אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
נְגוֹיֶן טְרַאי
מַחֲרֵשָׁה וּמַעְדֵּר
מַחֲרֵשָׁה וּמַעְדֵּר, זֶה הַכֹּל.
שׁוּרָה שֶׁל חַרְצִיּוֹת וְסַחְלָבִים,
מָקוֹם לִשְׁתֹּל בּוֹ קִטְנִיּוֹת: זֶה כָּל מַה שֶּׁנָּחוּץ לִי.
חֲבֵרִים בָּאִים, צִפֳּרִים שָׁרוֹת, גַּלֵּי פְּרָחִים נָעִים: בָּרוּךְ הַבָּא!
הַיָּרֵחַ הוֹלֵךְ אִתִּי כְּשֶׁאֲנִי מֵבִיא מַיִם לַתֵּה.
פוּ-יִי הַזָּקֵן נִשְׁאַר טָהוֹר וּמְאֻשָּׁר,
יֶן-צוּ נִשְׁאַר עָנִי – וְשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
יְזַמְזֵם לוֹ הָעוֹלָם,
אֵין לִי צֹרֶךְ בְּשֶׁבַח, אֲנִי חֵרֵשׁ לַלַּעַג.
וייטנאמית, מהתרגום לאנגלית: אמיר אור
(מתוך סרט תעודי על וייטנאם שלווה בשירים)
אמיר, רגע, אכין תה. נראה אם הירח הולך איתי- ואשוב…:)
אמיר, הירח נשאר כאן כשהלכתי…
הוא נשאר להאיר את השיר המדהים הזה…
תודה, תמי. הוא לא בא איתך? אני חושב שדווקא כן.
אמיר, לפעמים מחפשת את הדרך אליו כמו:
מַיִם- לַעֲנָנִים
עֲנָנִים- לַמַּיִם,
הַכֹּל מַיִם.
מים לעננים, עננים למים? נשמע כמו קואן, תמי 🙂
אמיר, בחיי שזה לא קואן ולא כהן, זה ניסיון למלא את הפה מים…:)
אז כדאי לבלוע :)))) סיימת כאן בלא פחות מקביעתו של תאלֶס ממילטוס עליו השלום, ש"הכל מים"…
אמיר, אבלע בשמחה כל מה שמשקה אותי נקטר אהבה… אופסססס–בלעתי!
אמיר, אני מתאמנת על סבטקסטים…:)
שמתי לב:) לא להתייאש!
אני צריך להתאמן קצת על עניינים אחרים (אדבר מחר על רטוש ועל הרעיון העברי בבית ביאליק),
אז בינתיים… לילה טוב.
איך ידעתה שאני בדרך לשם?
לילה מופלא לך.
איך היה?
אמיר, קרן קוך הגישה בחגיגיות.. התלהבתי מפרופ" עוזי אורנן אחיו של רטוש- "בחור" (בן 85)נמרץ שהעלה בי חיוך כאילו היה זה ביקור בעולם שכבר לא קיים… שם-טוב לוי חמוד אמיתי, כמו גם יעל גלוברמן וכבודו… פרופ" מיכל אפרת היה מעט מייגע. והבן יכול היה לספר יותר…
לו באת
מילים: יונתן רטוש
לחן: שם טוב לוי
לו באת
כמו שאת
כעת עתה
הייתי מקבל אותך
כל כך פשוט
כמו שאת
כמו שבאת –
ואת
אותי. –
אחרת
– הן לא באת.
לו מת
כמו שאת
כעת עתה
הייתי מקבר אותך
כל כך פשוט
כמו שמת
כמו שאת-
ואת
אותי. –
אחרת
– הן לא מת!
כן, מסכים עם הסיכום שלך. יכולתי גם לשמוע יותר רטוש-רטוש.
להתאמן על עניינים אחרים? (בסאבטקסט זה נשמע מצויין), אחרי שיר כזה על מחרשה ומעדר ברור על מה צריך להתאמן.
(לחרוש ולזרוע נכנסים די טוב לסאב. לא?)
נראה לי שלפוי יי הזקן יש את יי צו הצעיר ומערכת יחסים של אהבה טהורה ביניהם ושהעולם מצידם ילך להזדמזם.
סיגל! :)))) איך הצלחת לשדך את שני השמחים האלה לזוג רומנטי? אלה ה"חברים באים" או ה"ציפורים שרות"?
אלה גלי הפרחים הנעים, חרציות וסחלבים שמסמלים (אצל היפנים) אריכות ימים ושלמות, ברור שמיד הבנתי שבשביל זה הם חייבים לחיות בדוּ.
סיגל, דו-קיום זה דבר חשוב. לא?
גם תלת-קיום, גם חד-קיום, גם רב-שיח ודו-שיח וגם פרחים..:)
סיגל, לדעתך האושר הוא בזוג?
ומה עם הדובר?
נו, טוב שכנעתם אותי, יחד עם הדובר, והזוג, והתלת קיום, והחברים שבאים, והפרחים, זו פשוט קומונה.
ולשאלתך אמיר אז כן, אני מאמינה שאושר הוא בזוג, רק שלא מאמינה בזוגיות "דבוקה".
החברים באים, ולא נאמר שאין בהם צורך. מה כן?
דו קיום, תלת ורב קיום – האם יש בהם רמות של שחרור מן הנהייה ה"דבוקה"?
אמיר, השחרור מ"דבוקה" נמצא ברמת החלטה פנימית, זה נתון לבחירה. טופס שיחרור לא בעיה להדפיס- אחר כך יש זמן להתאמן במימוש ההחלטה, שזה מעט יותר מסובך אבל אפשרי בהחלט. לא?
זה קצת יותר מורכב. ראשית, אדם מחליט מהו הרצוי לו. וזו שאלה. אדם גם יכול לטעות מאוד.
ושנית, לאחר שהחליט מה רצוי לו, השאלה היא אם הוא בנוי בהתאמה ליצירת הרצוי הזה, או שהוא מדכא משהו בעצמו. במקרה כזה ייגרם הרס.
אמיר, זה באמת הרבה יותר מורכב.
אדם חושב שהוא מחליט מה רצוי לו ושוכח את הצד האחר, שבתוכו, שדורש למצות מהלכים קמאים…מהר מאוד "הרצוי" לא כדאי שיהיה המצוי. לא?
לדעתי, אדם יכול לחשוב שמשהו מסויים מתאים לו ולכן לבחור בו, אך בנוסף, עליו להיות מודע לבחירה ולעצמו ומעת לעת לבחון את מקומו בתוך הבחירה. עם הזמן ,דברים אכן עלולים להשתנות בעבורו, ואם משהו כבר לא מתאים לו ,אז מחובתו לדאוג למצוא את המשהו הנכון לו לעכשיו החדש. לדעתי,הבעיה עם סוגי זוגיות ,היא, שברגע שבוחרים שלא להיות לבד, הבחירה בשינוי כבר לא ממש תלויה אך ורק בהחלטה של פרט ,ויש עוד גורמים שחובה להתחשב בהם, אם כי עדיין עד גבול מסויים שכן, עדיין מאמינה שאדם שלא טוב לו, לא צריך להיות במקום כזה ,שכן כל מי שסביבו עלול לחוש, אם לא אפילו ממש לדעת, וזה סבל מיותר לכולם.
לדעתי, חיי קומונה בראיה "מופרעת" שכולם חיים עם כולם, והילדים הם ילדים של כולם, זה פתרון לא רע בתור בחירה, במקרה כזה אם פרט בוחר ללכת, לא נוצר מצב של תלות ותלות היא בעצם הדבר המעכיר יחסים.
סיגל, אני מסכים עם רוב דברייך, אבל מתקשה לראות ב"קומונה" פתרון ריאלי בחברה הקיימת. וגם לא בטוח – האם זה פותר מצבי תלות?
כן. לדעתי זאת לא הקומונה אלא אנשים שבנויים לחיים שכאלה. מאמינה שאנשים אלו משוחררים מתלות ונמצאים בתוך החיים האלו בידיעה שהם יכולים לקום ולעזוב כשהם מחליטים שרוצים שינוי. לגבי הילדים, עוד לא הצלחתי לדמיין לעומק אם ילדים של כולם עבור האם היולדת ועבור הילדים הם מצב שאפשר לקום ולעזוב בלי הרגשת הקרעות או גרימת צלקת.
אגב, אני מודדת לעצמי מספר שמות תואר עקב סערה קטנה ,אז נא להתייחס בסלחנות ולא לחשוב שאני טרול.
חמודה, הראי לי את האנשים האלה בחברה הזאת, ואשקול להצטרף…
מאמינה שאם מחפשים מוצאים ,אולם בשבילי זה כבר מאוחר מידי. אולי בעוד הרבה שנים יפתח לי חלון הזדמנויות לשינויים ,ואולי עד אז ישתנו לי המחשבות. (מנסיון, כשאני חולמת משהו, הוא מתגשם אחרי יותר מידי זמן ,ואז הוא כבר לא מתאים).
משהו בסגנון קומונה דווקא חוויתי בדירה קטנה שהייתה לי בחיפה, ולא זוכרת שום מצב של תלות בין האנשים, שום רכושנות ואפילו שום ויכוח. חברים היו באים, הציפורים צייצו, החיים היו שלווים וכולנו היינו פו יי. (ואולי זה בכלל קשור בתה).
סיגל (מה קורה פה עם החמודה-בחי"ת-גרונית?)
לא יודע מה שמתם בתה, אבל בטוח שכדאי שתקצרי את טווח המימוש של החלומות. מה זה "מאמינה שאם מחפשים מוצאים" ליד "בשבילי זה כבר מאוחר מדי"?
החיים הם יצירת אמנות. שייפי מצד אחד ותקבלי את הכובד הראוי בצד השני.
מה כבר הפסדתי?… מי זו חמודה?
מחפשים מוצאים, זה בשבילך שישמח להצטרף.
בשבילי, זה מה שכתבתי בדיוק. וזה נכתב מתוך השלמה ושלמות עם החיים שלי. באמת יש לי גן וחברים וציפורים מצייצות ,ולא רק בעת שטיפת כלים אני מתחברת אל השיר. אני בן אדם שיש לו המון (מן חמודה כזאת עם חיוך וחלומות וחרציות-כולם בח" גרונית ),אבל מן מושלם כזה עם נגיעה ב"חוסר". כנראה שכך הכי נכון בשביל התקדמות, וכל הדברים שעוצרים נמצאים שם עם סיבה. מאמינה שלו כל חלומותיי היו מתגשמים באופן מיידי, הייתי מחליפה בית בכל יום שני, מחליפה מדינה בכל יום שלישי, מחליפה גבר בכל יום רביעי, ומחליפה צורת חיים בכל יום חמישי. אז אני חמודה היום ושיזמזם לו העולם ,וקומונה לא תתגשם בשבילי כי כנראה שזה השביל שלא בחרתי ,וכנראה שגם אם זה קוסם לי זה לא נכון לי, לפחות לא לעכשיו.
סקרנות: האם אתה מאמין גם כן שהבחירות שהאנשים עושים בחיים הן הנכונות, שאילולא כן הם היו בוחרים אחרת ,ועובדה שלא?
אני חושב שהבחירות שאנשים בוחרים, הן הבחירות שהם בוחרים. לא "נכונות" בהכרח ולא מוטעות בהכרח. לפעמים "אוטומטיות" ולפעמים עם הרבה מחשבה ודמיון. אין לשום בחירה תוקף רעיוני או אתי רק משום שנבחרה כבר.
חמודה זה שם עברי?
לא. זה לא שם עברי. זה שם שבדי. למעשה: חמודה שרעבי , אולי עכשיו עם הרחבת השם ניתן לראות איך שהצליל שלו נשמע ממש כמו אינגה בורגן.
אין קיצורי דרך כנראה. מה שבנפש הופך להיות דרך גם בעולם.
🙂 על פי הדרך ניגלים פיתולי הנפש…אויי כמה מסקרן לצפות לאן היא תפנה….
פעולות פשוטות הן לימוד למורכבות יותר, שלא ניתן לדלג עליהן בלי הימנעות מן העולם.
אמיר, תסביר…? או האם אתה מתכוון שבין לבין חיים לומדים?
פעולות פשוטות הן למשל הליכה. אפשר להתאמן בלהיות בזמן הווה תוך כדי הפעולה הזאת, ואחר כך לעבור לפעולות מורכבות יותר ויותר.
זה כמו הסיפור על הביקהו שישב בהימלאיה שלושים שנה והגיע לשלווה גמורה. הוא החליט לרדת בחזרה אל בני האדם ולחזור לדבר. בפאתי הכפר הראשון עברה עגלה והתיזה עליו בוץ בפנים.
– "מטומטם, אינך רואה מה לפניך?!"
אלה היו מלותיו הראשונות.
במלים אחרות, אולי המתכון איננו חיים פשוטים אלא הוויה פשוטה.
אמיר, מהסיפור אפשר לטעות ולחשוב שגם אם אתאמן 30 שנה על "הוויה פשוטה" לעולם אשאר רק כמו מי ש"אני"…:)
אחרי הכל- הכל מים- מועילים לאינסוף דברים ושרויים ללא טענות, בכל המקומות…מקבלים כל צורה ונמצאים בלי לדרוש לעצמם דבר, לא שבח ולא לעג…
יזמזם לו העולם והם יהיו עדיין רק מים…:)
תמי אם אכן הבנתי נכון – אז חס וחלילה, לא התכוונתי לומר שאנשים אינם מסוגלים להשתנות. להפך. הביקורת כאן היא כלפי מדרגה תודעתית המושגת באמצעות סילוק ההפרעות ופעולות פשוטות.
החוכמה, כמובן, היא להגיע לכך ש"הפרעות" לא יפריעו, ופעולות מורכבות לא יהוו בעיה.
אמיר, לפעמים יש הפרעות מועילות כדי להבין ולחזור אל הפעולות הפשוטות והמענגות. אם יש סיכוי להשתנות אז כבר נרגעתי וארדם היום בנחת.
איזה יופי של שיר. לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרצות דברים ענקיים, עד שאנחנו שוכחים לשמוח בחלקנו.
אהבתי את המשפט: "הירח הולך איתי כשאני מביא מים לתה"…
מי שיכול ללכת בקצב הירח, שותה תה אחר לגמרי.
:)))
גם אני אהבתי את השורה על הירח והתה. אשרי מי שהירח הולך אתו, ובמיוחד אשרי מי שהשורה האחרונה נכונה בשבילו. הלוואי על כולנו.
שיר רגוע ומרגיע. יופי.
האמת, עדה, יש פה גבול דק בין אילחוש עצמי לבין שמחה בהישגים של מה שיש.
ואני חושב שוויתור על שיפוט עצמי, אבל גם הישגים אינו אושר.
מי שחי את החיים שלך הוא את: או שאת שוחה, או שאת טובעת. ואין צורך לקפוץ – אנחנו כבר במים. כלומר, להיות כאן ועכשיו הוא להיות מודע לתנועות הנפש ולתוצאותיהן בזמן אמיתי, בתוך החיים, בדרך. החיים הם כמובן "שחייה" מורכבת. תנועותיה מורכבות מהתכוונויות, דמיון, רגשות ופעולות, אבל בדומה לאותה שחייה בים סוער, הם נעים קדימה אל הגשמה או אל החטאה, ואל מידות משתנות של אושר או של סבל.
במלים אחרות, אושר, כמו חופש, הוא לא רק שחרור מסבל חיצוני או פנימי, אלא גם תנועה אל משהו חדש, חופש לפעול, אושר לקראת משהו. אושר הוא השגת מטרות בעולם: מטרות אינטלקטואליות, מוסריות או אמנותיות. אושר הוא יצירה מודעת ופעילה של החיים.
וביתר פירוט – "איזה אושר!"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
לאמיר –
למען האמת: אני לא חושבת שהבנתי את תגובתך. השורה שחשובה בעיני בשיר היא האחרונה. היכולת להיות משוחרר מהתלות בשבח או בלעג היא בהחלט הישג ראוי בעיני. לעג אינו דבר חשוב, גם אם הוא מכאיב מאד לפעמים, ושבח, כידוע, אינו תלוי תמיד ברמת ההישג. בשחרור מהם יש יסוד של חופש אמיתי. עד כמה ניתן להגיע לשחרור כזה – זו כבר שאלה אחרת.
אבל זה לא קשור אל, ולא מונע את, החתירה להשגת המטרות שהזכרת. זה קשור רק למידת התלות שלנו בפידבק החיצוני שניתן לנו על ההישגים שלנו.
עדה, תודה. אולי לא הסברתי די. אני מסכים איתך ועם השיר. זו תוספת, כי יש פרשנות של הימנעות לתפיסה הבודהיסטית אני לא עם אי עשיה והימנעות מאתגרים.
מותר להגיב ברגשנות?
זאת הייתה התגובה שלי בראש:
"וואוו, החיים שלי פעם. בעצם גם החיים שלי עכשיו ,אבל… אני כבר לא רואה את מה שאני יודעת" ולאחר מכן נעצבתי.
אבל מעולם לא קראתי שיר שככה התרתכתי אליו. שיר מקסים.
( ולא להתרגש ממני, כבר מחייכת ומצטרפת לזמזום העולם).
תודה על הזמזום הזה, סיגל. כן, נזדמזם עם העולם…וגם נזכור את השקט.
כן. רק שכרגיל אני קוראת כוונה שונה מכוונת המשורר. רק אחרי התגובות הבנתי שזמזום העולם הוא הרעש, בתוך הנוף של השיר הייתי בטוחה שאלו הדבורים שבאות אל צוף הפרחים, כי איזה רעש חיצוני יכול להיות בחלקת האלוהים הקטנה הזו?
כשכתבתי שמצטרפת לזמזום, כתבתי כמו דבורה שהשיר בעיניה הוא פרח ולא כמו רעש .
גם לדבורים יש מה לומר, ואפילו לברחשים ולזבובונים. אחרת מנין המטאפורה? הן מזמזמות אחרי הצוף והוא אפילו לא מחפש דבש. יש לו כבר.
גם לי יש. אחזור לכאן מעת לעת כדי לזכור את זה. שיר מאוד חכם בעיניי ואפילו קצת מרגיז אותי. (אני שם. אני כל כך שם ,וכל כך לא, אולי זה בגלל ש
יש לי גן ובאר יש לי
ומעדר גם כן
אך מחרשה בעצם
מחרשה בעצם
אין)
סיגל, לפי מילון הסאב שנתת למעלה, העובדה שיש גן ובאר ואפילו מעדר, אבל מחרשה אומרת חרשני… מה בין מעדר למחרשה?
צ"ל "אבל מחרשה אין, אומרת…"
בסך הכל אומרת שנהנית מהיופי, אבל קונה אוכל בסופר. (עודרת, שותלת, משקה מעשבת, אוהבת ,אבל לא רודה בדגי הים ולא אוכלת מפרי השדה, כלומר: חצי גן עדן? ותהיה:ומחרשה לו הייתה לי, ההייתה לי שלוות ה"יזדמזם לו"? ).
נכון ויפה.
חוויה שאני מרגישה כמעט יום יום בגינתי… וגם אם לחצי שעה.
אפשר לעשות מהשיר גרסא בועטת סאטירית עם "פו-יה הזקן" שלוקח יותר מידיי עוגיות מהצלחת ומה-צו-יין העשיר אך בריא שכושרו מעולה והוא לוגם אך ורק תה.
נו, נשמע?!
יזמזם לו העולם
אֵין לִי צֹרֶךְ בְּשֶׁבַח, אֲנִי חֵרֵשׁ לַלַּעַג.
נפלא.
נמחק הכל ? גם השבח וגם הלעג. וטוב שכך.
לא נמחק, מירי, מחקתי. יזמזם לו העולם 🙂
אמיר
זאת היתה המנטרה שלי הבוקר במדיטציה שניסיתי . מאבק אינסופי ליצור את המחיצה הזו.
ייתכן שזה יהפוך למנטרת השבוע 🙂
בהצלחה, מירי:))
טוב לפעמים להיזכר בפרופורציות.
יזמזם לו העולם…
כל כך פשוט כל כך יפה, ואני חושבת עד כמה אני רחוקה מזה, מהטוהר הזה של האדמה, היבול ואין לי צורך בשבח, בעצם עד כמה רחוקה מאבא שלי שעבד את האדמה והירח הלך איתו לכל מקום,כלומר הוא חשב שהעולם הולך איתו שהוא מרכז העולם, אך לא במובן של החשוב אלא נקודה קטנה בטבע שמוסיפה. הרגבים נפתחו בפניו והוא לא היה צריך הרבה, ואני?
חני, אנחנו באמת מרכז העולם. לא מרכז החשיבות, אלא מרכז החוויה. פה, עכשיו, מעבר לזמזום המסיט אותנו מעצמנו, בכל רגע שנואיל לזכור…
ואיזה כיף שהדלת הזאת תמיד פתוחה ומחכה לנו.
מסוג השירים של "צידה לדרך"מתחשק לך להעתיק אותו ולהראות לחברים.
בעונג, סבינה. הוא באמת יכול להתיידד עם השיר של האוגה.
כן, כן, כן!
זכור לי השיר הנפלא הזה מאחד הגליונות הישנים.
איזה יופי.
הרתחתי מים לתה, ואני לוגם על המרפסת (מול יפו העתיקה) עם מקפא תות, שקיבלתי ממוזס וברקע "גולשים" של אסף אמדורסקי.
מי ששמח בחלקו – שיצטרף אלי לתה, ומי שלא – שיזדמזם לו העולם.
:))))
תודה, שחר. וכן, הוא פורסם גם בהליקון, אבל מקורו בטקסט המלווה ל"שירת האיכר" כפי שסיפרתי לתמר.
הרבה תות :)))
אחלה שיר.
במיוחד אהבתי את הירח שהולך איתי כשאני הולך להכין תה.
אולי אלך להכין עוד כוס.
תודה על שיר נפלא שהזכיר לי מה חשוב ומה לא. הירח כן. התה(עם נענע) כן. כל השאר- שילך להזדמזם…
אם כבר, אולי תביא שתיים? שני סוכר.
אמיר
שיר נפלא
אני עכשיו באמירים שבגליל וכרגע נכנסתי מן החוץ שאליו יצאתי לרגע כדי לקטוף עלים לתה ירח דק כמו צמיד זהב ליווה אותי
לילה טוב
דפנה, תודה.
שתלוה אותך ברכת השיר גם בדרך חזרה לתל אביב.
השתקפות של ירח בכוס תה אחת הוא עולם מספיק לפעמים..
אמיר, כמה שלווה
יזמזם לו העולם
להיות חירש ללעג
זו משימה שלא פשוט לעמוד בה, אני חושבת,
כשכל כך קל לעצור בדאבל פארקינג, לחטוף קפה-לקחת
ולהמשיך במירוץ.
סחלבים מעולם לא שרדו אצלי
אבל חרציות – הן עדיין נותרות בפנטזיות, או באשליות.
נכון, הדס, מאוד לא קל, במיוחד בתוך העולם ההישגי מטבעו שבו אנחנו פועלים פעולות.
לאו דזה אומר:
"קלון ושבח כמוהם כגוף"
גם השבח וגם הלעג הם תנועות של האני המפוחד, ההישרדותי.
לא, לא בריא לרוח, ובמיוחד לא לאמנים. כשהאני הזה רועם המוזות שותקות.
אמיר
איזה שיר
עם שני התרגומים האלו
שלך ושל סבינה
הייתי יוצאת עכשו לצימר צנוע
על פסגת הר נידח
ברומניה אולי
אוכלת מלפפון
ומשתכרת המון
(ולא מיין)
לו ורק יכולנו להשאר תמימים ונקיים, שאלת אותי פעם מה עושים בנשמה במאה ה21 והרי לך תשובה, פשוט מזינים אותה במה שצלול ופשוט ,ואלוהים תמיד נמצא בדברים הקטנים ,או כמו שאדמיאל קוסמן כתב פעם בשירו אלוהים נמצא בחבל הכביסה תרתי משמע… יום טוב
כן, חנה, זו טאוטולוגיה משונה שלפעמים אנחנו שוכחים אותה – היש ישנו בכל מה שיש. אפשר למצוא את הרגעים האלה בניכוש עשבים, בהדחת כוסות בכיור, במבט על ענן, או בתליית כביסה – וכמעט כל אחד מצא רגע כזה באופן מאוד לא צפוי ולא "מקודש" בשום צורה חברתית.
איריס, תודה ודרך צלחה 🙂
אגב יש גם מקומות מופלאים ברומניה על שפת הים…
מלפפון חמוץ?
שיכור העולם.
"ואני אחכה-
ליום השנה,
לסלט,
בליל ירח של נייר,
ואולי גם תה
שתבוא, ותכרה
את הים
לאגם
(אתפשר על לוגאנו)"
וזו לא אני, זו כתיבתך הנפלאה.
מ. מזמזמת וחו"לֵי..:)
בעונג ותודה.
חופשה נעימה נעימה, מירי, וסוד הצמצום שלך עוד יעלה לך ירח של ממש גם בלילה של נייר 🙂
באמת שיר נפלא. תשע שורות קצרות שמכילות בתוכן את האמת הבסיסית של היקום ושל הקיום בנגיעה מרפרפת שהיא בעצם עמוקה מני ים.
תודה, אורנה.
השירים האלה, של ההסתפקות במועט (כמו למשל גם השיר על היום היפה, של צ"סלב מילוש) מקסימים אותי כל פעם מחדש, אבל גם מתנגדים חזיתית עם הכאוס התמידי שמזמזם לי בראש. כמעט בכל רגע, הזמזום אצלי חזק יותר מכל השאר.
רונן, אני לא חושב שמדובר על הסתפקות במועט, אלא על העושר שקיים בדברים הפשוטים. מבט מלווה על הזמזום כבר עוצר אותו קצת, לא?
הדברים הפשוטים, חסרי הקידמה הטכנולוגית כביכול, שנמצאים ורק צריך לדעת איך לקחת וליהנות מהם, שמביאים אושר, ומובעים כה אנושי, עדין ונכון בשיר.
תודה, איציק. כמה רחוק מהחיים והעיר הגדולה…ובכל זאת, הם לגמרי גם כאן
אמיר, שיר מקסים! ספר לנו יותר על הכותב וגם על הסרט. ואגב, האם אתה מתרגם כאן מהמקור? מפעים! תמר
תמר, הסרט נקרא "גאוות האיכר / שירת וייטנאם". מראות מדהימים משם, ללא שום פסקול מלבד השירים.
תרגמתי לצורך זה (מאנגלית) כעשרים וחמישה שירים.
חלקם, כמו ששחר זיהה התפרסמו במשך הזמן גם בכתבי עת.
תודה, אמיר. את השירים אני אחפש, איפה אפשר למצוא את הסרט? תמר
תמר, כנראה בארכיון של הטלוויזיה הלימודית… שם הוא הוקרן (בארץ).
השירים פזורים בגליונות שונים, בעיקר בהליקון. אפילו הו צ"י מין כתב שירה, מתברר.
תודה, אמיר. תמר
יש אושר בעולם והוא מחכה לשעת הכושר. היטבת לתרגם , אמיר, השלווה והדממה
הבהירות מאירות בכל השורות.
תודה, מוטי. משהו מזה שורה גם על "הציפור" שלך.
היי אמיר
זה שיר ממלא…
איך מצאת כזה שיר יפה, ניראה לי יש לך עיני ליזר
להתראות טובה
טובה, תודה, ואני מקווה שנשאר גם מקום לקינוח.
האמת, שזימנה לי אותו אז עבודת תרגום בתשלום. בחרתי אותו מתוך אסופת תרגומים מווייטנמית.
במלים אחרות – בחרתי אותו עכשיו (מתוך מצבור תרגומים די גדול שרק כעשרים שירים ממנו זכו לשימוש בסופו של דבר).
אמיר, רק עכשיו ראיתי שיש בתוככי הפוסט תשובה על שפת התרגום. מתנצלת על שאלה מיותרת. תמר
שיר יפה. מאוד מזכיר שירה סינית
תודה, יניב, ואתה כמובן צודק. במיוחד בעניין הזה, השירה הוייטנמית ניזונה מאותו מעיין בודהיסטי (אם כי בנושאים אחרים – שירי אהבה, קינה, מלחמה – סגנונה שונה). אולי אביא בהמשך.
שאלת גם לגבי הסרט, וזה לא כתוב פה… עניתי לך למעלה.
וואו איזה שיר!
כל פעם אני מגיעה באיחור לבלוג שלך ומגלה באיחור פנינים שכל האחרים כבר גילו מזמן ודנו בהם.
אבל לא אכפת לי שאני מאחרת כי זה לא פוגם ביופי. והשיר הזה הוא יפהפה.
אליענה, תודה. שמח שיפה לך. ואל דאגה, הרי אין פה תור, והשיר נשאר חדש חדש, כאילו נכתב רק לך, ולפני רגע 🙂
איזה אושר תמציתי ויפה.
לפני שנים היינו בצימר באמירים. הלכנו במושב וראיתי זקנה (ממש זקנה ומעלה- 85 להערכתי) עם כובע רחב רכונה על נרקיסים צהובים גדולים ומטפלת בהם בריכוז. היא נראתה מרוכזת בהם ובעולם שלה. עובדה שאני זוכרת אותה. השיר שלך הזכיר לי אותה.
זה לא המחרשה או המעדר – זו היכולת להתרכז בהם ולהעריך את הרגע.
כמובן צודקת, מיכל. מכיר רגעים כאלה אפילו תוך שטיפת כלים. להיות המים הזורמים, התנועה התחושה הכובד – כל מה שכאן. ממש לא צריך כלום יותר.
…ביטוי עוצמתי לחוסר התלות בבני מיננו..לאי נחיצותנו מגיע במשפט החותם..
אֵין לִי צֹרֶךְ בְּשֶׁבַח, אֲנִי חֵרֵשׁ לַלַּעַג
ואז נשאלת השאלה מה צורך יש בחברים (באים)?..הטהור והמאושר והעני והשמח בחלקו?
מכל מקום האושר מצוי בדברים שאינם חורשים רע לעולם..ולעיתים מסבים (אושר)
שבת שלום
מד, אתה צודק שזה אומר שאין תלות בהם, אבל אם אנחנו מעבר לשבח ולעג, אולי אפשר להיות עם חברים לא מתוך צורך, אלא רק מעונג של אהדה ושיתוף?
…ובכל זאת אני שואל ..מה צורך מצא המשורר בהצהרה זו לחתום את דבריו..
אלא אם,למרות ההצהרה, הוא אינו מעבר לשבח וללעג..
מכל מקום, התחושה היא שהמשפט הזה הוא בחזקת הפרה ההופכת את דלי החלב שמילאה..
ליל מנוחה
לא הבנתי. לפי דבריו הוא כן. האם אינו יכול לומר זאת בנימה של רווחה ואושר?
כלומר , זימזום העולם הוא "השבח" ו"הלעג" שאליהם הוא מתייחס בשיוויון נפש ..
אפשרי. אבל הרי עד לנקודה זו(הזימזום) הוא מתאר אידיליה..וההצהרה היא בעצם דרך ההתגוננות..
אולי, מד. לא חשבתי על זה כך. ייתכן שכפי שאתה אומר זו מין הכוונה עצמית, תזכורת לעצמו איך צריך להתייחס לדברים.
אני הבנתי את זה כמין הסבר מחויך – גילוי הסוד שלו לאזננו, ובסופו של עניין שיעור (עם קריצה) לכל מי שאוזניים לו לשמוע.
ועוד משהו:
העובדה שאדם אינו תלוי בשבח (ובלעג) אין פרושה שאין לו תלות בחברים. עובדה, החברים נזכרים בנשימה אחת עם הפרחים. גם אם לימדנו את עצמנו לא להזדקק לדברי השבח של חברים או להגנה שנקבל מהם נוכח דברי לעג של אחרים – עדיין אנחנו זקוקים להם. אנחנו צריכים שיהיה מי שישמע אותנו וישתתף ברשמינו ויעודד אותנו כשקשה לנו (לאו דווקא קושי שנובע מלעג) ויהיה שם כשאנחנו מתעוררים מחלום רע באישון לילה. אני לא רואה שיש בשיר סתירה מהבחינה הזאת.
..מהו אותו זמזום העולם שעליו הוא מדבר..? לא במקרה הוא מופיע אחרי הזקן הטהור והמאושר והעני השמח בחלקו..הם מקור הזמזום להבנתי..וע"מ להנות מכל שאר האובייקטים הסובבים אותנו צריך להתעלם מהזימזום..זו לא אמירה מחוייכת אמיר..זו אמירה מפוכחת וכואבת.
כאמור כך אני מבין את המשפט הזה.
שב"ש
המממ… מובן שזכותך לקרוא כך מד, ובכל זאת (בוא נאמר שזה שיר אחר) עד כמה שאני מבין, לחברים כמו לפרחים ולצפורים הוא אומר "ברוך הבא".
אני חושב שלא יהיה מוזר לחשוב שהזמזום הוא השבח והלעג של אחרים (לאו דווקא חברים) ורצף המחשבות שלהם, הקשור בקלון וכבוד (גם אם אינו קשור בדובר כלל) הוא אולי אותו זמזום.
עדה, את צודקת שיש לנו הדדיות, ואם תרצי, תלות (או מוטב קשר). אבל יש מקום להרהר אם רגשית אדם נותר בצורך כשהוא חרש ללעג ולשבח.
""כבוד וקלון כמוהם כפחד.
השג ואסון כמוהם כגוף".
מהו "כבוד וקלון כמוהם כפחד"?
בין הגבוה והשפל, הזוכה חרד, והמאבד חרד.
מהו "השג ואסון כמוהם כגוף"?
ההשג והאסון מקורם בקיום גופנו.
בלא גוף איך יקרונו השג ואסון?
לכן, המשיג בגופו את העולם, יימסר העולם בידיו;
האוהב את העולם בגופו, יישמר העולם בידיו."
(טאו טה צ"ינג 13)
אמיר – וחברים וחברות, מבחינתי השיר המקסים הזה הוא שיר סוליפסיסטי, שיר של הסתפקות בעצמו. המחרשה, המעדר והאורחים – כולם ברוכים הבאים, אך אין זה משנה לדובר כהוא זה… הוא תופס את עצמו כמרכז היקום, ובקיצור: הצניעות ממנו והלאה. ועם זאת, עולמו מכיל פריטים מסוימים מאוד, "פשוטים" וצנועים – ולא אחרים. נדמה לי שהשמחה שהשיר הזה מעורר נגרמת מההבנה של האדם כי הוא מלא בעצמו, במובן הטוב של המלים.
תמר, "סוליפסיסטי" לא מרחיק לכת בשביל איש שלא חושב אלא חווה?
אבל אם כוונתך שהוא מרכז העולם, אני חושב שאת צודקת. לא במובן שהוא מרכז החשיבות, אלא שהוא מרכז החוויה.
ודי מובן שלצניעות ורהב אכן אין שום משמעות במצב כזה.
אמיר – תודה. וכהמשך, אני תוהה אם ישנה בכלל אפשרות שהניסוח האסתטי במלים (שהן מטבען מחשבה) מאפשר שימור של חוויה "טהורה". תמר
תמר, זו השאלה היסודית של האמנות. ומה אני חושב? – לא חשובה החוויה "הטהורה" באמנות, אלא מה שניתן להעביר מן החוויה הלאה, כזרע של חוויה אל הצופה או הקורא. תמונות מחשבה הן מציאות שבדרך.
זה כל כך יפה וכל כך שייך לעולם אחר