טרטיף! או: איך יום העצמאות הוביל אותי דווקא אל מולייר

ביום העצמאות נפלתי במקרה על תוכנית בערוץ 1, על תל אביב לרגל יום הולדתה המאה של העיר, בהנחיית השחקן משה בקר. התוכנית הייתה מקסימה. משה בקר – שהוא עצמו בנם של אנשים מעניינים – השחקנים ישראל בקר ופנינה פרח (האם על שמה קראה נורית זרחי לאישה הנחמדה שתנינה נפלה לה על הראש?), שבתוכנית הראו גם קטע מסרט תיעודי עליהם שנראה מקסים ואני מאוד רוצה לצפות בו, "המרפסת" – ראיין שם כל מיני בנים של ונכדים של, ובהם נתן סלור המקסים, נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר, וכולם דיברו שם בהנאה אמיתית ובחום על תל אביב של ילדותם עד שממש הצטערתי שאני לא תל אביבית. אבל חוץ מזה, למרות שיצא לי לראות ולשמוע את משה בקר פה ושם במהלך השנים, הפעם (אולי מפני שיש לו תלתלים ארוכים עכשיו) ברגע שראיתי את פניו חזרתי כ-18 שנים אחורה, להצגה של הבימה שבה הוא שיחק את טרטיף ב"טרטיף" של מולייר.

הקומדיות של מולייר, כפי ששמן מעיד, בדרך כלל מדגישות איזשהו פן בעייתי (היום היינו אומרים, את סוג ה-OCD) של הדמות הראשית – כמו הקמצן, החולה המדומה וכו'. "טרטיף" יוצא דופן משום שהאובססיה של ראש המשפחה – איך קראו לו בכלל, ארגון? – היא לא תכונה מופשטת אלא אדם: טרטיף, נוכל שמתחזה לדתי אדוק. מוכר, לא? מולייר כנראה היה נטוע במציאות כשכתב מחזה על אדוק-מתחזה כריזמטי שבעודו סוחף אחריו מאמינים חדשים הוא מנסה ליהנות מכמה שיותר כסף, אוכל וסקס. הסקס הוא גם מה שמפיל את טרטיף בסופו של דבר, כאשר משכנעים את ראש המשפחה להסתתר מתחת לשולחן ולראות במו עיניו איך טרטיף מתחיל עם אשתו, אלמיר. אגב, זו סצנה מאוד מעניינת שאילו הייתי מורה לתיאטרון הייתי משתמשת בה המון לתרגילים במשחק. הבעל נשאר מתחת לשולחן יותר מדי זמן וזה משאיר מרווח לתהות על מניעיו.

אפשר להציג את הדמות של טרטיף בכל מיני צורות. על כריכת המחזה שלי בצרפתית נראה איש שמן סמוק לחיים שנראה כאילו זה עתה חיסל ארוחה טרטיפית אופיינית על חשבון איזו משפחה של פתאים. אבל בהפקת הבימה שראיתי בשנת 90 או 91, שאם אני לא טועה ביים אותה במאי אורח מגרוזיה – אה, גיאורגיה J – ששמו רוברט סטורואה, משה בקר היה טרטיף כריזמטי, סקסי, מדהים, שממש לא רצינו שהמשפחה האומללה תשתחרר מאחיזתו השטנית. להפך. רק שיישאר.

במחזה נדרש דאוס אקס מכינה רציני, אם אני זוכרת נכון – התערבות של המלך עצמו, כדי להציל את משפחתו של ארגון מההסתבכות המרה עם טרטיף לאחר שהוא כבר חתם לו על העברת רכוש. בשלב הזה, כשטרטיף יוצא מן התמונה, כולם אמורים להיאנח אנחת רווחה גדולה. אבל בהפקה ההיא של סטורואה, בסוף בסוף אחרי הכול, נשמע מוטיב מוזיקלי שהוא המוטיב שתמיד בישר על הגעתו של טרטיף. ואלמיר (יונה אליאן) לבדה על הבמה, מטה את ראשה לאחור במחווה אורגזמטית וקוראת: "טרטיף!!!"

אז למה היא מתגעגעת לטרטיף (אחרי ששקלתי בדעתי פסלתי את התשובה המידית "אם תראו את משה בקר תבינו")? נראה לי שכאן כבר נשאלת שאלה פילוסופית על מהות האושר. האם האושר הוא התנהלות שלווה בלי בעיות? או שהאושר הוא איזון בין הצורך בשלווה לבין צרכים אחרים, כולל הצורך להתמודד מול גורמים שפורעים את הסדר והשלווה של חיינו?

ואולי פריעת הסדר היא גם מה שגורם לנו להתבטא וליצור. בסרט המרתק של דניס פוטר (התסריטאי הבריטי הגאון שעשה גם את הבלש המזמר) Brimstone and Treacle, זר מסתורי שאולי הוא השטן פולש לחייה של משפחה ואונס את הבת המפגרת באכזריות. בעקבות זאת הבת מתחילה לדבר. זה סרט קשה ומטלטל אבל אני הרגשתי שמצאתי מפתח אליו בביוגרפיה של פוטר, שהוא עצמו נאנס בגיל 11 ואולי זה אחד הגורמים העיקריים שגרמו לו "לדבר" – ליצור.

הזָר הזה השטני שמתפרץ מבחוץ, הוא אותו אבטיפוס של טרטיף. הגורם שפורע את חיינו, שאי אפשר בלעדיו אבל גם מפחיד שמא יפרע אותם יותר מדי, ואז המלך בכבודו ובעצמו יצטרך לבוא ולהציל אותנו.