עצוב למות באמצע תמוז,
לזכר אבי שניפטר בט"ז בתמוז
קוֹלָאז'
קוֹלָז'
אָבִי הוֹרִישׁ לִי אֶת עֵמֶק יִזְרְעֶאל
בַּקַּיִץ הַהוּא כְּשֶׁיָּדִי בְּיָדוֹ מִן הַתָּבוֹר
עֵינֵינוּ לָפְתוּ אֶת מַחְצֶלֶת הָעֵמֶק
וּבֵינֵינוּ בְּרִית מֶרְחָבִים הָיְתָה
כְּתַבְלִין בְּטַעַם
שֶׁאָז לֹא יָדַעְתִּי לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם. רוּחַ סַהֲרוּרִית עִרְבְּלָה קוֹלוֹתֵינוּ
בְּשִׁיר מַעֲלוֹת הַמּוֹלֶדֶת
כְּשֶׁפָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
וְעֵינַי מְסֻנְוָרוֹת לְעֵינֶיךָ אוֹרוֹת גַּעְגּוּעִים.
בַּקַּיִץ הַהוּא כְּשֶׁיָּדִי בְּיָדוֹ מִן הַתָּבוֹר
עֵינֵינוּ לָפְתוּ אֶת מַחְצֶלֶת הָעֵמֶק
וּבֵינֵינוּ בְּרִית מֶרְחָבִים הָיְתָה
כְּתַבְלִין בְּטַעַם
שֶׁאָז לֹא יָדַעְתִּי לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם. רוּחַ סַהֲרוּרִית עִרְבְּלָה קוֹלוֹתֵינוּ
בְּשִׁיר מַעֲלוֹת הַמּוֹלֶדֶת
כְּשֶׁפָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
וְעֵינַי מְסֻנְוָרוֹת לְעֵינֶיךָ אוֹרוֹת גַּעְגּוּעִים.
מִמַּעְיָן חַרוֹד יְחֵפָה יָנַקְתִּי מַיִם קָרִים
בְּטַעַם קַדְמוֹן, וְאָסַפְתִּי חַלּוּקֵי נַחַל מְנֻקָּדִים
לִגְאֹל אֶת חַנְקִין מִבְּדִידוּתוֹ בַּגִּלְבּוֹעַ,
שֵׁם חָלַצְתָּ אֶת קוֹרוֹת נְעוּרֶיךָ
וְדָחַקְתָּ בְּרַגְלֶיךָ עָפָר
לְכַסּוֹת עַל יַלְדוּתְךָ.
בֵּין דִּיר הַכְּבָשִׂים לִשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף
בָּאֲדָמָה שֶׁשָּׁתַלְתָּ בָּהּ דָּבָר
נָתַתָּ, בְּלִי מָשִׁים, בְּכַף יְדֵי הַקְּטַנָּה זֵר
סִימָנֵי שְׁאֵלָה שֶׁלֹּא הָיוּ לִי מִלִּים עֲבוּרָם .
וְנָשְׁרוּ מֵבִין אֶצְבְּעוֹתַי
וְנוֹתְרוּ בְּיָדִי גִּזְרֵי תְּמִיהוֹת
וְזִכְרוֹנוֹתֶיךָ הַגְּלוּיִים לִי מֵאָז
שֶׁאוֹתָם קִדַּשְׁתָּ עִם הַיַּיִן בְּעֶרֶב שַׁבָּת,
וּבֵרַכְתָּ עֲלֵיהֶם – הַמּוֹצִיא
זֶהוּת סוֹצְיָאלִיסְטִית מִן הַקִּבּוּץ.
בְּטַעַם קַדְמוֹן, וְאָסַפְתִּי חַלּוּקֵי נַחַל מְנֻקָּדִים
לִגְאֹל אֶת חַנְקִין מִבְּדִידוּתוֹ בַּגִּלְבּוֹעַ,
שֵׁם חָלַצְתָּ אֶת קוֹרוֹת נְעוּרֶיךָ
וְדָחַקְתָּ בְּרַגְלֶיךָ עָפָר
לְכַסּוֹת עַל יַלְדוּתְךָ.
בֵּין דִּיר הַכְּבָשִׂים לִשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף
בָּאֲדָמָה שֶׁשָּׁתַלְתָּ בָּהּ דָּבָר
נָתַתָּ, בְּלִי מָשִׁים, בְּכַף יְדֵי הַקְּטַנָּה זֵר
סִימָנֵי שְׁאֵלָה שֶׁלֹּא הָיוּ לִי מִלִּים עֲבוּרָם .
וְנָשְׁרוּ מֵבִין אֶצְבְּעוֹתַי
וְנוֹתְרוּ בְּיָדִי גִּזְרֵי תְּמִיהוֹת
וְזִכְרוֹנוֹתֶיךָ הַגְּלוּיִים לִי מֵאָז
שֶׁאוֹתָם קִדַּשְׁתָּ עִם הַיַּיִן בְּעֶרֶב שַׁבָּת,
וּבֵרַכְתָּ עֲלֵיהֶם – הַמּוֹצִיא
זֶהוּת סוֹצְיָאלִיסְטִית מִן הַקִּבּוּץ.
וְהֵשַׁבְתִּי לְךָ אוֹתָם
יוֹצֶקֶת מִפִּי עַל חַיֶּיךָ הַמִּתְיַבְּשִׁים
לְהַחֲיוֹת בְּךָ נְעוּרִים.
יוֹצֶקֶת מִפִּי עַל חַיֶּיךָ הַמִּתְיַבְּשִׁים
לְהַחֲיוֹת בְּךָ נְעוּרִים.
מֵאָז שֶׁגּוּפְךָ מֻפְשָׁט
אֲנִי מְנַסֶּה לְשַׁחְזֵר אוֹתְךָ
בְּקוֹלָז' כּוֹבָעִים-
עוֹד מֻנָּחִים בָּאָרוֹן, בֵּינֵיהֶם
בֶּרֶט, כּוֹבַע טֶמְבֶּל וּמִגְבַּעַת
אֲנִי מְנַסֶּה לְשַׁחְזֵר אוֹתְךָ
בְּקוֹלָז' כּוֹבָעִים-
עוֹד מֻנָּחִים בָּאָרוֹן, בֵּינֵיהֶם
בֶּרֶט, כּוֹבַע טֶמְבֶּל וּמִגְבַּעַת
ותודה לאלה שדחקו בך אורה צנועה שכמוך. שיר נפלא לאיש נפלא
הי מירי יקירה, תודה תודה על תגובתך הכפולה, האדם הוא תבנית נוף מרכבת, מהולדת עד יומו האחרון, זו תמונה חלקית של אבי, מרגש כששיר שכתבת מדבר אל מישהו.
אורה, שיר נפלא כתבת על אביך. פשוט נפלא. אב כתבנית נוף מולדת והולדת. אשרייך שזכית. מפת הארץ כמפת גרעין הלב. מקנאה אני בך קנאה הכי מעולה שיש. ואשרי אביך שזכה בך כבת לסכם כך את חייכם יחד.
תודה ענת יקרה, אבי אהב לטייל אתנו בעיקר בגלילים, אך לא רק, להכיר ולהעביר לנו את אהבתו וחוויות נעוריו שם.
מצטרפת לכל מילה של ענת ומירי. שיר נוף אדם, הייתי מגדירה אותו. מרגש מאד.
שיר נוף אדם . נהנית מהביטוי אבל הכי, מהשיר!
תודה איריס, יפות עיניך איריסים.
אני מעלה את תגובתה של עליזה קיי כפי שנישלחה אלי
אורה
התאורים המקוריים והמוחשיים כאחד,המודעות לעצמך ולטיב הקשר, יוצרים שיר רגיש ומרתק, כמה אהבה מצויה בשיר זה
עליזה
תנחומיי, אורה. הכרתי אותו עוד מהשירים שבספר שערכתי לך… מצבת שיר נאה העמדת לו.
ברוך השב מההרפתקאות אמיר, כיף לך שאתה יכול להקיף את הגלובוס. כן הכרת את אבי דרך שני שירים שערכת בספרי. אתה רואה, פנים רבות לאדם, וטוב שכך.
אורה המאירה, מרגש השיר ומרגשת היענותך להפצרותינו. תודה רבה. תמונת הילדה הצועדת יד ביד עם האב ב'ברית מרחבים' (איזה יופי!) בעמק, מוחשית כל כך.
(באיזה קיבוץ היית?)
אורה יקרה!
מזמן חשדתי בך שהצבע האדום של רקע הבלוג שלך מתקשר לזהותך הסוציאליסטית,(יחי האחד במאי!).
יפה שהמחויבות לידידיך החישה את יציאת הקולז לאביך ז"ל.
הפלאת לצייר את הרגשות, המראות, הטעמים והתבלינים שאספת אל תוכך על יד אביך ומידיו.
בקריאת השיר בין השורות חשבתי שחסרה לתמונה שורה אחרונה וזו הצעתי:
מֵאָז שֶׁגּוּפְךָ מֻפְשָׁט
אֲנִי מְנַסֶּה לְשַׁחְזֵר אוֹתְךָ
בְּקוֹלָז' כּוֹבָעִים –
עוֹד מֻנָּחִים בָּאָרוֹן, בֵּינֵיהֶם:
בֶּרֶט, כּוֹבַע טֶמְבֶּל וּמִגְבַּעַת –
וּדְמוּתְךָ נוֹתֶנֶת לִי טַעַם וְשֵׁם.
שלך, רוחה
שבוע טוב אורה
הלואי וכל המשאלות שלי היו מתגשמות כל כך מהר, ובצורה יפה כל כך.
אני לא מסכים עם ההערה של רוחה.
השיר הוא רקוויאם עדין (כמו של פורה) לאבא ולארץ. הסיומת של רוחה מפנה את הזרקור למשוררת ונדמה לי שלא ממש לזה התכוונה המשוררת.
הי גיורא, היית צריך לבקש משהו אחר, כנראה שהיה מתגשם, אבל בקשת רק שיר, וממני. (:
תודה על התייחסותך לעידון השיר, ומסכימה שעדיף לא להוסיף כדי שלא לגרוע.
יחי האחד במאי, רוחה יקרה, אני שמחה שהשיר דיבר אליך, אך ההצעה של לשינוי בשיר, תשנה את המרקם העדין שבקשתי לצייר . בכל אופן תודה על הנסיון לשדרג את השיר. יום ניפלא.
תודה רוחה, על מה שראית בשיר, וכמו שהבנת זה השיר לדעתי במילואו. בכל אופן תודה שחשבת להעשיר אותו.
תלמה עלמה נחמדת, שבית את ליבי מאז הפגישה ההיא. שלא לדבר על המאמרים שלך, מלאי חכמה באמתחתך. תלמה, לא גדלתי בקיבוץ אבל שהיתי בקיבוצים רבים בימי עבודה, ובהתכוננות להגשמה בנחל, אבי היה בין מיסדי עין גב, בתקופה שטדי קולק היה המוכתר.
יום ניפלא תלמה, ותודה
גדול, מכל טוב הארץ והרגש והפיוט הטוב, תבורכי, אורה.
לבנה, יקירה, תבורכי מנשים על הברכות שכיוונת אלי. תודה
אורה הי,
כל כך יפה ממחיש את "וילכו שניהם יחדו" של האב והבת כששקט הבריאה עוטף את שניהם; כל כך עצוב מעביר את רגשות החוסר אונים והתהיות לנוכח מציאותנו המוגבלת — רגשות ותהיות העוברים בתורשה מן האב אל הבת (וגם בכיוון ההפוך, למרבה הפארדוקסליות); כל כך יפה מציב את דמותו של האב בכובעיו, שנדמה שהם תמיד חלק מגופו-אישיותו של האב (ואינם בגדר אביזר גרידא); וכל כך נוגע ללב הגעגוע הרווי בשיר.
שיר שכול אנתולוגיה על שירי מולידינו תתברך בו.
אורה תודה — צדוק
תודה צדוק, אכן הכובעים הם סמלים של דמותו המשתנה. תודה על הקריאה המעמיקה. ניפגש בשמחות.
שירה במיטבה אהבתי תאור את הזיקה בין האב לבת על רקע נופי אמא מולדת
הקולאז' היפהפה הזה מחייה את דמות האב וזכרונותיו כמו שתארת בתמונה היפה: "יוצקת מפי על חייך המתיבשים להחיות בך נעורים"
אוהבת מאוד את שיריך הפניניים ,אורה
הבי לנו עוד
שבוע נפלא
חנלה היקרה, תודה על קריאתך, התפקידים שלנו מתחלפים עם השנים, וכמו שאמרת, ובאמת האדמה מחברת בינינו והטבע שבחיים.
אורה, אהבתי את הקולאז' שלך.
הי תמי, משתינו את האלופה בקולאזים, כל פעם אני מתפלאה מחדש מאין נחלת את הרעיונות.
אם יש לאדמה ולנופי הארץ הזו עוצמה המפעמת ברבים מאיתנו, הרי זה וירוס שאין לו מרפא, וכל זה עולה מן המילים. הנחלה הזו עוברת בדם, מאב לבניו ובנותיו ועומדת לעולם. מקדשים אנו כל רגב ופרי וטיפת זיעה מלוחה באהבה אותה.
יפה הפרשנות שלך, נידמה לי שבשיר אני מקדשת חוויה משותפת, זמן וחיים.