בננות - בלוגים / / הם רק ילדים
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

הם רק ילדים

 

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

הסיפור על שני האחים הספרדים מזיכרון יעקב שהגיעו בתום מאבק משפטי לכיתות ריקות בתלמוד תורה אשכנזי, מעורר עצב ,ודוחק כל קורא לפנינה הדחויה בה שהה לא אחת כילד. הוא מעורר הזדהות מרירה.

הסתייגות אחת יש לי והיא הטלפון החכם של ההורים, אני נפרדתי משיער גולש כשרציתי שאחד מילדיי יתקבל לתלמוד תורה חרדי, אז נייד חכם? אז מה אם לאחרים יש? חלק מהמשחק , בעיקר כשאתה זה שמהגר לעולם שונה, הוא להסכים להוריד ראש בפני הוראות שנראות לא הגיוניות, אין מה לעשות? כמה השלכתי מאחור כשרציתי את טובת הילד ורק אותה.

 

מצד שני הנוקשות החרדית הזו מוכרת לי. אני חיה בתוכה. השכנות שלי לא אומרות לי שלום, במקומות העבודה שלהן הן יודעות שהניכור הזה לא יעבוד,שם הן מסוגלות  להיות חברותיות ואדיבות להפליא,  כאן ביתן הוא מבצרן, אמירת שלום, הנהון קל, חיוך…וואו ..כל זה קשה להן עד מאד.

  דווקא הגברים חביבים יותר כלפי בעלי, ושואלים לשלומו, אולי כי נחלץ לעזרתם פעמים כה רבות. אולי כי החינוך בישיבה דורש מהם לפצח קודים אנושים, וזה בניגוד לחינוך שמקבלות הבנות בסמינר? בני הוא השליח שלי, בעקשנות לא ברורה פילס לו דרך לחברת הילדים, ואף מארגן בביתי כל שבת מניין תהילים נאה.

אני מסייעת בידו, מושיבה את המשתתפים במעגל, ואף מחלקת לילדים ממתקים בתום אמירת הפסוקים. יש מה ללמוד מהם, איך הם מצידם מקפידים לבדוק את ההכשרים שכתובים על העטיפה, אני מאד מעריכה אותם על כך. בשבת האחרונה הם אלה שהפתיעו אותי כשהתעקשו להחליף את הכיפות השחורות שלהם בכיפות של רבי נחמן שנמצאו באחד הארונות ולבסוף אף פצחו בריקוד סוער. אלה ילדים ליטאים וי, תמהתי, או שהחסידות קורצת בחשאי לכל נשמה, פתאום היה לנו שמח נורא.

בני הוא השליח שלי, לא מן הנמנע שהשהות המשותפת שלו עם הילדים האלה, שרובם אשכנזים כמונו,  ועדיין בתחילת הדרך הסתיגו מבן של חוזרים בתשובה, תשנה עמדתם כשיגדלו. נכון הדבר גם לגבי הבנות הקטנות- אותן  האחיות שמשחקות בחוץ , אותן נשים קטנות שמנהלות את העולם דרך החבל, אלה שלעיתים דופקות אצלנו בדלת, מתחננות להניח לעוד פעוט או פעוטה שמעיקה עליהן אצלנו בסלון, גם הן יושפעו אני מניחה.

אני סוגרת פינה אטומה בלב, כן, הן כן יאמרו שלום, לשכנה הנבוכה שלא הגיעה מתוך הקהילה שלהן.

חייבים להאמין שזה אפשרי. בני מהווה אלומת אור. אבל לא רק הוא.

הבעיה של החברה החרדית היא האיטיות. קל להם להתפתות למכשירים חכמים, אבל כמו כולנו כשאתה מאגף אותם מהצד האנושי שם טמונה הבעיה.

יום חול אחד, ואני כהרגלי נעמדת במרפסת, בוחנת את המתרחש, בתווך הילדים האלה שאיני יכולה שלא לחבב,למרות שלעגו לבני לפני יומיים כשירד אליהם עם מכנס ג'ינס , למרות שגם הם לעיתים עוטים מכנס צבעוני, הם- אותם ילדים בדיוק  צורחים לעברי, מתחננים שאקרא לו, משהו חשוב מאד קורה עכשיו, אחד השכנים מהסוג של היותר מאירי פנים מחלק לכולם כדורים.  הוא סוכן צעצועים, מה שאומר שעוד תאוריה על חרדים עצלנים ולא עובדים מתנפצת, לא אצלי, אבל אולי אצלך, קורא יקר, שני הצדדים לא בדיוק מפותחים. בכל אופן בני יורד נרגש כולו.

ואני שחה לעצמי שהם לא אשמים הילדים, הם לא…אני מודה בפני עצמי. הם רק ילדים. כאלה גם אנחנו היינו. כאלה בדיוק.

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

 

 

תגובה אחת

  1. אומי לייסנר

    אוי, אביטל, קראתי בלי לנשום. מצמרר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת