לי עברון-ועקנין: לדבר את האהבה הטובה – שירים וסיפורים משוררת, אוהבת אנשים ומילים
אבוא אליך אחרי בית ספר
ויהיה לנו את כל אחר הצהריים
נשים את התיקים ליד הדלת
נשב על המיטה, נוריד נעליים
נשים תקליט ואעצום עיניים
באצבע תשרטט לי על הגב
אחר כך אקלע לך צמות ואתיר
אשים רגליים בחיקך, תקרא לי שיר
ונתנשק לאט, בשביל לבדוק
להתמחות בטעם השפתיים
התקליט ייגמר ונערבב רגליים
עם רדת ערב תלווה אותי הביתה
וכשתגיע תתקשר ונדבר עוד שעתיים
קול אל אוזן בחדר חשוך
טקסט שנולד מהכמיהה לאחר צהריים פנוי. אבל בגיל ההוא שבו הזמן יכול להתמתח עד אין קץ, למי יש יכולת רגשית להיות ככה כמו שתיארתי? ולכן זו לא באמת פנטזיה נוסטלגית אלא אולי פנטזיה עתידנית…
פנטזיה יפה מאוד. התחלה של סרט. מכיון שזו פנטזיה אז בבקשה שייגמר טוב!!!!!!!!!
שלום לי
שיר יפה. רגעי תמימות וגישושים של גיל ההתבגרות.
ההערה בסוף מקלקלת לדעתי מהקסם של השיר.
שבת שלום
גיורא
איזה שיר מעורר געגועים וכמיהה! אני כבר הולכת לבטל כמה פגישות וארועים, ולפנות לעצמי איזה אחה"צ קריר בחוץ, וחם בפנים שכזה. העלית על שפתי חיוך של זכרונות נעימים…
לי,
אני חושב שהמילים 'בית ספר' ו'תיקים' יחד עם 'תקליט' עושים את האווירה. אני בעד אקספוזיציות (גם אם זה מעורר כאן תרעומת לפעמים) כדרך להכניס את הקורא הפוטנציאלי לאווירה הנכונה ולכן האפילוג הפתיע אותי. אולי אנסה גם את זה פעם.
אבל הכמיהה והאווירה כבר נוכחות בשיר ואני לא בטוח שהרווחת משהו מהאפילוג.
גיורא – אנחנו מסכימים פעם שנייה בתוך עשרים וארבע שעות. מתחיל להיות כאן דביק, לא?
לארז, אתה צודק
מזל שהאוקיינוס מפריד בינינו.
שבת שלום
עירבוב הרגליים החמוד! נדמה לי במעורפל שפגשתי בו פעם גם בשיר אחר שלך.
ואהבתי גם את שיחת הטלפון בחדר החשוך, "קול אל אוזן".
אז אני מבינה שלמרות הגיל המתואר, זה שיר חדש?
תודה לכולם, כיף איתכם!
גיורא וארז, אכן האפילוג לא תורם, זו מחשבה שהייתה לי והתייחסתי לבלוג כאל מדיום של שיחה.
ארז, עברו לי בראש ההקדמות שלך, וגם חשבתי להקדים אבל מכיוון שההגיג לא באמת שייך לשיר, שמתי אותו אחרי.
עדה, אכן היו רגליים מעורבבות בשיר סיאסטה, יש קצת קירבה בין השירים.
רותי – חיוך גדול בחזרה
מירי – מבטיחה שייגמר טוב.
שבת שלום!
מקסים לי. מסכימה עם גיורא. אין צורך בטקסט הנלווה.
אני דוקא נהניתי מהטכסט הנלווה הוא פתח לי צוהר לעולם של פנטזיה ולסוד היצירה. חומר למחשבה. מטילה את מלוא משקלי על המאזניים…:)))))))
מירי, אני מביאה זאת בחשבון!!! :):)
תודה איריס 🙂
השיר מאוד יפה. התוספת בסוף יפה בעיניי – כי יש בה אמירה במישור אחר – כמו מאייר וסופר המתכתבים ביניהם אבל לכל אחד יש משהו עצמאי משלו (יכול להיות שאפשר לפתח את אמירת הסיום לשיר בפני עצמו).
איזו מוסיקה היתה לדעתך מתנגנת בתקליט?
תודה נעם! הפתיע אותי שאף אחד עוד לא שאל על התקליט… נדמה לי שזה יהיה ג'נסיס, אבל אולי ג'תרו טול?
געגועים לשקט ולתום — גם אני מרגישה כך לאחרונה, ביתר שאת.
תודה סבינה, מקווה שנצליח לממש את געגועינו, לפחות חלקית…
כמה מקסים לילוש. כמה מקסים. בא לי לחזור לזה.
יעלה, בא לחזור ואני לא יודעת אם אי פעם היה…
אני אוהבת את זה מאוד לי, טעם ילדות ותמימות וחופש חופש אמיתי, פנטזיה? אולי..
חני, כבר כמה זמן שאני מרגישה את זה – יש בינינו הבנה… 🙂
חיבוק
לי, שיר מקסים. דיבר אליי לעומק. בקשר לאפילוג, יש פנים לכאן ולכאן. תחשבי יפה לפני שתחליטי ואין ספק שכל החלטה יש לה מחיר.
עקיבא היקר, תודה! ובלי להעליב את האכסניא המכובדת, אני לא מתייחסת להחלטה בכובד ראש שכזה – בעיניי המרחב שכאן הוא בין כתב עת ספרותי ובין שיחת רעים וככזה, הוא מאפשר גם אפילוגים כאלה…
יפהפה ומלא מתיקות ותום. עוררת בי געגוע נושן.
תודה, סיגל! וא-פרופו כמיהות אני זוכרת את הלשון החומדת בגשם…
אהבתי כל אחד והאחרי בית ספר שלו
אני עוד לא סיימתי ללמוד
זה רק הנשמה פרחה
גדולה
לאין שיעור.
אבנר, ברוך הבא, כיף שבאת ועוד הבאת תגובה שהיא שיר!