לוסי ג'ורדן: הרומנטיקה כמחלה סופנית

[הפוסט התפרסם במקור ב"סלון של לי", הבלוג שלי באתר כתר]

לפני זמן מה נתקעה לי בראש הבלדה על לוסי ג"ורדן, המוכרת בביצוע של מריאן פייתפול, והתברר לי להפתעתי שכתב אותה של סילברסטין (http://simania.co.il/authordetails.php/?item_id=10915).

לא סתם נתקע לי השיר בראש. הוא פיוטי ויפהפה, וגם מעצבן מאוד. קודם כול, כדי להירגע קצת, תרגמתי אותו. הנה הטקסט ואחריו התרגום שלי:

 

The Ballad of Lucy Jordan/ Shel Silverstein

 

The morning sun touched lightly on the eyes of Lucy Jordan
In a white suburban bedroom in a white suburban town
As she lay there "neath the covers dreaming of a thousand lovers
Till the world turned to orange and the room went spinning round

At the age of thirty-seven she realised she"d never
Ride through Paris in a sports car with the warm wind in her hair
So she let the phone keep ringing and she sat there softly singing
Little nursery rhymes she"d memorised in her daddy"s easy chair

Her husband, he"s off to work and the kids are off to school
And there are, oh, so many ways for her to spend the day
She could clean the house for hours or rearrange the flowers
Or run naked through the shady street screaming all the way

At the age of thirty-seven she realised she"d never
Ride through Paris in a sports car with the warm wind in her hair
So she let the phone keep ringing as she sat there softly singing
Pretty nursery rhymes she?d memorised in her daddy?s easy chair

The evening sun touched gently on the eyes of Lucy Jordan
On the roof top where she climbed when all the laughter grew too loud
And she bowed and curtsied to the man who reached and offered her his hand
And he led her down to the long white car that waited past the crowd

At the age of thirty-seven she knew she"d found forever
As she rode along through Paris with the warm wind in her hair

 

הבלדה על לוסי ג"ורדן/ של סילברסטיין

 

לוסי ג"ורדן במיטה ושמש בוקר על עיניה

בפרבר לבן בתוך עיר לבנה של פרברים

מתכרבלת וחולמת על מיליון מאהבים

עד שהעולם כתום והקירות מסתובבים

 

בגיל שלושים ושבע

היא הבינה שכבר לא תיסע

במכונית ספורט ברחובות פריז,

הרוח בשערה

אז הטלפון צלצל לו

והיא שרה הַיילוּ לי לוּ

שירי ערש שלמדה בחיק אביה כה מזמן

 

בעלה בעבודה והילדים בבית הספר

והיום היא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים

לנקות שוב את הבית, לסדר את הפרחים

או לרוץ בַּצֵל צורחת, עירומה בין הבתים

 

בגיל שלושים ושבע

היא הבינה שכבר לא תיסע

במכונת ספורט ברחובות פריז,

הרוח בשערה

אז הטלפון צלצל לו

והיא שרה היילו לי לו

שירי ערש שלמדה בחיק אביה כה מזמן

 

לוסי ג"ורדן על הגג ושמש ערב על עיניה

היא עלתה לשם כשכל הצחוק היה כבר רם מדי,

כשהיא קדה אל הגבר שהושיט לה את ידו

והוביל אותה בין הקהל אל תוך מכוניתו

 

בגיל שלושים ושבע

היא מצאה לה את הנצח

במכונית ספורט ברחובות פריז,

הרוח בשערה…

 

 

אפשר לקרוא את השיר קריאה חברתית, ובה לוסי ג"ורדן היא בתן של אנה קרנינה ומדאם בובארי, אישה שפנטזה על מיליון מאהבים ונענשת במוות. בלי לערער על תקפותה של הקריאה החברתית, אותי היא מעניינת פחות, והיא אפילו מספקת מוצָא מתוך עצמה: לוסי ג"ורדן למדה שירי ערש מאביה ולא מאמה, כלומר: אפשר גם אחרת.

מה שמעניין אותי יותר הוא ההתקבעות של לוסי ג"ורדן על הפנטזיה, על הרגע המושלם הזה של הנסיעה ברחובות פריז. אני לא חושבת שלוסי ג"ורדן רצתה לנסוע ברחובות פריז כשהרוח בשערה. אילו רצתה, אולי הייתה יכולה לטוס לפריז ולסדר לעצמה נסיעה כזאת. גם אם הייתה מצליחה לתזמר לעצמה בדיוק את המכונית, את הרוח החמה ואפילו את הקהל, לא היה בכך כדי להגשים את הפנטזיה שלה, כי אז הייתה הנסיעה הזו הופכת לחלק מהחיים הממשיים, מהמציאות, מרצף הרגעים המתחלפים זה בזה. ולוסי ג"ורדן רצתה להאדיר את הרגע האחד המושלם, עד כדי כך שבמותה הפכה אותו לנצח. יש לזה שם: לדעתי קוראים לזה רומנטיקה.