – עולם בתוך עולם בתוך עולם – מי יודע מי עומד מאחורי המשורר…
אמיר, אמנם באיחור, אבל אהבתי מאוד את דגלי התפילה האלה. במיוחד את כובדם הרטוב של השמיים ואת שוליהם התועים ואת דגלי התפילה והסארי חסר הצבע. כמה יופי יכול להיות במלים.
תודה, מירה. כמה נפלא שהמלים בוראות לנו תמונות מחשבה כאלה, שבמידת הדמיון אפשר לחלוק דרכן חוויות שלמות, כמו פה עם שודיפ סן, על הר קיילאש במאנאס סארובר…