דַיָלְצָרָבְּ יום אחד שאלה תנינה את קורקבן, "מה יקרה אם יום אחד לא נוכל לגור יותר בבית המעלית, ונצטרך לעבור למקום אחר?" קורקבן היה המום. הוא הביט בכפתו הלבנה שנעצרה מול פניו, לפני או אחרי ליקוק, הוא לא זכר. איזו מחשבה מוזרה! יום אחד? באיזה יום? למה ואיך? תנינה וקורקבן היו מודאגים מאוד, ואם לא די בכך, למחרת שאלה תנינה ...

געגוע – מפגש אהבה – חיבוק משיכה – קִרבה ולא: אסור ולא: געגוע נחנק בגרון עד אינסוף ולא: אהבה כמיהה בוערת עד כאב ולא: משיכה כחבל המאיים לעקור את לבי ואני מטילה לאחור את משקלי נאבקת.  

את דמויותיהם של תנינה והחתול הלבן שלה קורקבן יצרה נורית זרחי הנפלאה. גם אני אוהבת לכתוב על תנינה, ואפילו הקדשתי לזה בלוג שלם. יש אליו קישור בצד ימין ברשימת הבלוגים האחרים שלי. הנה סיפורתנינה האחרון שכתבתי: תנינה והארנבים קורקבן התחיל לחשוד כשתנינה דיברה אתו פתאום על פיצויים. "קורקבן! למה אתה לא מפצה אותי על מזג האוויר הרע היום?" "על זה ...

    סוף סוף אני עומדת שם, על גג ביתה שמול הוואדי העמוק והריק, פורשת את זרועותיי ושואגת מלוא ריאותיי: "אני כאן! אני כאן!" ומור לצדי צועקת אתי, ולבסוף אנחנו מתפרקות וצוחקות ונמסות זו בזרועות זו. ומתפוגגות.         ראיתי אותה ביום הראשון ללימודיי בבית הספר החדש. בכיתה י". היא ישבה בכיתה, לא רחוק ממני, וקראה. הצלחתי להבחין בעיניים החומות ובפנים ...

בקרבך מתרוצצים שני אנשים שונים. אני אוהבת את שניהם, אך עם אחד זו אהבה נכזבת.  

בְּכלא הגוף העייף, הנרדם, הכואב, המלא נאבָקות המפלצות זו בזו הגבר הכהה קורע את פני הגבר הבהיר האישה מתעללת בַּילדה הגרון חנוק לגמרי צמחים מטפסים קוצניים ממלאים אותו וילדי הגוף הקשוחים נאחזים שם ומטפסים עולים ויורדים בגדיהם קרועים ידיהם מחוספסות הם לא אוהבים אף אחד.   והגוף כולו מדדה לו הלאה מדמה שהוא אחד, ומנווט עצמו לאנשהו, אבל מרגיש שהוא ...

הנידון: בקשה לביטול חברוּת. אדון וגברת נכבדים, עקב חבלות רגשיות, השקעות והוצאות לא מוכרות, ואפס גדול בטור ההכנסות הריני פונה אליכם בבקשה לביטול רגשות, בקשה לביטול חברות ושיישאר בינינו (בלי העתקים).

התרבות הצרפתית מזכירה לי את אבא שלי קרה וגאה ובלתי מושגת ואולי אני מתבלבלת בין קור לחום עיקשת ואפשר לגשת אליה רק בדרך שלה של איב מונטאנים מרקדים עם חיוך בזווית הפה, ששרים עלי שלכת אבל לא מתרגשים, שומעים את פצפוץ העלים תחת הרגל אבל לא רואים את האדום-זהב הפרוע, הפצוע. התרבות הצרפתית מזכירה לי את אבא שלי, ילדותית ואינטלקטואלית ...

[חלק א" מופיע כאן: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=18&itemID=379#post379] חלק ב: התאומות   1.   אחרי הבגידה ההיא פחדתי מאמירה, פחדתי שתכעס עליי ותנקום בי, והרי כל כך קל לה לשבור את לבי. לכן לא ניסיתי עוד להתקרב.   אך שמרתי אותה בלבי ואחרי שסיימתי את השירות הצבאי התקשרתי אליה, עלה בדעתי שאולי תסכים שאבוא לתיכון ואעביר שיעור אחד על "המלט", אלמד את התיאוריה ...

חלק א: גן נעול   1.   בתיכון לאמנויות, שבו למדתי במגמת התיאטרון, הייתי בין הבודדים שהעדיפו את המקצועות העיוניים על פני השיעורים המעשיים במשחק ובתנועה. בשיעורים המעשיים הרגשתי כאילו כולי נקודות תורפה: הייתי גבוהה מדי, שמנה מדי, סמוקה מדי, ביישנית מדי, אינטלקטואלית מדי ("אל תשחקי מהראש, שחקי מהבטן"), קולי נשמע לי ילדותי וטיפשי, ובקיצור, הייתי לא-מתאימה במופגן, כל מה ...