אמיר אור
אמיר אור
נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות.
על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות.
אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן.
ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער".
אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.
אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
מדהים איך ניתן להנציח רגעים…
(פירסמתי כבר בפייסבוק שלי)
נכון, מדהים. כשהיינו ילדים היו מקסימום סטילס בשחור לבן…
תודה.
תודה שהבאת השקה מפוארת ומעודנת שהיא עצמה שירה חבל (מחמת קוצר היריעה כמובן)
שאי אפשר לצפות בריקוד הבוטו המצמרר
נהניתי מחדש
והמאמר ב"ספרים" יפה והוגן לטעמי אהבתי את הניסוח על השירה שלך כמתפתלת בין הפיוט לפיתוי
בהצלחה, אמיר
אתה ראוי
מה זה הסיומות האלה "אתה ראוי"? תגידי – את משחקת בסדרה "הישרדות"?
ותודה גם לך, חנה יקרה. הריקוד של מאיה באמת היה חוויה של פעם בחיים. כולו צולם, אבל זה לא ליוטיוב. גם מה שיש שם הוא לא יותר מטעימות… אבל שמח שדי בזה להזכיר ולזכור.
ההשקה הייתה נהדרת, מי שלא היה הפסיד.
סוף, סוף מאמר שכתוב היטב, שקולע למדי להלך רוחו של המשורר ושל הספר.
דברים שכתבתי כאן ופוסט הקודם באים אולי לכפר על כך שלא הייתי בהשקה.
למשדרי הרדיו הקשבתי קשב רב. ויחד עם זאת, כל מילה שנכתבה ממני בשבחו של אור אני סומכת עליה את שתי ידי.
ואפילו התמונה כבר היא המחמיאה ביותר מכל אלו שראיתי.
יפה לך אמיר
חוה
חוה, מה כוונתך ב"סוף סוף"? קדמה לזו ביקורת של אלי הירש, אבל אולי את מתכוונת לדברים אחרים?
ונכון, ההבדל באינטליגנציה ובארודיציה ניכר מאוד. פה אין חשיבה שמחלקת את העולם והכתיבה עליו לקטגוריות. הכותב יודע שבעידן הפוסט מודרני ישן וחדש הם חומרים בידי היוצר, ומבין את הפרויקט בכללותו.
יותר מזה, הוא לא חלק מהביצה. הוא לא אכול מרירות וקינאה, לא מרגיש זקן ודחוי, ולא שונא את בני דורו. הוא פשוט בא לבקר בשירים ואפילו מצליח לשוחח איתם שיחה מרתקת.
אני מצטערת, אבל מאוד לא אהבתי את הביקורת של אלי הירש וגם לא את אלו של הטוקבקים.
כבר כתבתי לך בעבר שלהזכיר כל פעם כמה אתה מחזיק בכוח ובמשאבים של משרד החינוך, אינו מן המאפיינים שלך כלל וכלל.
הביקורת של ארז היתה יותר נקייה. רק חבל שהוא הוסיף בסוף את המשוררת ששכחתי את שמה.
המאמר כתוב רהוט ונקי, חבל שהוא מועד לקראת הסוף.
חוה
ומעבר לכך דיעותיי ביחס לשירתך פרושות כבר בפוסטים השונים.
צר לי לגבי הכתיבה, אני פשוט עוברת חודש מאוד מאוד קשה!!!
חוה, איזה משאבים ואיזה נעליים. עבודה קשה לאורך הרבה שנים.
רק שזה הסבר די מתסכל לכשלונות של אחרים, ודרושים סיפורי קונספירציה לשכך את עליבותם.
גם על זה כתבתי. תסתכל בפוסט הקודם, כאשר נימקתי לשירית עד כמה אני מעריצה את שירתך. והרי עניתי על זה.
הרי כתבתי כבר שמניתי 17 כתבי עת, שאין להם אג'נדה ואין להם כל תכנית והם יוצאים לאור רק בשביל הפוזה החברתית, שהם אלק עובדים.
אמיר, נראה לי שאתה מפספס משהו בתגובות שלי. אני יודעת שאתה משקיען, ואני מכירה את עומק שירתך. לי אתה לא צריך להסביר.
אבל להזכיר את זה פעם אחרי פעם, אותי זה מרגיז אולי אפילו יותר ממך, אם לא כמוך.
בפוסט הקודם כתבתי לשירית תשובה מאוד מנומקת מדוע אני מעריכה את שירתך. אנא קרא אותה.
וגם למעלה העליתי הגיגים.
ועוד עלי אתה כועס.
מה אני יודעת אולי בצדק. אבל רבים מן השירים שלך אני כבר יודעת כמעט בעל-פה.
חוה
כועס? מי כועס? ולא פספסתי כלום.
פשוט תיקנתי, כי מהניסוח שלך עוד אפשר לחשוב שיש חיה כזו.
כשבע מאות אלף שקל באדיבות האיזה תקציב ואיזה נעליים של משרד החינוך (מעוגל כלפי מטה)
לאלמוני שמפחד להיזדהות:
כמה שאנחנו יודעים זה להיכנס אחד אל תוך הכיס של השני. איחס על התגובה הזאת.
באם הייתי שר החינוך, הייתי מקצה יותר. אמיר הוא ה בה' הידיעה שגריר של השירה העברית כיום בארץ ומחוצה לה.
הוא מארגן פסטיבלי שירה מביא אמנים מקצוות תבל. מייצג את השירה העברית בארץ ובחול.
ובאם הייתי בוטה. אני מכירה כמה וכמה גראפומנים שקוראים לעצמם משוררים.
ועוד כאלה הרבה בנות שחושבות שהן משוררות. ועוד אני מכירה משוררים שאיש אינו קורא שכורכים את שיריהם בכרכים עבי כרס שמונחים על המדף ואין קונה, ואין קורא.
אמיר בעצמו מלמד שירה, גם מהוראה הוא מרוויח את כספו ביושר. וגם מעלה משוררים חדשים, תומך בוותיקים וטובים.
את ספרו החדש הוציא בצורה צנועה למדי בבחינת מעט המחזיק מרובה.
ובכלל מה הוא הסכום שנקבת לעומת משכורת מנכ"ל בנק, או איזה כלכלן יובשני שיושב בכלל מקבוצת אי. די . בי של נוחי דנקנר, שבהרבה להטוטים ואשראי כמעט בלתי מוגבל מן הבנקים שולט היום בכלכלה בארץ.
ומה עם ביבי שלא מפסיק לפגוע בשכבות החלשות, ומה עם קריסת בתי המשפט, המשטרה, החינוך. תקציבים שמופנים לכוללים ולישיבות שיושבים בבית ולומדים אותיות שאין הם מבינים.
טוב, הרשימה עוד ארוכה. טוב שיש לאמיר תקציב, אם בכלל, מכיוון שחיי התרבות בארץ, בניגוד לארצות אחרות כבר מזמן ירדו לטמיון.
אז כשכש, תקפל את הזנב, והיה רצוי שתלמד נימוסים והליכות. תפשפש בכיסך ולא באלו של אחרים, מכיוון שככל שאני כותבת אני יותר כועסת!!!
חוה
חוה אל תהיי כועסת
שידברו השירים וניתוח המשמעות שלהם
בזה את מצטיינת לכל הדעות -בפירוש מקורי
וחד פעמי
ולמלשינים אל תהיה תקווה
חוה יקירתי,
באם מותר לי,
שפשפתי את עיני בהשתאות נוכח השורות הבאות שבתגובתך שלעיל:
"ובאם הייתי בוטה. אני מכירה כמה וכמה גראפומנים שקוראים לעצמם משוררים.
ועוד כאלה הרבה בנות שחושבות שהן משוררות…."
ולהלן שאלותי- באם אורשה:
1. בוטות? את?
2. גראפומניה? המקלדת הדוויה שלך אשכרה מכירה את המלה?
3. בנות? בנות כמה הבנות? 4? 3? 27? 58? 43? כמה שנאת נשים וביטול עצמי יכולים להמזג במלה קטנה אחת. אלה אינן נשים החושבות עצמן למשוררות, אלא 'בנות' שיש להן 'הובי' 'לא רציני'.
אהבי קצת יותר את עצמך ואת דומותייך וירווח לך ולעולם.
לילית
ללילית,
טוב, את יודעת אנחנו מהופכות, את הלילית ואני החווה.
לא משנה, תודה לך על הניתוח הפסיכולוגיסטי שנתחת אותי. תראי, אני כבר לא כל כך צעירה, ולכן אני די בלשון המעטה אוהבת את עצמי. באשר לבנות, תראי, אחרי שתעמיקי בלמודי מגדר, תכתבי עבודות במשפטים על שיוויון היזדמנויות בעבודה, אני לפחות למדתי, עשיתי השכלתי, לא רק דברתי. די יישמתי את המטריארכט הנשי. מן ההיבטים שלי.
אני מציעה לך לקרוא ספרים של עירית לינור שיש לה לשון צחצחות צינית למדי, ובספרים שלה היא כותבת רומנסות מהופכות עם הפי אנד. באותה הזדמנות אזכיר גם את יהודית קציר, ועוד רבות מן הסיפורת. על השירה תרשי לי לא להגיב, מכיוון שאני דווקא ממערצותיה של דליה רביקוביץ, ועוד משוררות.
אבל כן, יש גרפומניה והרבה. לא כל שירה של אשה היא ראוייה, והנ"ל לא שירה של גבר. אבל קיימים הבדלים בין המינים שלא אכנס אליהם עכשיו.
תעשי לי טובה, אני ממש, אבל ממש לא אוהבת שמטיפים לי מוסר.
זוהי באמת המידה עד כמה אני אוהבת את עצמי.
ובכל אופן
תודה לך על התייחסותך.
חבל שאתה מפיץ נתונים כוזבים. אבל תודה לך, כי אתה יוצר פה הזדמנות למסור נתוני אמת:
הקצבת משרד החינוך להליקון היא ארבע מאות ומשהו אלף – סכום אפסי ביחס לפרויקטים שהליקון מפעילה: בי"ס לשירה, פסטיבל בינלאומי, סדרת הרצאות, אירועי ספר, הוצאת כתב עת ועוד.
בחמש השנים האחרונות קוצצו התקציבים עוד ועוד עד שפרויקטים חשובים (כמו למשל כיתת השירה העברית ערבית) פשוט נסגרו. יש כאלה שזה משמח אותם, אבל ההפסד הוא של כולנו.
המצב האמיתי הוא שכל פרויקט של הליקון נמצא לעיתים קרובות מדי בסכנת סגירה, ואלמלא עבודת ההנדבות העצומה של חברי מערכת וחברי הנהלה, בוגרים ועמיתים, ההתמדה בפעילות לא היתה אפשרית.
הכל מנוהל ומדווח בהליקון באופן המקצועי ביותר, וכספי הציבור שנמסרו לנו נוצלו באופן הטוב ביותר לקידום מפעלי ספרות לטובת כלל שוחרי הספרות בארץ. כל זאת לנוכח בזבוז כספי ציבור במקומות אחרים, שלא לדבר על מעשים גרועים יותר שנעשו בכספים ציבוריים.
אמיר,
לעניות דעתי, והיא באמת עניה. חובת הדיווח לא חלה עליך.
אותי זה קצת מביך, מכיוון שאין זה עניינו של איש, אלא של מערכת הליקון.
ובאשר לביזבוז כספי הציבור זאת אף ביחס לעליית מחירים אדירה וזוחלת בקצב אטומי באופן יחסי למשכורות שנשחקו, ולחוסר התפקוד הכולל של הממשלה הנוכחית.
ובאמת, תמיד מן הכתיבה שלך ננוחם,
כי אין כמוך.
חוה
לאמיר,
אגב, אם כבר להשתמש במילים גדולות, בעגה הפוסט.מ. עירוב של חדש וישן נקרא אקלקטיות.
נא להקפיד על הניסוח בז'רגון המקובל.
על אחת כמה וכמה כאשר מערבים בין התקופה הקלאסית לתקופה המודרנית, או הםוסט, מ.
אם יכלתי הייתי מציירת לך מלאך קטן, או אפילו פייה, או חתולה מזכוכית מנופחת בעלת שלל צבעים שמסמנת את הדיכוטומיה בין המלאך/שטן, קדושה/קדשה וכו'
מיאאאאווו…
האקלקטיות היא להשתמש בחומרים מודרניים, משוכללים לסמן דברים שהיו סמלין מן העבר… בין היתר.
האם יש אלת החתולים?
נכון, זה היה מאותם אירועים של פעם בחיים 🙂
אמירוש,
ראיתי את הקטעים ביוטיוב
וקראתי את המאמר בהארץ.
איזה יופי וכייף, הנאה…
ויצאת כוסון בצילום בעיתון.
בעונג, רונית. שמח שנהנית
שוב המון מזל טוב!!!
ראיתי את הקטעים ביוטיוב.
נראה שאתה קצת מככב כמו חתן שמובל אל חופתו? והחיוך שלך בסוף הקריאה.
אני דווקא העדפתי את הקריאות ברדיו, השירים איכשהוא עברו אלי יותר נכון.
לגבי השיר האחרון זמר נוגה, נדמה לי שהוא זורק לאלתרמן אבל גם לרחל, "עד אחרון ימי" וגם "פגישה חצי פגישה".
הצחיק אותי קצת דיוניסוס של השירה, מכיוון שכדי לקחת את אותן ההשהיות לכתוב שירה צריך אולי שובל או רעלה דיוניסוס – אבל הכתיבה היא אפולינית לחלוטין. עם קצת דוק של שיכרון.
חוה
"כחתן אל חופתו":) למה לא?
הייתי מוקף אהבה והערכה מאנשים שאני מעריך ואוהב, וגם היה מרתק לשמוע את נקודות המבט של קריאתם.
זה לא נאמר באירוניה, נהפוך הוא. ואכן מגיעים לך כל החום והאהבה שבעולם על כתיבתך.
אלו יש לך גם ממני ומן הבית ועוד הגבתי על קריאתה כמדומתני של אגי משעול, שכנתה אותך הדיוניסוס של השירה. יפה לך הכינוי הזה.
רק הוספתי ברוח ההשהיות שלך מן החוויה אל הכתיבה, כאשר דוק דיוניסי אופף אותך, יש צורך באפוליני הצבוע כחול ברוח התבונה, לכתוב שירה מושלמת פואטית כמו שלך.
ו"כחתן אל חופתו" בשל האהבה – אלא שזוהי חופה של שירה ואולי גם של אהבה בנוסח החיה שבחוץ.
תודה, יעלה
יופי שהעלת את ערב ההשקה, אני מאד אוהבת לראות את הבעות הפנים של הקוראים שירה (לא מקריאים…) מרגשים הדברים, מרגש יאיר דלאל (אלוף) ומרגשת הביקורת בהארץ. מברוכ גדול נוסף.
תודה, איריס, על הכיף ועל הדברים החמים
החיה נכנסת ללבבות!!
מאמר יפה- והתמונה יפה. חבל כל-כך שהסרטון כל-כך קצר.. נשאר טעם של עוד.
שירית, זה הטעם שצריך להישאר 🙂 אבל נכון שזו רק דוגמית, וכמובן יש עוד, רק שזה יותר מדי ליוטיוב, לא?
לאמיר,
1 קיבלתי בפייסבוק תגובות אוהדות על ערב ההשקה בבית ביאליק בת"א,שם העליתי תמונות סטילס שצילמתי מההשקה,ביניהן זו למעלה-הופעת יאיר דלאל.
2 רפי וייכרט גירה אותי לעלות צפונה לקרון: "הרי היית בפסטיבל השירה במטולה,אז מה זה בשבילך קרית טבעון? המקום מאד נחמד,תבוא..".
אז אני מגיע.גם בגלל הסקרנות האישית שלי לראות את המקום,וגם כדי להראות אותו בתמונות,לאלה שלא מכירים.זאת במסגרת הפרוייקט שלי בפייסבוק "צלם פואטי בשטח" בו אני מעלה תמונות מאירועי שירה.
אז נתראה,
עזרא.
ברוך הבא, עזרא. ואתה מוזמן להודיע לכל מי שרוצה להצטלם לבוא לשם 🙂
קרית טבעון היא מקום מקסים.
אולי לא כמו מטולה, אבל מלא ירק בתים פרטיים, בתי קפה שפתוחים כל הלילה וכל דיכפין בני נוער שיושבים על ספות מעשנים ומדברים.
המקום באמת טובל בירק. קצת יציאה מן הבטון של תל-אביב.
חוה
ומה בדיוק הם מעשנים חוה?
לא בדקתי,
אני לא מבינה בזה הרבה, אבל נראה לי שסיגריות.
בעצם אני לא מבינה בזה שומכלום, חוץ מסיגריות, רגילות, אני מתכוונת.
באמת, אם יד על הלב, אפילו אלכוהול אני לא שותה. רק קפה. שאחרים יעשו מה טוב להם.
צ.ל.
עם היד על הלבבבבב..