התאומות (חלק א')

חלק א: גן נעול

 

1.

  בתיכון לאמנויות, שבו למדתי במגמת התיאטרון, הייתי בין הבודדים שהעדיפו את המקצועות העיוניים על פני השיעורים המעשיים במשחק ובתנועה. בשיעורים המעשיים הרגשתי כאילו כולי נקודות תורפה: הייתי גבוהה מדי, שמנה מדי, סמוקה מדי, ביישנית מדי, אינטלקטואלית מדי ("אל תשחקי מהראש, שחקי מהבטן"), קולי נשמע לי ילדותי וטיפשי, ובקיצור, הייתי לא-מתאימה במופגן, כל מה שהיה פגום בי בעיניי נשפך שם החוצה, על הבמה, אך גם זה לא התרחש באופן הדרוש, המצופה, לא "נחשפתי" לדעת המורה למשחק, לא התמסרתי – ולא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלעמוד שם, סמוקה, שמנה, פיל מיותר בחנות חרסינה נכספת ומתנכרת.

  בשיעורים העיוניים היה לי נוח, אף כי בדרך כלל לא הלהיבו אותי במיוחד. למדנו על תולדות התיאטרון החל מיוון העתיקה. בסוף כיתה י" עמדנו על ספה של התקופה האליזבתנית ולפני לימודים עם מורה חדשה, אמירה.

 

  אמירה עמדה מולנו, משעינה את זרועותיה של השולחן;  זאת הייתה תחילת השנה, ספטמבר, חם, היא לבשה חולצת גופייה וג"ינס וחשבתי שהיא נורא סקסית, דעה שחלקתי עם ידידי הטוב עמוס בלחישה. עמוס הסכים בהתלהבות. אמירה העבירה ידיים בשערה הג"ינג"י הקצר, חייכה והתחילה לדבר. כשביקשה שכל אחד יספר קצת על עצמו התרקם בי הרצון שהיא תאהב אותי, שתזהה את השונות ואת הייחוד שלי ותכתיר אותם, תהפוך אותם ממכשול ליתרון.

  היא ביקשה מכל אחד להציג את עצמו בשמו ובדימוי שמדבר אליו. אני אמרתי: "סתיו – פיל בחנות חרסינה." היא חייכה אליי ועיניה הירוקות שלחו אליי הבזק קצת מופתע. היה ליטוף במבטה.

  בסוף הסיבוב הגענו אליה. "אמירה." היא חייכה. ולפני שהספיקה לצרף דימוי, לחשתי לעצמי "גן נעול".

 

  עמוס ואני היינו ידידים טובים, לא חברים. שנינו היינו אאוטסיידרים. עמוס, בניגוד לי, היה טוב מאוד במשחק אבל בכל זאת לא היה מקובל על תלמידי כיתתנו והם לא בחרו בו כבן זוג לתרגילים. וכך יצא שהיינו תמיד ביחד. הוא לא היה מישהו שבחרתי להיות בחברתו, לפי הרגשתי, אך היה לנו נוח ביחד. ועכשיו הוא היה איש הסוד של אהבתי הגדולה לאמירה, והוא שנטע בי את הרעיון, שגם לה יש יחס מיוחד אליי.

 

  דרך ההוראה של אמירה לא הייתה מוכרת לי ולכן החלטתי שהיא "כמו מרצה באוניברסיטה". לא היה לי מושג איך מלמדים באוניברסיטה, אבל דמיינתי לי מין גן-עדן לימודי. אמירה הרבתה לשתף אותנו בדיון ושאלה תכופות לדעתנו. כשהגענו ל"המלט" של שקספיר היו השיעורים קסומים במיוחד. למדנו תיאוריה אחת שלפיה המלט אינו מסוגל לנקום בדודו קלודיוס, כיוון שזה הוציא לפועל משאלה אדיפלית כמוסה שלו עצמו: להרוג את אביו ולשכב עם אמו. נתפסתי לתיאוריה הזאת ומצאתי הוכחות שונות ומשונות בטקסט, לכך שהמלט וקלודיוס אינם אלא שני צדדים של אותה דמות. התיאוריה שלי הלהיבה אותי כל כך, שלא יכולתי להפסיק לדבר עליה. לבסוף הציע לי עמוס לגשת ולשוחח עליה עם אמירה. ניגשתי. היא אמרה שזה מאוד מעניין, וקיימות תיאוריות דומות. כשדיברה אליי הביטה בעיניי, ובעיניה הירוקות היה כל כך הרבה טוב רוגע ששטף אותי, שהשתוקקתי להישאר חבוקה בתוך הרגע הזה כל חיי.

 

  חלמתי על אמירה. חלמתי שהלימודים בבית הספר הסתיימו, ושאינני רואה אותה עוד. אחרי חקירות רבות הצלחתי להשיג את כתובתה. היא גרה בפסגת הר. טיפסתי כל הלילה על ההר האפור והתלול. לא האמנתי שאגיע. הגעתי. אמירה ישבה בתוך ביתה המואר ופתחה ידיה לחבקני, והתיישבתי לצדה והתמוססתי אל גופה החם והנעים.

 

 

2.

  העלינו את "אורזי המזוודות" של חנוך לוין. בגלל האנגלית הטובה שלי, נבחרתי לגלם את דמותה של האמריקאית, שנחשבת בטעות לארוסתו של אמציה המת. עמוס, שבאמת לא ידע אנגלית, היה צריך לחזר אחריי בלשון קלוקלת. "אר יו אה… ספינקינג?" שאל, וסגל הבימוי, המורים מייקל  ודורית והתלמידה מיכל התפוצצו מצחוק.

  אני הצלחתי איתם פחות. "אני רוצה שתהיי מבולגנת כזאת," הסבירה לי מיכל באינספור תנועות ידיים, "צמיד פה, וסט שם, שער פרוע…"

  לא הייתי מסוגלת להיות פרועה ומבולגנת. שוב ושוב אכזבתי, עד שהמורה מייקל החליט ללמד אותי לקח, ושלח את מיכל ואת נטלי למצוא לי בגד במחסן התלבושות. הן חזרו עם שמלת צמר חומה-אפרפרה, חסרת צורה ומגרדת, וכשלרגע ראיתי הבזק של עצמי במראה הבנתי שגם כשהרגשתי כמו פיל החמאתי לעצמי: את מה שהייתי, אי אפשר לתאר בכלל.

  והייתי צריכה גם לשחק: לעמוד על הבמה, לדבר בקול רם, להצחיק. הדבר היחיד שהצלחתי בו ללא שום מאמץ היה זכירת טקסט בעל פה. אבל דיברתי בשקט, תנועותיי היו קטנות והמורה מייקל העיר לי תמיד את אותן ההערות: "דיקציה! לא לסמן!"

  בסצנת הלוויה של אמציה, ארוסי כביכול, דחפה אותי הדס מטה אל הבמה, ונפלתי על ברכיי. האלימות והכאב ברגע הזה הקלו עליי מעט.

 

  השעתיים הראשונות ביום חמישי והשעות האחרונות של יום שלישי הביאו לי מזור. אמירה. עיניה הירוקות והטובות. למדתי אותה בעל פה, הכרתי את גווני השפתון שלה, את כל זוגות העגילים שלה, את כל בגדיה. ידעתי אילו עגילים היא אוהבת לענוד עם אילו בגדים. ידעתי מתי, באמצע המשפט, היא אומרת "אה…" ויוצרת גשר כה נלבב בין המילים. סיגלתי לי את המניירה הזאת, וגם את הרכות שבה הגתה את האותיות ס", ז" וצ", מגלגלת את העיצורים בפיה בחושניות.

  עכשיו דיברנו על "בית בובות" של איבסן. חיפשתי קשר בין מבנה המחזה לבין כללי המחזה העשוי היטב שכתב סקריב. מצאתי, הצבעתי ואמרתי. זה היה בדיוק מה שאמירה התכוונה להגיד. היא חייכה אליי, ועלה בי החום של החיבוק מן החלום.

 

  ובהצגת "אורזי המזוודות" הייתי כה אומללה, הצטערתי כל כך שלא אפשרתי לעצמי באמת להתרגש, באמת להיות חלק, כי עכשיו החשכה וההתלהבות לקראת האורות, עכשיו הביחד הגדול שלפני, ואני אינני שייכת, את תפקידי אני מבצעת בזכות הסכם שלי עם עצמי שאומר כי אין זו אני שם, על הבמה, ומי שאיננה שם לא תוכל גם ליהנות מתשואות הקהל ומאור הזרקורים.

  אחרי ההצגה אנחנו יושבים מאחורי הקלעים, הרוב נרגשים, מפטפטים, זוהרים מן האיפור ומן ההתלהבות, ואני יושבת ומנדנדת את רגליי, לבי עוד קר מן הגלות שכפיתי על עצמי, מין מוות מקומי קטן, והנה אמירה ניגשת אליי ולבי ניצת לחיים, זרועה מחליקה על גבי והיא מחבקת אותי, ואני מקיפה בזרועי את מותניה וראשי נח על זרועה, וחם לי וטוב לי ואני קיימת ואיני רוצה שהיא תעזוב אותי, זהרורים קטנים של אושר מרחפים סביבי ואומרים: הרי זו אהבה, אמירה אוהבת אותי.

 

 

3.

עמוס בלתי נלאה. לא נמאס לו שאני מנתחת כל מבט של אמירה, כל מחווה שלה, כל מילה שנאמרה בינינו בשיעור או מחוצה לו, מנתחת ובודקת אם היא באמת אוהבת אותי, אם היא לא כועסת עליי, אולי הרגזתי אותה, אולי נמאסתי עליה; מדי פעם נדמה לי שהסתכלה בי במבט עוין. ופעם אחת באה לשיעור חולה, וכביכול הייתה כמו תמיד אך משהו חסר והרגשתי את לבי קופא, ואחרי השיעור איחלתי לה החלמה מהירה והיא אמרה לי תודה בחביבות, אך מתחת לחביבות היה החלל של המשהו החסר ועמוס ואני יצאנו והתחלנו ללכת לכיוון תחנת האוטובוס ואז עמוס אמר, "אמירה הייתה קצת קרה, לא?" ולבי גאה: "גם אתה שמת לב?" והדמעות עלו אל עיניי.

  ועד השיעור הבא שלה הייתי אומללה, עיניי דמעו כל הזמן, הרגשתי כאילו עזבה אותי אהבה גדולה, כאילו הכול נגמר, כאילו אני מוכרחה להיפרד ולא יודעת איך.

  ולשיעור הבא היא הגיעה יפה וזוהרת, כבר לא מצוננת, ומאוזניה השתלשלו עגילים ורודים ענקיים. כשנכנסה לכיתה הייתה עדיין הפסקה, רק תלמידים ספורים ישבו בכיתה והיא הפנתה אליי את חיוכה המכאיב ושאלה "מה נשמע?" פרטי, במיוחד בשבילי, ועניתי בקור שבסדר, כי לא יכולתי לדבר, אחרת היו פורצות כל הדמעות. במובן מסוים הרגשתי שהכול כבר בסדר, ובמובן אחר הבנתי שלעולם לא יוכל שום דבר להיות בסדר, וכל פעם שהסתכלתי עליה נקוו בעיניי הדמעות ונקמץ האגרוף בחזה שלי ואפילו לא הבנתי למה, אבל ידעתי שאני רוצה שהיא תרגיש שאני אומללה ותשאל מה קרה ותיגע בגבי ותחבק אותי כמו אחרי ההצגה, ולעולם, לעולם לא אוכל לספר לה שזה בגללה, כמה כוח יש לה שאני אוהבת אותה כל כך, כמה אני שונאת אותה בגלל הכוח הזה.

 

  התחלתי לקחת לי חתיכות קטנות מאמירה. חיוך. מחווה. נימת דיבור. לקחתי וראיתי שאינני גוזלת ממנה והוקל לי.

  שיניתי את תסרוקתי, התחלתי לענוד עגילים, ורק עמוס ידע, כמובן, שאני מחקה את אמירה, אבל אפילו הוא לא ידע שברגעי הכוח שלי אני מרגישה אותה בתוכי, מרגישה שאני היא, וכשאני נחלשת, זה בגלל שאני מאבדת אותה.

 

  בי"ב רציתי לכתוב עבודת גמר, כדי שאולי אפגש איתה לפעמים ביחידות. רציתי לכתוב על תפישת הזמן ב"מחכים לגודו" של בקט. המחזה הזכיר לי את עצמי, את הזמן שלי שמסרב לעבור, את גיל ההתבגרות שלי שדומה למוות מפני שאינו החיים האמיתיים שם בחוץ, והכול בו מעט מדי ולאט מדי.

  כתבתי מבוא על תיאטרון האבסורד ואמירה בדקה אותו והחזירה לי אותו עם הערות רבות בכתב ידה הקטן והחידתי. רציתי לשמור וכמובן איבדתי.

  את המשך העבודה לא כתבתי. רציתי יותר מדי, פחדתי יותר מדי, הסתחררתי.

  מעמדי החברתי התחיל להשתנות. היה לי חבר מבוגר יותר, שבא לבקר אותי לפעמים בבית הספר. זה גרם לחברותיי לכיתה להתייחס אליי ביתר כבוד. ופעם בשיעור של אמירה העבירו לי פתק, והחזרתי, וצחקקתי, ופתאום אמירה אמרה לי "סתיו!" וראיתי את המבט הפצוע בעיניה והבנתי שבלי להרגיש, בגדתי.