אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
בחזרה לגן העדן?
אם אתה נהנה לסבול, אל תמשיך. ראה הוזהרת!
מהדורה מחודשת לאיזה אושר!
ב-NRG:
האם יש בעולם אושר נצחי?
אנשים מרבים לספר על צרות, עוולות ושאר מרעין בישין – אבל האושר הוא עניין יותר אינטימי ממין, משהו שלא נעים לדבר עליו בחברה, וגם בעצם אין מה לומר עליו. המשורר אמיר אור מחפש את המתכון לסיפוק אמיתי בעלילות גילגמש, חוכמת הסטואיקנים, תורותיהם של ישוע ובודהה ובשירו של רודיארד קיפלינג. יש מסקנות.
■ אוכל, שתייה, גבר, אישה ■ האם יש אושר נצחי? ■ עשה את הדבר הנכון ■ אדם שלם אינו סובל ■ הגוף הזה עצמו – הבודהה ■ מכאן והלאה – הכדור אצלך
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/850/451.html
בבננות:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=2425
אמיר, מסמך מרתק. בזמן שקראתי אותו התמלאתי באושר…:)
עכשיו כבר עולות בי מחשבות כדי לבדוק באיזה מקום אני נמצאת על הסקלה מאחת עד עשר. (עשר הוא האושר)
או אז אני חושבת שזו עמדה שיפוטית, למה לי. זה לא אושר.
אחר כך חשבתי שבלי הסבל לא הייתי מזיזה רגל לשומקום…גם לא להכין לעצמי קפה.
איזה מנגנון משוכלל הוא הסבל וכמה הרבה ידוע לנו עליו. הרבה יותר מהאושר. אולי יותר נכון בשבילי להגיד לעצמי שאני שואפת להגיע לשביעות רצון כל רגע בחיי, contentment …
*אוי זה נושא ענק וגדול…
תמי, את עשר! 🙂
אין לך מה למדוד. הנעל מתאימה.
:)))
שעות על שעות הקשבתי לקלטות ולדי.ווי.די שלו. אני כבר יכולה לחכות אותו עם היד המתפתלת מול העיניים החודרות וקול הציפציף שלפעמים ברח לו. איזה חמוד היה.
אמיר, אתה יודע שהמסקנה במאמר קשה לעיכול כי היא מחזירה אחריות אל הקרא והוא לא רוצה לקחת אחריות כזו. זה גם יותר מידי פשוט כתשובה לשאלה כה גדולה- הייה רק אתה, עכשיו מאושר!
מי שלא רוצה לקחת אחריות, לא רוצה להיות מאושר. אם את לא הגורם, את התוצאה…
לא מעט מורים רוחניים ניצלו את זה, וחבל.
אני, I, מוּ-אה…:)
נשבר לי מאחריות, יש לי קיפוזיס מהכובד.
"הגורם" – מה איכפת לו לגורם מהתוצאה. הם נפרדו לפני שנים. תראה את התוצאה, אה?
ויותר ברצינות: כששואלים אדם, מה יעשה אותו מאושר, אפשר למצוא תשובות מוזרות.. כמו-
כסף, בית, ילד, עץ תות, אהבה…
לכל אחד פנטזיה של תשובה שתיתן מענה לשאלה הזו. וזה לא פסול, זה בסדר.
אבל האם כשאותו אדם הגיע אל הדבר הנכסף, האם הוא מבין שהוא שם ויהיה מאושר- התשובה לא!
נראה לי שהחוסר (מה שמוגדר כחסר, לדעתינו) הפך לאושר. כי כאשר יש יש הוא כבר לא נחשב ואנחנו ממהרים לעונג הבא שיהיה, אולי…
ועם "מורים רוחניים" – אני גמרתי עם זה.
קיפוזיס, תמי? :)))
אם האושר הוא עמדה, הרי אין רע בתנועה הלאה. המשחק הבא הוא חיוני.
ידידה שלחה לי היום ציטטה משיר ישן:
And the best of a man is gone when the best of his dreams is dead
ניצשה קרא לזה "אהבת הגורל" קזנצאקיס – "אהבת הדרך"; מן העיניים המבריקות בעניין החיים טעוני משמעות עד קצה גבול היכולת.
זה משפט מחץ- בלי חלומות אין חיים. אהבתי את הקומבינה של "אהבת הגורל" עם "אהבת הדרך".
זה מזכיר לי שניסיתי לשחק כדורגל ובכל פעם שהתקרבתי ובעטתי בכדור הוא התרחק, רדפתי התקרבתי והתרחק…אם זה המשחק
כמו בחיים אז זה סיזיפי לחלוטין..לא?
הכוונה- רדפתי אחר האושר.
Happiness is a warm gun
אמר ג'ון לנון.
סיזיפי, ואולי טנטלי, כשמתייבשים בחצי הכוס הריקה.
אבל סיזיפוס וטנטלוס היו פושעים שנענשו. סיזיפוס הוכרח לגלגל את האבן, וטנטלוס אף פעם לא יכול היה להגיע למים. יותר מכל דבר אחר, זוהי
מטפורה לעמדת האדם, לא?
אהבת הדרך היא ההפך. כיף לגלגל, ולשתות יש תמיד כשמשכשכים בחצי הכוס המלאה. או כמו שמנסח את זה סוזוקי, "זה שיודע שדי הוא די, תמיד יהיה לו מספיק".
כבר אמרנו שזה נושא ענק, וחובק עולמות רבים…
לפעמים אני אוהבת את הפשע- סיזיפוס כאשר לא מגזים והופך לאובססיה זה בסדר. וטנטלוס, ידידי כבר שנים, יש לי דיבור מתמשך עימו.
ועדיין הדרך יפה ויש בה המון פרחים, כשאני בוחרת אני גם קוטפת פרח שניים אבל הדרך יפה. הגדרת גודל הכוס מאוד משמעותית. לכל אחד גודל אחר. כשהכוס קטנה הדרישות קטנות….לא?
תמי, אני בעד כוסות גדולות 🙂
וכמו שאמרתי, העיקר העמדה, ולא הגודל קובע את האושר.
הגודל קשור לתיאבון החיים, ותיאבון זה בריא.
אבל את מדברת על הציפיות, בעצם, וזה קשור לעמדה.
מהיכן נולד מנוע העזר של הרצון כדי לרצות כוס גדולה?.
נדמה שכשבילדות מסיבות שונות הגדרנו לעצמנו את גודלה של הכוס שיכולה להכיל אושר. כל אושר נוסף לא יתקבל כי הוא יגלוש מהכוס- לא יתקבל וישפך.
כדי לרצות להגדיל את היכולת לקבל צריך רצון. זה הלוּפּ כך הוא נראה…
תיאבון ומנוע הרצון אחד הם. ברעב אחד יסתפק באגס ואחר ירעב ויסתפק לא פחות מסטייק. מה ההבדל ברעב כזה או אחר זו השאלה, לא?
רעב במקרה הזה הוא מלה לאנרגיה, סקרנות, דמיון.
והעמדה כלפי כל זה? – אדם יכול לשקוע בדיכאון עמוק גם מזה שלא אמרו לו שלום או שנשבר לו החלמון במחבת 🙂
🙂 חלמון מתפצפץ במחבת זו באמת אכילת עין לא עין…:)
איִן תחת עין 🙂
מוזר, אצלי יש שם פנים מחייכות…:)
http://www.youtube.com/watch?v=r5_XBOpGksI&feature=PlayList&p=542F14C9E2B90CBD&playnext=1&index=29
חיקוי לא חיכוי
חמודים. חיקוי של מה?
של מי?? 🙂
של אוֹשוֹ…
איך הוא מתקשר לך לרשימה הזו, תמי? 🙂
זה בעקבות מה שכתבת אלי: "כשהנעל מתאימה"…:) זה ספר של אושו לא?
חשבתי על סינדרלה כמטפורה לאושר שבמציאת הנכון 🙂
זה ציטוט שלו או אמירה שלו? באיזה הקשר?
"כשהנעל מתאימה, הרגל נשכחת. כשהחגורה מתאימה, הבטן נשכחת. כשהלב נכון, בעד ונגד נשכחים."
זה אושו החמוד.
הייתה לי פעם סיפרייה של 800 ספרים על אושר. מכרתי אותה לחנות יד שנייה כי הבנתי שלא נעשיתי חכמה עם השנים. עכשיו רק ספרי שירה ובישול אצלי על המדף. אלו ספרים שאני קוראת יותר מפעם אחת…:)
ספרי בישול נמכרים בארץ יותר מכל ספר אחר, ולא בכדי. צריך לשמור את החלמונים שלמים 🙂
whatever is cooking beware of
the yolk
יופי של מאמר
לא משאיר לי חור להמלט דרכו אל העצב.
אני העליתי את "שיר הקנאי" בעקבות השיר של המשורר הנורווגי שתרגמה סבינה.
האם העלית את הפוסט הזה בעקבות השיר שלי?
גם אם לא, אפשר לפתוח בזה שרשרת שירי אושר.
גיורא, אענה לך במלותיו של רג'אשקארה:
"אשר לקנאי – השראתו אינה השראה, משום שהוא עוצר את דיבורו לנוכח מעלת זולתו. אולם המבין המשולל כל קנאה נדיר הוא. בסוגיה זו הם אומרים:
"הי אתה שם, מי אתה?
– אני משורר.
קרא לי, ידידי, איזו יצירה נאה וחדשה!
– הסתלקתי כעת מחיבור שירה.
-וזאת למה?
– שְמע, מי שהינו משורר טוב, מבחין נכונה במהות הפגמים והמעלות.
אף אחד אינו יכול לקלוט רשמים אלה בעולם הזה, ואם קורה שישנו אדם כזה, כי אז איננו משולל קנאה".
בקיצור:
אוי לי מיצרי
אוי לי מיוצרי
ואוי לי מיצירתי.
אבל, הצלחתי לזהות בדל מחמאה במה שכתבת.
תודה
גיורא, אתה בדרך אל האושר, אם לא כבר שם 🙂
מאמר מרתק, אמיר ,מסכימה איתך שהאושר הינו העמדה הנפשית שלנו כלפי תבנית חיינו, ככל שתהיה חיובית יותר ,מלאה שמחה ועזרה לזולת ,מעניקה להווה את החשיבות לה הוא ראוי, כך יהיה האדם מאושר יותר. האושר איפוא מותנה בתפיסת המציאות שלנו. העולם לא ישתנה בשבילנו עלינו לשנות גישתנו אליו ,ואז אולי נדע אושר
חנה, כן, זה הרעיון. בניסוח של הטנטרה זה נשמע כך: "העולם מלא קוצים? התקן לך סנדלים".
אבל האמת שהקוצים שבעולם הם רק השלכה של הקוצים שבפנים.
כשמנקים את הפנים מקוציו, יותר ויותר מתנקים גם החיים מה'קוצים'.
מרענן בימים אלו לדון במהות האשר, גורם מעט אשר, ואולי אשר הוא גם הסחת דעת מהיומיומי ועסוק בשאלות פלוסופיות, כמו מהות האשר? או שלא
חני, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן 🙂
אכן התשובה האפשרית (אין תשובות מוחלטות) היא שהאושר בתוכנו, עד כמה שזה נשמע קלישאי.
האוש הוא שריר שיש לכולם, אבל לא כולם מפעילים אותו בתבונה. יש כאלה שאצלם זה התנוון.צריך לתרגל כל יום, כמו סולמותבפסנתר.
תודה על המאמר.
לוסי, חושב שבאמת אפשר להסביר זאת גם כך. אולי זה כמו זכירה של עצמנו שמביאה אותנו להיות נוכחים יותר, מלאים יותר אנרגיה, חיים יותר ואפקטיביים יותר.
אושר הרגשה פנימית שוכנת בתוכנו,כשאתה מתבונן באמת הפנימית שלך, ןיודע גם לחלוק עם האחר זוהי לדעתי, מהות האושר
הגדרה יפה, רקפת. ומהי האמת הפנימית הזו?
קראתי, אמיר.
את הכל 🙂
ואני בדר"כ לא קוראת טקסטים ארוכים.
מעניין בעיני בעיקר מבחינת הידע ורוחב היריעה של הדוגמאות ממערב וממזרח (מה שאני תמיד חסרה בו).
אני די אוהבת את הרעיון שצריך לפעול בעולם, בעיקר כי עד לא מזמן לא האמנתי בזה במיוחד.
היום אני מסכימה שבגלל שזה עולם העשייה, רצוי מידי פעם גם לעשות משהו 🙂
מצד שני, לא מקבלת את "אושר הוא השגת מטרות בעולם: מטרות אינטלקטואליות, מוסריות או אמנותיות".
מטרות לדעתי שוב מרחיקות אותנו מעצמנו האמיתי.
אני קצת יותר ממך בעד התבוננות פנימה והתכנסות, לוא דווקא בריחה, לא, ההיפך, התחברות לעולם על ידי התמקדות פנימה קודם כל.
נדמה לי שלא חסרים אנשים שתאווים "לפעול" על העולם המסכן, ושיש גם מקום לההיפך בדיוק: "להטיף" לרגיעה ולשקט ולמירכוז עצמי.
אני רואה את ההבדל אצלי אחרי יום שקט בטבע, שאז אני נופת צופים לעצמי ולכל העולם, ממש המאמא-תרזה בקטן,
לעומת ימים מלאי פעילות ואנשים,
שאז אני הופכת דומה יותר לחמאס 🙂
מצד שני, זו רק דוגמא שלי.
והגדרה שלי לאושר:
אדם שיש לו אישור, הוא אדם מאושר.
רונית, כן, יופי של ניסוח, 'אדם שיש לו אישור' 🙂 ואישור כזה אי אפשר להביא מההורים…
אז נכון, בעבודה פנימית ובעיקר על הנפש (ולאו דווקא על הרוח, כמו במדיטציה) נתאשר.
אבל לא די בזה. העולם הזה הוא בית ספר של הנפש וגם מגרש המשחקים שלה.
דרכו היא צומחת או נופלת. חיים של הימנעות הם דחייה של החיים לפעם אחרת 🙂
ונסיים במה שאומרת האימא הפולנייה ברומן של רחל איתן, "שידה ושידות":
"אני לא מבינה אתכם ואת המרדף האובססיבי שלכם אחר אושר."
:)))
בשביל מה צריך אושר-שמושר אם יש שידה, או מדוייק יותר: קומודה.
בשידת פנדורה ננוחם 🙂
יעלה, זאת לא ההיא שנאנחה "בקבר אני אנוח" ?
האושר הוא מדד החיים של האדם.
לשרוד פה רע הוא לחיות בפחד או אפתיה.
לשרוד פה טוב הוא לחיות בשמחה והתעלות הנפש. בין פה לשם אנחנו עושים כמיטב יכולתנו 🙂
ככל שאני עוקבת אחר פעילותך
כתביך המעניינים
שירתך
פעילותך
אני יותר מעריצה אותך את הכשרון ואת ההספק.
במיוחד ממיטת השפעת העכשווית.
ולגבי האושר כל התיאוריות המודרניות שאני מכירה נראות לי כמצטרפות למסכת אחת,
אדם בעל עשייה חיובית עבורו, אם אמנותית, מעשית או תיאורטית בעל סיפוק הוא וסיפוק
יש בו טעם של אושר.
דברים חכמים ומעניינים כתבת.
ממני, בצד הדרך לגן העדן:)
זיוה היקרה, תודה על הדברים החמים, ובעיקר החלמה מהירה.
צעד קטן בדרך לגן עדן, צעד גדול לאנושות! 🙂
אמיר,
קראתיח את מאמרך המחכים, כולל פתרונות הבודהיזמ לסבל.
האם קראת את מאמרי בנדון – פה בבלוג – שכתובתו http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7480&blogID=240
שלי, נדמה, ארצי יותר, אבל גם מבקש לפנות לכל פינה אפשרית בנושא… – מה דעתך?
אגב – במסגרת הגילוי הנאות אני מבקש להודיעך שלפני 2 דקות שלחתי להליקון שירים (ארבעה סונטים בעניני זוגיות). מה כבר יהיה איתם…? – !!
מ. ג.
מ. גנן
משה, קראתי את סקירתך המקפת את העניין באופן די שונה.
אשר לשיריך, תודה ששלחת. הם יעברו ללקטורים של המערכת. זה לוקח כמה חודשים.
הי אמיר, זוכרת את הפוסט שפירסמת, למעשה אחד הראשונים שהגבתי בו ומאוד מרגש לחזור לאותו גן של עדן.
האושר, בעיניי הוא מצב קבוע שקיים תמיד, בין אם מודעים אליו ובין אם לא. לפעמים קורים דברים שהוא גואה במיוחד, אך במבט לאחור ניתן להבין שעטופים בו כמעט תמיד. (למעט מקרים שבהם קורה משהו שאז נמצאים מתחת לקו האושר וחסרונו גורם למצוקה וסבל אם מאפשרים זאת).
לדעתי, המתכון לנגיעה באותו אושר מתפרץ ועילאי, הוא לחיות בציפיה נמוכה ולשמוח על הקיים, כך שכל הפתעה, וכל דבר אפילו הכי קטן שקורה מציף וגורם לאותה תחושה של לגעת בעננים.
וגם במצבים שבהם נוטים לחוש את אותה ירידה אל 'מתחת לקו האושר'. זה תלוי לדעתי, ומשתנה מאדם לאדם. בתוך אותה נקודה של ירידה, נמצאת בחירה בין להתמכר לסבל או ליאוש, או למצוא בתוכו את האושר, כי האושר שם תמיד.
אין. זהו מצב שלפעמים מוריד. הפטנט הוא להרחיב את צמצם התמונה ולראות מה יש. כי יש! היש בעיניי הוא האושר, ותלוי ביכולת של האדם להבחין בו ולהודות לו.
ב'חשבון פשוט' (שיר שחישבתי) זה הולך כך:
בתוך העתיד
מוצאת תמיד
שעברתי את האושר בצעד.
אולי אם לרגע אעצור
אדליק סיגריה
ואתן לו להגיע עד אלי,
נוכל לצעוד שלובי זרוע
לטיול בפארק.
סיגל, איזו תגובה מאירה וכיפית!
ובוודאי שיש – תמיד יש, והמתכון שלך נשמע פרקטי ולכן ראוי לאימוץ מהיר.
לזה התכוונתי שהאושר, להבדיל מהשמחה הוא עמדה יציבה כלפי מה שקורה לנו בחיים. לכן, גם עם היפים שבהישגים כמו בשיר היפה שלך חשוב להדליק סיגריה ולחכות לאושר שיגיע גם 🙂
וכיף לחזור עם המלים שלך לגן העדן ההוא, וללא סתירה גם לגן העדן הארצי -כי בינתיים, מכיוון שכבר חזרתי לפוסטם של הוּ והִי, גן העדן מזכיר לי מיד את הנחש, והנהו שוב עם עוד שתי שורות:
אֲנִי נְחַשׁ אַהֲבָה מִתְפַּתֵּל בִּבְשָׂרֵךְ
זָקוּר בְּשָׁדַיִךְ, נוֹשֵׁךְ בְּרַחְמֵךְ
וְעוֹלֶה בְּחוֹפַיִךְ כְּיַם מְלַחֵךְ
גּוֹאֶה וּמַקְצִיף וְנִשְׁבָּר בְּדָמֵךְ.
ואיתי אמשכך אחרי אלי עדן
לחדש אהבתנו בגן כמקדם.
אוי, אוי, אוי… עכשיו צריכה ממש להנמיך עוף על מנת לגעת בשמים, ואולי אף אמצא לי איזה ענן לשבת בנחת עם סיגריה ו…חליל.
:0)
חליל, סיגל? 🙂 להרקיד את הנחש מן הסל אל גן העדן? אבל כדבר השיר, הוא מזמן לא בסל 🙂
השיר הזה בעצם כבר נוגע לדעתי בסוגיית האושר הזוגי ובו נדרשת הדדיות, אז הוא מתפתל בבשרה למשכה לגן העדן והיא מחללת לו שידע את הדרך.
:0)
אכן, סוגיה בפני עצמה. דורות ישבו על המדוכה הזאת, ודשו 🙂
האושר הזוגי הוא עניין של התאמה די נדירה. חשוב מאוד שהנחש יידע מתי והיכן להכיש… ולא רק במובן הפיסי.
אבל גם כאן נכנס מקדם האושר של היחיד למשוואה הזוגית.