בננות - בלוגים / / חיי בבני- ברק- פרק 6-בעל הטירה- לארז.פ( פוסט שעומד לרדת)
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

חיי בבני- ברק- פרק 6-בעל הטירה- לארז.פ( פוסט שעומד לרדת)

 

 

אדון שטרן הוא איש עסקים, ממולח, כזה שיודע את מלאכתו נאמנה. לפני ארבעים שנה הגיע לבני- ברק , הבירה, ומיד חמד את השטח המוצל שעמד על הגבעה הגבוהה  בעיר, זה המשקיף בנחת על העיר  המופלאה . אולם לרוע מזלו, על אותה גבעה עצמה כבר התגוררה לה בשלווה ישישה ערירית חסרת שיניים, שחיה לה בבית מוזנח בעל קומה אחת עלובה. אדון שטרן שטרם ידע שובעה, החליט כי אל לו לוותר על הגבעה. הן היטב ידע שהכסף פותר כל צרה וצוקה. ברם, לצערו, ולרוע מזלו,  סירבה הקשישה לכל הצעות הנדיבות שניתנו לה על ידי עושי דברו הנאמנים. הם הבטיחו לה הרים וגבעות שונות ומשונות, שלל פינוקים אחרים, ובלבד שתמכור את מעונה הדל. חדשות לבקרים, נשלחו אליה שליחים חדשים, כל כולם שטרות, איומים, שטרות, שוטרים, תחנונים ועוד תחנונים . אך הקשישה העיקשת בשלה.. אין היא רוצה להתפנות, על הגבעה הזאת גדלה, על הגבעה הזאת תמות, יניח לה אדון שטרן, יניחו לה שליחיו ויועציו, במטותא ממנו, ימתין הוא בשקט עד למותה ואז יחגוג על אדמת המריבה- אדמתה.
 
 הבין האדון שטרן, שהקשישה הרשעה, חומדת את הנוף בני- ברקי אך ורק לעצמה, ויכעס עד מאד .
 
ואכן, לא איש כאדון שטרן ייבהל ויירתע, קצת מסמכים מזויפים, כספים מתחת למגירה, שטרות מעוטרים בהם ירשרש לפני חברי מועצת העיר ונכבדיה, והטירה נכבשה. צו הפינוי שכולו אותיות שחורות הוצא, הקשישה הרשעה נדרשה להתפנות מביתה. סיבת הפינוי לא מובנת לקשישה, שכבר מתקשה בקריאתה, עורך דין ממולח, אין ברשותה, והנה מתקרב היום האחרון בו תשכון לבטח בדירתה שעל הגבעה. מי יצילה- נה ? נושאת האישה עיניים לאבא שבשמיים, שהרי היא יודעת שצדיק ורע לו ורשע טוב לו, מה אכזר גורלה. אך עדין דמעות חרישיות מציפות את פניה. אבא היא מייבבת חרישית אבא שבשמיים, אנא קח אותי אליך, אל נא בטובך, תניח לי לעבור את ההשפלה. 
 
 זקני הרחוב מספרים שביום האחרון שלפני הכיבוש הסופי, נשכבה הישישה מתחת לרגלי הדחפור וזעקה "גוועלד" – הצילו !" ואדון שטרן המנומס לא זע, רק פלט פקודה אל עבר הנהג המהסס, בוחן את נעליו האיטלקיות שעברו צחצוח והברשה, מסנן הוראה ועוד הוראה . אחר כך ראו אותו, נסוג מן האבק המלכלך והמצמיא. כנראה שצר היה לו על נעליו החדשות, אותן רכש בתום העסקה האחרונה , עסקה אותה ביצע עת סעד ליבו עם חסיד בלגי על גדות נהר הירקון במסעדה כשרה, ו.. בינתיים  מניף הדחפור את לועו הקעור והזקנה נבלעה. לא נבלעה?
 
אדון שטרן לא התעניין בעובדות רק בתוצאות, אשתו כבר הרה וילדים ובית כבר יש, עם ראש העיר הגיע לפשרה. הוא יבנה כולל לאברכים, את דף הגמרה היומי ילמד עם מגיד ידוע מן הישיבה הסמוכה, ובא הקץ על "הגוועלד" . ישישה מרירה.
                                                           *
ארבעים שנה אחרי הגירוש, אדון שטרן כבר מגדל כרס רחבה, אשתו מטפחת פאה חדשנית . לכאורה כלום לא מצער אותו, גם לא זה שמבין כל ילדיו גם נולדה אחת קצת עקומה, פיגור קל , נו שוין, עם קצת כסף מעל לשולחן גם היא נישאה לאברך מן השורה השנייה.
 
לילד אחד רכש מניות בעיתון יומי, לשני קייטרינג כשר ושליחים, לשלישי חממה, וכולם מתאוננים שקשה. קשה. לזה קשה להחזיק עיתון, הכותבים  מתקוטטים, הרבנים אינם מאושרים מן הפרסומים, ומנגד הקהל דורש שעשועים, שלא לדבר על עסקי הקייטרינג שמלאו זיופים וחותמות לא כשרות , והחממות, הרי אם אין לך את הידע המתאים..
 
  גם הבנות הנשואות מתאוננות באוזניו על כך שהן הרות שנה אחר שנה, ואולי יבין אדון אבא שהן חיבות ללדת לידה פרסונל, חדר נפרד, אחות אישית, מזון משביע ומחזק שיחזק את הגוף הרצוץ שמתאמץ שנה אחר שנה, יעלה כמה שייעלה, ומה חושב אבא האהוב, שסתם כך מתגלגלות נשמות יקרות לעם ישראל? ומה בדבר זכותה של  היולדת לטבעת יהלום שתוענק לה חודש אחרי המאמץ ? הרי יודע אבא'לה שלבעל קשה לרכוש את המחווה, אז אולי אבא'לה בכבודו ובעצמו יפצה בכספו אם האם הרצוצה.
 
ואדון שטרן מקשיב לכל הטענות וכמו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אף הוא מנסה להאריך אף, אף שהוא קצת מתקשה להישאר אדיש  אל למול התביעות והדמעות התכלכלות. ילדיו זקוקים לו. אין הוא יכול לעזבם. איך יאתר כל בעיה שתעלה על דל דעתם?  
 
 
 וכך בצר לו, הופכים לילותיו לימים וימיו לעסקאות, נסיעות בין ארצות וכניסה ויציאה מתוך חדרי החסידות המביאות צאצאים, התרוצצות חייכנית בין מסדרונות ובין שלוחי הרבנים. ודמעותיהן התכלכלות של בנותיו הבוכיות מוסיפות לנטוף וממלאות את כוסו תרעלה , עייף מר שטרן שמכונה כבר רב, מתלאות החיים, מחתניו, מי ייתן ויניחו לו לנפשו , מי ייתן וישכון כבר לבטח בחיק משפחתה אוהבת וצנועה . בנותיו לצידו, חתניו מרעיפים עליו דברי תורה, ואשתו החמוצה כולה מרגרינה רכה . 
 
 
עד שבא שמגיע היום ואיתו שפשוף הידיים המופלא. נדמה לו שהקדוש ברוך הוא צופה בו ונותן לו סייעתא דשמיא עצומה.
 
בית מט ליפול שעומד לצד הטירה עומד להימכר וכבר אדון שטרן, כבוד הרב, סוגר על העסקה. והפעם אין צורך בדחפורים ותחנונים, מלאה כל הארץ את כבודו של אדון שטרן, ומיד נסגרה לה עוד עסקה.
 
 
וכבר הוא מתכנן איך ירחיב את מעונו אל כל הכיוונים האפשריים, גם מן השכנים יגנוב פיסת אדמה שתילקח בלי מישים מן החצר הסמוכה, את השביל הקטן שמוליך את אותם אנשים קטנים, אל עבר הרחוב הסמוך יחסום בעפר ויהפוך אף אותו ליחידה אחת שתשמש את בני ביתו המופלאים, וכך תתרחב לה בשמחה טירתו הצנועה.
 
בניו ובנותיו ישכנו לבטח על ידו לצילו . טבעות יהלום ירכוש לכל יולדת באשר היא, ואוזניו יהיו כרויות למלמולי הצאצאים שחוזרים רצוצים מהמלמדים המיוחסים.
 
לא שיער בנפשו האדון שטרן שמשהו, או מישהו, יכעס על פעלו זה.
 
אך טעה.
 
 מה הרגיז את שכניו, לא ידע, מן הסתם הייתה שם קנאה, או צער יללני, על עץ עתיק שנכרת, או השד יודע מה. אולם בוקר בהיר אחד הבין שהוא בבעיה.
 
בלי כל התראה פרצה מלחמה ברחוב הקטנטן. השכנים, חלקם פועלים אנשים קשיי יום, חלקם אברכים , תלמידי חכמים מרושלים להם תרם ביד רחבה, חיפשו את השביל שהקל עליהם את העלייה אל הרחוב ההררי, כשגילו שזה נעלם והפך לנחלתו של איש אחד בלבד, התמלאו במין רטט של חמה סמויה. כשהגיעו לביתם שפכו את ליבם בפני הרעיה הרצוצה, שאף היא גיששה בליווי טפה אחרי השביל האבוד . החמה הפכה לכאב, והכאב לשנאה. יום עובד, לילה ועוד יממה. האישה רצה עם הילדים אל החידר והגנים, הבעל לכולל מעניק חסדים. והעייפות הולכת וגוברת על ההולכים, השביל המקצר מלחלח געגועים לימים אחים. פצעים נסתרים נפערים, נזעקים, הגלדים מוטלים בצידי הכביש, נזרקים מן הגוף, חושפים את הלב המרגיש. עד ש.. ברוב חיפזון ובהלה, ברדתם אל הרחוב הרהיבו השכנים עוז, וזרקו  את שקיות הזבל שלהם לצד טירתו של החומס . תחילה היה זה איש אחד, אולם די מהר, בהיחבא ובסתר, נוספו עוד דמויות סהרוריות שאף הן נשאו בידם שקיות . שקית ועוד שקית, נערמת לה ערימה. שקיות עם חיתולים, תרופות שפג תוקפן, תחבושות צרובות מדם, שאריות, ניירות, כולן נחות לצד טירתו, מתחככות בשער המהודר שבנה לעצמו. עורגות אל השביל ההוא..ההוא. 
 
 
מפאת ריבוי המהומות והלכלוך נזעקה גברת שטרן, יבבו הכלות, התלוננו החתנים, והנכדי המתוקים מה הם עוללו? למה יסבלו מסרחון ויבכו. מיד שלח האדון שטרן, מכתבים לכל הנוגעים בדבר, חילק אותם בתיבות הדואר וכך כתב מיודענו בקצרה: עשיתי שיפוץ קטן בביתי הקט, אני מבין שזה עורר כאן זעם, אני מוכן לתרום לרחוב עציצים ותמרור חדש, ובלבד שתניחו לי.
 
 
 
אולם למרות כל העציצים וההבטחות, הוסיף הזבל להיערם מול פתח דירתו- טירתו. כאן כבר התעצבנה הגברת שטרן, עד כה התאפקה בגבורה, אך לא עוד, הפעם החליטה לשלח בפורעים פקחים מאיימים, שהתריעו בציבור הנקלה בסיועם של שלל דוחו"ת אימתניים   .
 
 
 
והמהומה ברחוב הלכה ורבתה, אלו מצדדים באדון שטרן וברכושו, אלה מתנכלים לחזית ביתו . אלה חוששים לירידה בהיקף התרומות ואלו נאנחות על הדרך העוקפת והמתישה. שביל הזהב אבד. והעיר בני- ברק כמעט ונבוכה.
 
פחד וחשיכה מילאו את ליבו של האדון שטרן, זיעה זולגת מפדחתו של האציל שטוען כי יפרסם את מעשי ההתנכלות הנבזים ברשת העיתונים  של בנו, נבהלים השכנים, נסוגים, צעד ועוד שנים, והנה למולו נעמדת כמעט אחרונה במערכה, שכנה בודדה ,חוזרת בתשובה. היא פונה לרשויות המדינה שמתעלמות מן ההפקרות והביזה. היא שבה ומציתה את המהומה ברחוב המלוכלך שממשיך בשלו, עורק חייו המרדני שב לפעום  בזעם טפו. זה מכפיש וזה מבאיש. עד ש..
 
 
                                       ……..
                                       
יום אחד חזרה החוזרת בתשובה עם בנה הקט מגן הילדים, השמש קפחה על ראשה, והיא מיאנה לעקוף את הטירה ולכן דילגה לה מעל הגדר שמפרידה בין הטירה לרחוב חצתה את השטח הכבוש, מגיעה אל פאתי הרחוב. בנה הקט עוד ניסה לעצור מבעדה, אולם החום שהטריף את דעתה, נתן תוקף למעשה האסור.
 
הרעד שאחז בגפיה, סחרר את שרעפי מחשבתה ומיד אחרי הקפיצה הגדולה, הושתקו מחשבות הכעס והלהבה. 
 
דמות מתנדנדת נגלתה לפניה, לרגע חששה החוזרת בתשובה כי התגלתה, אולם האישה הייתה מבולבלת מכדי להבחין בה, צולעת היא הובלה על ידיי ביתה בת העשר, שסימנה לה את דרכה. הילדה המובילה נראתה בוגרת מכפי גילה . האם גיבבה לעומתה שברי מילים ואותיות, הבת המיומנת ניסתה לפענח , להכיל את הנאמר, כמו את המשא .
 
לפתע הבינה החוזרת בתשובה , שההולכת לפניה, זו הצולעת המובלת לאיטה,היא  ביתו של מר שטרן, שלקתה במוחה, פיגור קל, כך חשבה תמיד, נו שויין, אפשר לחיות עם זה, ואולי לא כל כך, שויין. ואולי גם לא תמיד קל לחיות עם זה. חמלה הציפה את כל כולה, והיא קרבה אל גופה  את בנה המפוחד, ונשקה לו ברוך על שערו.
                                    *
 
חודש אחרי זה, היא עברה דירה והשקט המופתי חזר לשרור ברחוב.
 
       .

 

 

4 תגובות

  1. ס"פ על המים

    כמה תובנות לסיפור הנפלא שהבאת כאן, מהסוף להתחלה:

    "חודש אחרי זה, היא עברה דירה והשקט המופתי חזר לשרור ברחוב"
    נו שויין, אם כל הירושלמים יעברו דירה וודאי יבוא שלום עולמי ונצחי אל העיר, לא?

    "ואולי גם לא תמיד קל לחיות עם זה. חמלה הציפה את כל כולה"
    אני מאחל לבעלי הטירות הירושלמיות חיים ארוכים. ובכל מקרה לא אצליח לגייס עבורם חמלה. אני מקווה עבורם שהם יצליחו לגייס בבוא העת את חמלת בית המשפט.

    "שקיות עם חיתולים, תרופות שפג תוקפן, תחבושות צרובות מדם, שאריות, ניירות, כולן נחות לצד טירתו, מתחככות בשער המהודר שבנה לעצמו."
    זה רעיון. אני חושב שאם הייתי עכשיו בירושלים זו המחאה שהייתי יוזם – משלוחי שקיות למעורבים בפרשה. אני מוכן לשלוח זבל גם מעבר לים.

    "מה הרגיז את שכניו, לא ידע, מן הסתם הייתה שם קנאה, או צער יללני"
    איך תמיד אנשי העוולה לוקים בחוסר מודעות? מה שצובטים אותם הם לא מצטבטים? או שהם רגישים רק לעצמם ואדישים לכל שאר הבריות?

    • בעיה ארז רגישות יתר לעצמי ואדישות לשאר הבריות.

      בדיוק כמו שאמרת.

      שמחתי שאהבת. אף אני אוהדת את היושר הציבורי שלך.

      שבוע- טוב.

  2. ספור מענין ונוגע, שבת שלום אביטל!!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת