צום עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי

גם במשפחתינו קיימים נפטרים שמעולם לא ידענו מתי נפטרו.

הסבתא רבה רבה שלי והסבא רבה רבה שלי,מצד אימי, תושבי גרמניה, פולנים במקור,  שהצליחו להציל את כל 9 ילדיהם מאימת הנאצים , וגורשו לפולין ושם כנראה נספו.

סבי ז"ל ואף אחיו, חשו תמיד מועקה ואשם, נוכח העובדה המרה, שלא השכילו לדאוג להוריהם. מהגטו הספיקו לקבל מספר מכתבים, בהם התאוננו ההורים על התנאים הקשים, אך ברגע מסוים זרם המכתבים פסק, וכך גם הידיעות על גורלם של ההורים ז"ל.

מצד סבי מצד אבי , נשבו אלי רוחות של מין נתק רגשי לא מדובר. כאילו רובץ מעליו ,עול כבד, בו לא שיתף  איש. הוא, שהגיע לארץ מספר שנים לפני פרוץ המלחמה, וגרר אחריו את אחיו, אחיותיו הוריו, חש כך לנוכח חוסר יכולתו לשכנע את שתי אחיותיו הנשואות לבוא אחריו. שתי האחיות, שנותרו מאחור השיבו יחד עם בעליהם וטפם את נשמתם לבורא . לאורך כל המלחמה הן הסתתרו ביערות, וכששבו בסוף המלחמה לתבוע את ביתן ורכושן, נרצחו על ידי אוקריאנים שהתגוררו בביתם.
 
עולה בי חשד, שהניצולים חיו בתחושה המרה, שאולי זכו בחיים, אך האם הזכות הזאת הגיעה להם כדין? אולי אם היו שם לצד הניספים, אולי, כן, יכלו לעשות יותר. 

בכל אופן, בתחושה הזאת חיה בוודאות, חנה, אחותו של סבי מצד אימי, היא מעולם לא סלחה לעצמה, על כך שהיגרה לארה"ב מתוך אמונה שתביא  אחריה את הוריה בשלב מאוחר יותר. משאלתה התמימה נמנעה ממנה באופן סופני. היא נהגה לחלוק את תחושות האשם עם הסובבים אותה. אולם יש גם כאלה ששתקו, פיתחו התנהגויות מוזרות, אולי אלימות, כלפי הסובבים אותם, ובעצם נאכלו רגשית.

שכנתי והמטפלת שלי  שרה, שחלתה מאד , וכיום אינה בגבול השפיות, סיפרה לי ( בימיה הבריאים) שברחה מבית הוריה בגטו, וכך הצילה את חייה. הבריחה הייתה מעשה עצמאי, לא מחושב. היא לא יידעה את הוריה בכך שהיא עומדת לחמוק לצד הפולני, זה היה גם חלק מהרצון המוסווה שלה להתבגר, למרוד, לנצל את הכוחות הצעירים שניתנו לה. אולם אף מורד לא חושב שלא ימצא את הוריו כשיחזור. די ברור לנו שהם שם מחכים לנו. אף מורד צעיר לא רוצה לנפץ לעצמו את הפנטזיה הזאת. ואולי לא?

יותר מידי פעמים גרמה השואה גרמה לעם שלם לחוש  אשם על עצם היותו, וגם אם מנסים לשכוח להשכיח , או לחילופין להחיות במסעות וספורים היא עדין מרעילה במסתרין, מחרחרת, נושפת  ופוצעת ,שורטת את מי שמנסה להצהיר בודאות מוחלטת את קיומו.

לכן קם יום הקדיש הכללי.

יום שמאפשר לזעוק כלפי שמים לקדש, להשתחרר, לכבד, לתת מקום. אם לא נחלת קבר, או יום פטירה, אז כן, קיום שהוא למעלה מזה. מקום אחר. רוחני. זה לא יום של סרטונים וגופות . אלא יום צום שבו נשמעות מילים קדושות וצורבות . מילים כאלה נועדו לכלל הנספים ולא רק לנטבחי השואה. הוא,  נועד  לכל מקדשי ה' , הנשרפים, הנעקדים, באשר הם, לאורך כל הדורות. הם ,שגססו באופל , בחשאי, ולא תמיד היה מי שיספיד אותם. חוזרים אל התודעה שמנסה להשכיח, למחות עבר. הכאב הנרדף הזה, שייצר כל כך הרבה רגשות סותרים, מרים לרגע ראש. כן, הם קיימים. בי, בנו. והנה גם אנחנו, עומדים כאן, זקופים, לא מפויחים, ובטח שלא מתנצלים על כי שרדנו. כי שרדנו. אל מלא רחמים.

יש כאן שיר וסיפור שכתבתי בהשראת ניצולי ונספי השואה..