תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
בעוד פחות מחודש יצא לאור ספרי : "לפני ואחרי בני ברק סיטי", שמתאר איך לא, את החיים בעיר הזאת, לכן שמחתי עד מאד להיתקל בעוד ספר על העיר בשם " גחליליות" של גילית חומסקי, שהוציאה אותו בהוצאה שלי, "ידיעות ספרים."
אין ספק שמדובר בכותבת טובה מאד, עדינה ומורכבת, לשונית ורגשית, שמתארת ילדות של ילדה שהתייתמה מהוריה בעיר הלא פשוטה הזאת, שלצערנו נוטה לדחות את השונים ממנה, גילית מתארת חברות נפש עם ילדה אחרת, ונכנסת אל כל המורכבויות של הנפש הנשית בטרם הפיכתה למפוסלת ופחות מאפשרת. התיאורים עוררו בי הזדהות רבה.
בתוך זה היא מתארת דור שלם של דתיים לאומים שמנסים לפסוע בין כל העולמות- שקיימים בזעיר האנפין הזה, שהוא ישראל. המגזר הדתי לאומי שמתגלה כאן במלוא שאיפותיו מנסה לסלול לו דרך משלו, ונאלץ הרבה פעמים להשיל זהויות ומנגד לא בוטח בשונים ממנו, התהליך מתואר כאן באופן ברור.
פחות מעניינת העלילה מסביב שעוסקת בכותבת שמנהלת מדור לבישול, אחת שמבקשת לעצמה משרה נחשקת, ורוצה לסלול לעצמה קריירה שכוללת נסיעה לארץ רחוקה, איפה שהוא העיסוק בנושא הזה מתחיל באיזה שהוא שלב לעייף. והאינטימיות שהושגה לטוב ולרע כששקענו בקורות העיר ובקשר שבין שתי החברות. האינטימיות הזאת מתפספסת. ומתפזרת . זאת למרות שמטרת הכותבת הייתה כמובן הפוכה. אכן יש שלב שכותב צריך להיזהר בו.
אולם למרות ההערה הזאת, אני בהחלט ממליצה על הספר הזה, לא מספיק נכתב על הקרע הנפשי הזה, אותו סוחב האדם הדתי שמתעקש להמשיך לעבוד את השם בתוך מציאות שאינה כמותו. וגם אותו ויכוח לעוס לעייפה שמפעיל אותנו והמאמינים ומבקש לדעת עד כמה כדאי לעבוד את השם, מעורר כאן סקרנות ובי התחבטויות ידועות.
בשדה הספרותי הישראלי אין מספיק קולות שעוררו בי כאדם מאמין , צורך להגיב אליהם, כולל להביט בכתוב בלי להיות מובכת, לטוב או לרע .זהו ייחודה של גילית חומסקי שגם כשהיא עוסקת בגדולות, היא בוררת את המילים ונותנת לך הקורא- מרווח נשימה וחשיבה. אין כאן כפייה.
העולם החרדי והתנהלותו פחות מובנים כאן, אני יכולה להבין וגם להצטער, מתוארת יותר הדחייה אליה נחשפת הכותבת, שכיתומה אינה מקבלת כל תמיכה , ובהעדרה היא נפגעת אנושות . בעיניי זה הפספוס הגדול של הציבור החרדי, שמתקשה לספח אליו את כלל ישראל. ועוין את הציבור הדתי לאומי, עוינות שהפכה להדדית ומיותרת.
כי אני מודה שבחדרי חדרים, נתקלתי גם בחרדיות אחרת, רק שהכלא – הסמוי- הכה מגזרי, מונע ממנו מלהוות ציפור במעופה.
ואולי רק הצחוק המתפרץ בלי עכבות, הוא היחיד שישחרר אותנו מכל זה.
פורים שמח.