תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הסיפור מוקדש לאליעז , הוא ארוך מאד ולכן יש סיכוי שהפוסט ימחק.
מחר ימלאו 3 שנים להתנתקות והסיפור נכתב שנה לפני שנלקחה ההחלטה שליבי כבד עליה.
מחר ימלאו 3 שנים להתנתקות והסיפור נכתב שנה לפני שנלקחה ההחלטה שליבי כבד עליה.
הסיפור מאד לא פוליטי ועוסק בהלך נפש מנותק כמטאפורה למה שקרה.
אליעז אני מקווה שאתה כאן כדי לקרוא.
התנתקות אביטל קשת
הקרין בטלוויזיה מודיע שתוכנית ההתנתקות יצאה לדרך , אני מפהקת מול המרקע. כבר מזמן
שהם היו צריכים לאשר אותה , טיפשים . לא חבל על הדם שנשפך , שיתנו שטחים , אדמה, מי צריך אידיאלים בימינו , שיעניקו לעם העייף הזה חיים. העיניים פתאום ממצמצות מול המסך , סוגרת אותו. בודקת את הבית , מסודר . מוציאה מהמקרר חלב סויה , שותה. בפינת האוכל בוהה בו , באבא שלי , ממוסגר בתוך תמונה שחורה . העיניים שלו כהות , גדולות . בלב מרגישה דקירות קלות , מתרחקת.
" אתה חושב כמוני נכון?" שואלת בעצם את עצמי . לפעמיים אני קצת מצחיקה . לא נורא. משקה את העציצים ,מכינה תיק למחר , שולפת את הניד מהכיס הפנימי . סדר היום שלי ערוך לפני , נשלף בלחיצת מקש. בשבע קימה , אחר כך התעמלות בונה עצם , טיול רגלי לעזריאלי , החלפת משקפי ראיה, מספרה, גיחה קטנה הביתה, עבודה . אחר הצהריים פנוי לי מידי ,למרות שבערב אני הולכת לחוג המשונה הזה : מודעות וקבלה. נאנחת . נגררת אל עבר המיטה ואז נזכרת ששכחתי לשלוף את ההודעות. אולי כבר מחר , לא עדין יש לי את היום . התיק תלוי קרוב לכניסה , הנייד שוב בפעולה. חבל שהתאמצתי . לקוח עסקי שלי מבקש טיסה ,"באמריקאן איר ליינס ", לדעתו לא בדקתי מספיק את התעריפים שם. יודעת אותם בעל פה נו , מדקלמת מתוך שינה. העוזרת שלי מבקשת שאצור איתה קשר , שתבוא לעבוד , אלא אם כן היא בונה על הדמי אבטלה
. ההודעה האחרונה היא מהבת שלי . הקול שלה נשמע שבור אומרת :
" אימא , אני וגלעד פה לידו, הוא חסר הכרה . היינו שמחים אם היית איתנו .. .אנחנו משפחה. מבינה אותך ,אבל אולי בכל זאת.. תבואי?"
מנגבת מעל המצח אגל סמוי של זיעה .אף פעם כמעט לא כעסתי עליה, לא יכולה . היא ,רצת המרתון שלי. גם בגיל ארבעים יש לה אותה נטיה ישנה לפתח נקעים, לסובב קרסוליים נפוחים , הסחוסים שלה בברכיים גמורים . במקום לנוח מכל זה, החכמולוגית הגדולה הזאת ,מתישה את עצמה , מבלה בבתי חולים, לא שוכחת לעבוד , שלא לדבר על כביסות,בישולים, ילדים. משהי אחרת במקומה הייתה מרשה לעצמה קצת לנוח .. מחר אתקשר לקראת הצהרים, אומר לה שאגהץ במקום בעלה את הבגדים . חשוב לה שהילדים שלה יראו מסודרים.
"תבואי?" היא שאלה. זה הרי לא בכוונה נגדה שאני לא מבקרת בבית החולים. כבר שנים שאין לי כל קשר איתו. בית השחי מגרד לי , העיניים נעצמות , העפעפיים מתגלשים כלפי מטה . לא אחשוב על זה עכשיו ,לא רוצה. לובשת פיז"מה פרחונית , מנקה ,שן ,שן , בחוט דנטלי גמיש, צונחת על המזרן. אין ריח של סחלבים על הסדינים , סתם הבטיחו הבטחות היצרנים , רמאים . אלה לא אכפת להם מאף אחד ,אגואיסטים. נרדמת.
בבוקר אני מספיקה את כל מה שתכננתי כולל המשקפים בעזריאלי. המוכרת שם מחמיאה לי על התספורת באמת יצא יפה הצבע הכתום , גוון מיוחד במינו ,אדמת חמרה מעורבבת עם גזר גמדי מרחו לי על הקרקפת . ממזרתה הספרית שעבדה לי על הראש , איך הצליחה לשכנע אותי , כל הכבוד לה.
" במקור אני בלונדינית , באופי ג"ינג"ית " אני מתלוצצת איתה , לוקחת ממנה בשמחה את תלוש ההנחה על החניה. שם מול ההגה אני נזכרת להתקשר ,להגר , הבת שלי.
" אני אבוא אחר הצהריים לעזור לדוד עם הילדים ,בטח קשה לך עם כל העומס הזה ".
"קשה שאת לא כאן ,לידי " היא עונה.
נחנקת בלי סיבה.
" את שמחת שהתגרשנו", מחפשת את המילים המתאימות.
" נכון, עשית אז צעד נבון אבל עכשיו במצב כזה את יכולה לבוא לבקר אותו, זאת בעצם פרידה . הרופא כבר הציע לנו שנתחיל לברר בקשר לסידורי הלוויה ,זה הסוף".
החניון הופך לאפל יותר ויותר . אני אוהבת שמש, מקומות פתוחים , אנשים ושנים על גבי שנים שהוא השרה עלי..
"אני לא יכולה מתוקה. תביני .תגידי לדוד שיצור איתי קשר. למה גלעד לא מתקשר אלי? יש לו עוד פעם איזה בחורה צעירה ברקע ,מה ".
" הוא נמצא איתי הרבה , היאכטה שלו זקוקה לשיפוץ דחוף ,היית שם פעם?"
שתינו פורצות בצחוק , קובעות לדבר שוב בקרוב. מתניעה את המכונית, דוהרת לעבודה . כפות הידיים שלי קשות על ההגה , תחושת נימול כמו משתקת את האצבעות . מכווצת ומותחת אותן . הדם שוב חוזר לזרום.
בעבודה מחכה לי ערמה של ניירת על השולחן . המחשב מדווח לי על ריפנד דחוף שעלי לבצע אחר כך הוא נתקע . מפעילה אותו מחדש. בחורה צעירה אחת נכנסת למשרד וטוענת שהיא ידידה של גלעד . רוצה כרטיס לאיי גלפאגוס , חולת חיות , כולה עור ועצמות .מדברת ברצף . מעריצה את גלעד . ואני חושבת לעצמי שהבחור השתגע לגמרי אם הוא מתעסק איתה , היא ממש ילדה.
" תיזהרי שאיזה צב לא יטרוף אותך שם" . משתדלת להיות נחמדה. מסבירה לה שאין לשם טיסות ישירות , רק הפלגות מקיטו . פוקחת עיניים ענקיות ,מסכימה. אחרי שעה נמאס לי להיות בין ארבע קירות , צועדת מהמשרד לכיוון הבית . גלעד מחכה לי שם עם הררים של כבסים. נראה בן עשרים ושבע, שזוף ,שרירי . לא פלא שהן רודפות אחריו. הצרה היא שהוא לא רציני . סגור. מה הוא חושב על אבא שלו לדוגמא? לפעמיים הייתי רוצה שיהיה קצת כמו הגר, שישתף אותי במה שעובר עליו. גלעדי , אני כמעט מתרפקת עליו , אבל מיד עוצרת את עצמי , הופכת לעניינית.
" מה לך ולקיבוצניקית לשעבר שנוסעת לגלפאגוס ?"
" לא יודע על מי את מדברת?" ,עונה לי באדישות.
" תזהר מהצעירות האלה אתה בן שלושים ושבע".
" אבא חולה , אני עם הגר רוב היום ". משנה נושא.
" הגר כועסת עלי?"
" קצת " , מתחמק ממני .שותה כוס קפה שהכנתי לו ,מעמיס את שק הכביסה על הגב שלו ויוצא . ברור לי שהוא לא שכח איך האבא הנכבד שלו אפילו לא ביקר אותו כשנפצע בצבא. "דיכאון קליני", היה לאבא הזה . מצאו לו הפסיכיאטרים סיבה. מסכן , רחמנות עליו ממש .סבל. ממה? סובב לי את הראש כמו שצריך . צבר הוא היה, רקדן רומבה עם בלורית, מלח הארץ , עובד מצליח בכור . חשבתי שמצאתי מציאה. א"גרויסע מציאה. נתלה על מניה ,התינוקת הבלונדינית ,ששרדה על הזרועות של אימא שלה את הגרמנים . פרזיט , אני זאת שהייתה צריכה לטפל בו בלי תמורה עשרים שנה. לא אמר פעם אחת תודה, עשה טובה שפרנס בכבוד , אם כי הייתי שותפה ,עבדתי כמו חמורה. הטלוויזיה דולקת בסלון . מתנחל אחד מדבר על הבית שלו . הכרטיס של ארגון וראיטי מונח על השולחן , מחזירה אותו למגרה. מתקלחת , מתבשמת . שוב אני בדרכים . לא מבזבזת זמן על בלבולי מוח מיותרים. למדריכה בחוג צמה ארוכה שמשתלשלת לה עד הישבן. כף הרגל שלה בקושי תופשת מקום על האדמה.
מסבירה באריכות את מה שכבר למדנו בשיעור הקודם. מרחיבה. המון עיניים מעריצות ננעצות בה. ואני איך הגעתי לכאן בכלל ,על סמך איזו המלצה ? לא משנה. מה הילדים שלי יגידו שידעו, אימא שלנו השתגעה. גרגורי צחוק מטפסים לי במעלה הגרון , עוצרת אותם . מקשיבה . לקול שלה זרימה נעימה. מרגישה קצת כמו קונכייה. היא טוענת שלכולנו יש תיקון בעולם הזה ,וכשהוא מסתיים אנחנו מתים. יפה מאד ,חמודה"לה . רק תואילי להסביר לי במטותא ממך איזה תיקון היה לתינוקות שהיטלר רצח? הם בקושי חיו חודש ,אני כמעט שואלת אותה ומתחרטת ברגע האחרון. נראית לי שברירית כזאת, עדינה . אף אחד הרי לא הכריח אותי לבוא לפה, אסור לי לבייש אותה. לקראת סוף השיעור כולם נשכבים להרפיה. לא מצליחה להתרכז בהנחיות . המוזיקה ברקע נשמעת כמו סימפוניה למעליות . מתהפכת מצד לצד. היא ניגשת אלי . מניחה יד חמה על המצח שלי . נעים לי.
" תירגעי". היא מפצירה בי . " תירגעי". בתום ההרפיה כולם מפטפטים, חולקים חוויות . מגיע תורי . המדריכה חוקרת אותי על דברים רוחניים שעברתי השבוע.
" אני לא בדיוק טיפוס כזה ". מוצאת את עצמי מתנצלת.
" על מה חלמת ? הרי את יודעת שבחלומות שלנו גלומים המון מסרים" .
משועשעת אני מדווחת לה שחלמתי לפני יומיים על נמרים לבנים שירדו מן ההרים אל עבר הים, ושם בין הגלים הרדודים טרפו עדר של קרנפים שעמד לידם.
" מה עבר עליך כשהתעוררת ?".
" צמרמורת , סוג של דגדוג. זה עשה לי משהו החלום הזה".
" מיני?"
" השתגעת ,בגילי ".
" אז מה". היא מושכת בכתפיה ומבהירה לי בנוכחות כולם שאני יצור מיני ויצירתי מאד , אולם סבלתי מהמון אכזבות בתחום הזה והקרנף הנטרף הוא האון הגברי בו יש לי צורך לנקום.
"למה שאנקום במשהו שבכלל לא מעניין אותי . סקס זה לצעירים".
" לאו דווקא". היא עונה וממשיכה לתלמיד הבא.
בבית ,תוך כדי הוצאת כוסות מהמדיח ,אני מנסה לנתח מחדש את החלום. המחשבות מתחמקות מתשובה ברורה. הגר מעסיקה אותי יותר. הצער שלה. כמה שהוא היה שמן ודוחה, האבא שלה . מבחור נאה ,הפך לגרוטאה ,שזוללת בלי הפסקה , עישן כמו קטר .,נגמרו לו הריאות ,ובכל אני הייתי אשמה. הכוסות מנצנצות בבוהק קריסטלי מול המנורה , דמותי משתקפת בהן. לעומתו אני עדין יפה . הפנים קטנות,עגולות אבל לא מידי מקומטת . כן אני..הייתי משהו מיוחד , רצו אותי . הייתי חברמנית . היה לי חוש קצב , גם לו . פתאום איך הזקנה , נושפת לי בגב בלי בושה .מה זה משנה מה שהיה, לא רוצה שום גבר בחיי יותר, מספיק היה לי אחד , אחד יותר מידי. לילה.
בבוקר אני באיזה "התגלות " כמו שאומרים . כנראה שלמודעות הזאת יש השפעה מסוימת עלי . ברור לי פתאום שהוא מת ,הלך לעולמו ,הגרוש שלי ,זכרונו לברכה. משהו בלתי נראה אוחז אותי בידיים וברגלים צובט , מחליטה להשתחרר . נוסעת למרינה . גלעד ישן ביאכטה שלו כאילו כלום לא קרה .
"הוא נפטר נכון ?" שואלת כשהוא מואיל בטובו להתעורר מהשינה.
" כן אתמול, היום הלוויה ".
" ואחר כך השבעה. מסכנה הגר , איך היא תסתדר . הילדים יסחטו את דוד". מושך בכתפיו .
" אין לי כוח לשבעה הזאת , היאכטה מטונפת , אני אגיח לשם לביקורים קצרים".
אבל הגר אצלה הכול אחרת הטקסים , האבל , המנהגים , מדייקת בכל הפרטים האלה .ממי היא ירשה את האובססיביות הזאת? מעניין. קוצר רוח תוקף אותי . צריך לפעול , לעזור לה. מסכמת עם דוד,בעלה , שאתייצב שם אחר הצהרים . במדרגות לבנין שלי אני כמעט נופלת . פעם זה לא היה יכול לקרות לי . שש פעמים רצופות הייתי עולה ויורדת אותן. הזרועות שלי היו עמוסות סלי קניות ,בזמן שהוא היה בוהה בי באדישות . אפילו לא עלה על דעתו היקרה להציע לי עזרה . יש אנשים שמיותר אפילו להתאבל עליהם , ויש אנשים שאין להם קבר בכלל ,אבא שלי למשל.
השבוע עובר עלי במהירות מסחררת . הכי קל לי לדאוג לכביסות , להחליף מצעים , לשאוב שטיחים . נכון שהיום כבר יש לי עוזרת , אבל לא שכחתי איך מנהלים בית . לא סתם ,בלבוסטה ,היה השם השני בזמנו החלק הקשה זה לסייע לדוד בגידול ילדים. שכחתי איך עושים את זה . ילדים זה לצעירים. בגילי כבר מאבדים מהר סבלנות . הכוח גם הוא נעלם. אני תשושה. אחר צהריים שלם הנכד שלי מתחנן שאקח אותו לגינה, אחר כך בא לו ארטיק, קלטת , צורח ,נשכב על הרצפה. כמעט שונאת אותו . רוצה רק לחזור לבית שלי ,להתחפר כמו שאני אוהבת בתוך עצמי , להתבודד. כל הזמן רעש, רעש ,לכלוך , במבה על הרצפה. לקוחות מתקשרים אלי בלי הפסק , מתלוננים . לא דאגתי להם למושבים ראויים במחלקת העסקים , הכרטיסים מתעכבים . אין לי תשובות עבורם ,כי הדוקט שלהם לא מונח לי מול העיניים . רגשי אשמה נוראים תוקפים אותי. מצד אחד הם צודקים , רק שדוד מה הוא יעשה ,והגר לא דיברתי איתה מתחילת השבעה , כולם נורא כועסים עלי ואני מה איתי ?. כשחולף השבוע הארוך בחיי אני עדין לא מאמינה. הגר מודה לי בחצי פה , כאילו עושה טובה. היא רזתה נורא. אין לי דקה להרגיש מתוסכלת .אני ממהרת. מסתבר ששכחתי המון דברים וזה לא מתאים לי . למשל ללקוחה שמיבבת על השיטפונות בסרי- לנקה לוקח לי זמן להציע את קולמבו כתחליף . "כן מניה ,את מתנוונת ", לועגת בלי קול לתאי מוחי שבקושי מתפקדים . "עוד לא , עוד לא " אני רוטנת. לא מוכנה להיכנע. לכן אני די שמחה שמגיע החוג השבועי הזה : מודעות וקבלה. כאילו ציפיתי לזה מאז ומתמיד נופלת עלי שלווה . נועלת נעלים נוחות, מתאפרת קלות לפני , מסתירה את עקבות העיפות . מרגישה שוב חופשייה. כלום לא מרגיז אותי . לא המוזיקה , הדיבורים על הגלגולים , השוויצריות של המדריכה. בסוף השיעור נשכבת על המזרן בצייתנות , עוצמת עיניים לקראת ההרפיה . מתחברת מחדש למניה האמיתית , רוצה לספר לה מה עבר עלי . משום מקום מציף אותי פתאום משהו לא ברור . הוא היה שם גם בבוקר של הלוויה. מאיים וסוער הוא משתלט עלי. מנסה להיאבק בו . לא מצליחה. אני רגילה לנצח אבל הפעם הוא גובר עלי ,המנוול. שברי תמונות רצים לי מול העיניים . פחד משתק אותי . שואפת אויר , פולטת ,והוא לא עוזב ,עקשן , קרצייה .כובש את חלל האף שלי , מכביד על הרגלים , פרקי האצבעות מתארכים,עצם הזנב נצמדת לישבן . אני לטאה ? מה אני? קר לי , קפוא . אני קטנה ,ואימא שלי איתי ביער . בוכה ,אבל אף אחד לא מבין . מדברת בשפה משובשת. רוצה אוכל , חלשה . נצמדת אליה ,והיא בקושי שמה לב אלי . תולשת עשבים , מכניסה לפה, יורקת, אין להם טעם. המון בוץ מסביב ,שוחות עמוקות , ריח רע .והוא ,הגדול ,החזק, אבא שלי איפה הוא? למה הוא לא כאן?, שיחבק אותי , שיאכיל , שלא יעלם. הפרצוף רטוב כולו. הוא לא בא. קוראת לו..
אנשים מרוכזים במדיטציות שלהם . אין לי רוק בפה , ובכל זאת מתייפחת על הרצפה בלי בושה. אף אחד לא עוצר אותי . נהר של דמעות מרטיב לי את הלחיים. החזה שלי עולה ויורד לסירוגין. משמיע קולות,צפצופים. רצה לחלון . יש הפוגה בנהמות, בפנים עדין שפופה. מתכווצת לאיטי בפינה. גם כשכולם חוזרים לעצמם בתום הסבב של השרינג ,מקשקשים,אני לא שם. כולי חתוכה לחתיכות קטנות, כמו אצל הקצב . לא מקשיבה להם בכלל. המדריכה אומרת לי משהו מעודד . לא מבינה .היא מתקרבת אלי . מריחה לה את הצמה . חפפה בשמפו מסוג.. גם חוש הריח שלי מתחיל לשקר. בורחת בלי לומר שלום. מזג אויר נעים בחוץ רק שאין לי מושג לאן אני הולכת , איפה המכונית חונה. עוברת על פני הרחובות. מזהה את השמות שלהם שפתאום לא שייכים אלי בכלל . אני בישראל , או בלידא , ביער בלב רוסיה הלבנה, מה זה חשוב ,שטויות. הצעדים שלי איטיים, ברך ימין מתנגשת בברך שמאל . משתדלת לא לעוף מהמדרכה אל עבר הכביש הסואן. מגיעה לאיזה גן ציבורי. מתיישבת על הספסל . נערים רוסים ,שיכורים, מתנדנדים על גבי נדנדה חלודה . היצול מאיים להיעקר ממקומו. הראש שלי גם הוא כבד מזכיר מין משקולת ישנה אצל הירקן . יש פרחים מולי ,אור הפנסים נופל עליהם ברכות . הם שתולים על גבי ערוגה מגורפת היטב. הצבעוניות שלהם מהפנטת אותי . נשאבת לתוכה. צהוב, כתום ,ירוק, צהוב,נוצצים בחשיכה . הרעש בראש נחלש. מושיטה יד . קוטפת לי נבט לבן.
לאף אחד לא מגיע לשכב בקבר מיובש ונבול עוברת בי פתאום תובנה. מחבקת את עצמי . מזמזמת שיר שאימא הייתה שרה לי. מתאים לי לחזור להיות ילדה ,הרי לא גבהתי בהרבה, נשארתי נמוכה , פיגלה קטנה. ועל אבא שלי ,זיכרונו לברכה ,אמרו תמיד שהיה גבוהה , מרשים . ירייה אחת בראש והם חיסלו אותו. מספיק אחת. עוצמת עיניים .חושך . במפתיע באה לי הארה .כשאירגע מכל זה אתקשר להגר, אקנה זרעים באיזו משתלה ואתן לה אותם ,שתיטע אותם על הקבר שלו, של הגרוש שלי .היה מומחה בלהרוס לעצמו את החיים .ככה ,במו ידיו עשה את זה . לכי תביני למה . ואולי אין לזה תשובה,אולי. . שממה זה דבר נורא.
מרחוק נשמעת מוזיקה מוכרת ואחר כך הדי קולות של פרשני רדיו או טלוויזיה נלהבים . נדמה לי שהם מראיינים שר אחד על ההתנתקות.
——————————————————————————————
הערות בשולי הסיפור: דוקט : תיק המסמכים של נוסע, ריפנד : ביטול כרטיס, פיגלה: ציפור.
התנתקות אביטל קשת
הקרין בטלוויזיה מודיע שתוכנית ההתנתקות יצאה לדרך , אני מפהקת מול המרקע. כבר מזמן
שהם היו צריכים לאשר אותה , טיפשים . לא חבל על הדם שנשפך , שיתנו שטחים , אדמה, מי צריך אידיאלים בימינו , שיעניקו לעם העייף הזה חיים. העיניים פתאום ממצמצות מול המסך , סוגרת אותו. בודקת את הבית , מסודר . מוציאה מהמקרר חלב סויה , שותה. בפינת האוכל בוהה בו , באבא שלי , ממוסגר בתוך תמונה שחורה . העיניים שלו כהות , גדולות . בלב מרגישה דקירות קלות , מתרחקת.
" אתה חושב כמוני נכון?" שואלת בעצם את עצמי . לפעמיים אני קצת מצחיקה . לא נורא. משקה את העציצים . מכינה תיק למחר , שולפת את הניד מהכיס הפנימי . סדר היום שלי ערוך לפני , נשלף בלחיצת מקש. בשבע קימה , אחר כך התעמלות בונה עצם , טיול רגלי לעזריאלי , החלפת משקפי ראיה, מספרה, גיחה קטנה הביתה, עבודה . אחר הצהריים פנוי לי מידי ,למרות שבערב אני הולכת לחוג המשונה הזה : מודעות וקבלה. נאנחת . נגררת אל עבר המיטה ואז נזכרת ששכחתי לשלוף את ההודעות. אולי כבר מחר , לא עדין יש לי את היום . התיק תלוי קרוב לכניסה , הנייד שוב בפעולה. חבל שהתאמצתי . לקוח עסקי שלי מבקש טיסה ,"באמריקאן איר ליינס ", לדעתו לא בדקתי מספיק את התעריפים שם. יודעת אותם בעל פה נו , מדקלמת מתוך שינה. העוזרת שלי מבקשת שאצור איתה קשר , שתבוא לעבוד , אלא אם כן היא בונה על הדמי אבטלה
. ההודעה האחרונה היא מהבת שלי . הקול שלה נשמע שבור אומרת :
" אימא , אני וגלעד פה לידו, הוא חסר הכרה . היינו שמחים אם היית איתנו .. .אנחנו משפחה. מבינה אותך ,אבל אולי בכל זאת.. תבואי?"
מנגבת מעל המצח אגל סמוי של זיעה .אף פעם כמעט לא כעסתי עליה, לא יכולה . היא ,רצת המרתון שלי. גם בגיל ארבעים יש לה אותה נטיה ישנה לפתח נקעים, לסובב קרסוליים נפוחים , הסחוסים שלה בברכיים גמורים . במקום לנוח מכל זה, החכמולוגית הגדולה הזאת ,מתישה את עצמה , מבלה בבתי חולים, לא שוכחת לעבוד , שלא לדבר על כביסות,בישולים, ילדים. משהי אחרת במקומה הייתה מרשה לעצמה קצת לנוח .. מחר אתקשר לקראת הצהרים, אומר לה שאגהץ במקום בעלה את הבגדים . חשוב לה שהילדים שלה יראו מסודרים.
"תבואי?" היא שאלה. זה הרי לא בכוונה נגדה שאני לא מבקרת בבית החולים. כבר שנים שאין לי כל קשר איתו. בית השחי מגרד לי , העיניים נעצמות , העפעפיים מתגלשים כלפי מטה . לא אחשוב על זה עכשיו ,לא רוצה. לובשת פיז"מה פרחונית , מנקה ,שן ,שן , בחוט דנטלי גמיש, צונחת על המזרן. אין ריח של סחלבים על הסדינים , סתם הבטיחו הבטחות היצרנים , רמאים . אלה לא אכפת להם מאף אחד ,אגואיסטים. נרדמת.
בבוקר אני מספיקה את כל מה שתכננתי כולל המשקפים בעזריאלי. המוכרת שם מחמיאה לי על התספורת באמת יצא יפה הצבע הכתום , גוון מיוחד במינו ,אדמת חמרה מעורבבת עם גזר גמדי מרחו לי על הקרקפת . ממזרתה הספרית שעבדה לי על הראש , איך הצליחה לשכנע אותי , כל הכבוד לה.
" במקור אני בלונדינית , באופי ג"ינג"ית " אני מתלוצצת איתה , לוקחת ממנה בשמחה את תלוש ההנחה על החניה. שם מול ההגה אני נזכרת להתקשר ,להגר , הבת שלי.
" אני אבוא אחר הצהריים לעזור לדוד עם הילדים ,בטח קשה לך עם כל העומס הזה ".
"קשה שאת לא כאן ,לידי " היא עונה.
נחנקת בלי סיבה.
" את שמחת שהתגרשנו", מחפשת את המילים המתאימות.
" נכון, עשית אז צעד נבון אבל עכשיו במצב כזה את יכולה לבוא לבקר אותו, זאת בעצם פרידה . הרופא כבר הציע לנו שנתחיל לברר בקשר לסידורי הלוויה ,זה הסוף".
החניון הופך לאפל יותר ויותר . אני אוהבת שמש, מקומות פתוחים , אנשים ושנים על גבי שנים שהוא השרה עלי..
"אני לא יכולה מתוקה. תביני .תגידי לדוד שיצור איתי קשר. למה גלעד לא מתקשר אלי? יש לו עוד פעם איזה בחורה צעירה ברקע ,מה ".
" הוא נמצא איתי הרבה , היאכטה שלו זקוקה לשיפוץ דחוף ,היית שם פעם?"
שתינו פורצות בצחוק , קובעות לדבר שוב בקרוב. מתניעה את המכונית, דוהרת לעבודה . כפות הידיים שלי קשות על ההגה , תחושת נימול כמו משתקת את האצבעות . מכווצת ומותחת אותן . הדם שוב חוזר לזרום.
בעבודה מחכה לי ערמה של ניירת על השולחן . המחשב מדווח לי על ריפנד דחוף שעלי לבצע אחר כך הוא נתקע . מפעילה אותו מחדש. בחורה צעירה אחת נכנסת למשרד . טוענת שהיא ידידה של גלעד . רוצה כרטיס לאיי גלפאגוס , חולת חיות . כולה עור ועצמות .מדברת ברצף . מעריצה את גלעד . ואני חושבת לעצמי שהבחור השתגע לגמרי אם הוא מתעסק איתה , היא ממש ילדה.
" תיזהרי שאיזה צב לא יטרוף אותך שם" . משתדלת להיות נחמדה. מסבירה לה שאין לשם טיסות ישירות , רק הפלגות מקיטו . פוקחת עיניים ענקיות ,מסכימה. אחרי שעה נמאס לי להיות בין ארבע קירות , צועדת מהמשרד לכיוון הבית . גלעד מחכה לי שם עם הררים של כבסים. נראה בן עשרים ושבע, שזוף ,שרירי . לא פלא שהן רודפות אחריו. הצרה היא שהוא לא רציני . סגור. מה הוא חושב על אבא שלו לדוגמא? לפעמיים הייתי רוצה שיהיה קצת כמו הגר, שישתף אותי במה שעובר עליו. גלעדי , אני כמעט מתרפקת עליו , אבל מיד עוצרת את עצמי , הופכת לעניינית.
" מה לך ולקיבוצניקית לשעבר שנוסעת לגלפאגוס ?"
" לא יודע על מי את מדברת?" ,עונה לי באדישות.
" תזהר מהצעירות האלה אתה בן שלושים ושבע".
" אבא חולה , אני עם הגר רוב היום ". משנה נושא.
" הגר כועסת עלי?"
" קצת " , מתחמק ממני .שותה כוס קפה שהכנתי לו . מעמיס את שק הכביסה על הגב שלו ויוצא . ברור לי שהוא לא שכח איך האבא הנכבד שלו אפילו לא ביקר אותו כשנפצע בצבא. "דיכאון קליני", היה לאבא הזה . מצאו לו הפסיכיאטרים סיבה. מסכן , רחמנות עליו ממש .סבל. ממה? סובב לי את הראש כמו שצריך . צבר הוא היה, רקדן רומבה עם בלורית, מלח הארץ , עובד מצליח בכור . חשבתי שמצאתי מציאה. א"גרויסע מציאה. נתלה על מניה ,התינוקת הבלונדינית ,ששרדה על הזרועות של אימא שלה את הגרמנים . פרזיט , אני זאת שהייתה צריכה לטפל בו בלי תמורה עשרים שנה. לא אמר פעם אחת תודה. עשה טובה שפרנס בכבוד , אם כי הייתי שותפה . עבדתי כמו חמורה. הטלוויזיה דולקת בסלון . מתנחל אחד מדבר על הבית שלו . הכרטיס של ארגון וראיטי מונח על השולחן , מחזירה אותו למגרה. מתקלחת , מתבשמת . שוב אני בדרכים . לא מבזבזת זמן על בלבולי מוח מיותרים. למדריכה בחוג צמה ארוכה שמשתלשלת לה עד הישבן. כף הרגל שלה בקושי תופשת מקום על האדמה.
מסבירה באריכות את מה שכבר למדנו בשיעור הקודם. מרחיבה. המון עיניים מעריצות ננעצות בה. ואני איך הגעתי לכאן בכלל ,על סמך איזה המלצה . לא משנה. מה הילדים שלי יגידו שידעו, אימא שלנו השתגעה. גרגורי צחוק מטפסים לי במעלה הגרון , עוצרת אותם . מקשיבה . לקול שלה זרימה נעימה. גלים של ים נובעים מתוך הגרון שלה. מרגישה קצת כמו קונכייה. טוענת שלכולנו יש תיקון בעולם הזה ,וכשהוא מסתיים אנחנו מתים. יפה מאד ,חמודה"לה . רק תואילי להסביר לי במטותא ממך איזה תיקון היה לתינוקות שהיטלר רצח? הם בקושי חיו חודש ,אני כמעט שואלת אותה .מתחרטת ברגע האחרון. נראית לי שברירית כזאת, עדינה . אף אחד הרי לא הכריח אותי לבוא לפה, אסור לי לבייש אותה. לקראת סוף השיעור כולם נשכבים להרפיה. לא מצליחה להתרכז בהנחיות . המוזיקה ברקע נשמעת כמו סימפוניה למעליות . מתהפכת מצד לצד. היא ניגשת אלי . מניחה יד חמה על המצח שלי . נעים לי.
" תירגעי". היא מפצירה בי . " תירגעי". בתום ההרפיה כולם מפטפטים, חולקים חוויות . מגיע תורי . המדריכה חוקרת אותי על דברים רוחניים שעברתי השבוע.
" אני לא בדיוק טיפוס כזה ". מוצאת את עצמי מתנצלת.
" על מה חלמת ? הרי את יודעת שבחלומות שלנו גלומים המון מסרים" .
משועשעת אני מדווחת לה שחלמתי לפני יומיים על נמרים לבנים שירדו מן ההרים אל עבר הים, ושם בין הגלים הרדודים טרפו עדר של קרנפים שעמד לידם.
" מה עבר עליך כשהתעוררת ?".
" צמרמורת , סוג של דגדוג. זה עשה לי משהו החלום הזה".
" מיני?"
" השתגעת ,בגילי ".
" אז מה". היא מושכת בכתפיה ומבהירה לי בנוכחות כולם שאני יצור מיני ויצירתי מאד , אולם סבלתי מהמון אכזבות בתחום הזה והקרנף הנטרף הוא האון הגברי בו יש לי צורך לנקום.
"למה שאנקום במשהו שבכלל לא מעניין אותי . סקס זה לצעירים".
" לאו דווקא". היא עונה וממשיכה לתלמיד הבא.
בבית ,תוך כדי הוצאת כוסות מהמדיח ,אני מנסה לנתח מחדש את החלום. המחשבות מתחמקות מתשובה ברורה. הגר מעסיקה אותי יותר. הצער שלה. כמה שהוא היה שמן ודוחה, האבא שלה . מבחור נאה ,הפך לגרוטאה ,שזוללת בלי הפסקה , עישן כמו קטר .,נגמרו לו הריאות ,ובכל אני הייתי אשמה. הכוסות מנצנצות בבוהק קריסטלי מול המנורה , דמותי משתקפת בהן. לעומתו אני עדין יפה . הפנים קטנות,עגולות אבל לא מידי מקומטת . כן אני..הייתי משהו מיוחד , רצו אותי . הייתי חברמנית . היה לי חוש קצב , גם לו . פתאום איך הזקנה , נושפת לי בגב בלי בושה .מה זה משנה מה שהיה. לא רוצה שום גבר בחיי יותר, מספיק . היה לי אחד , אחד יותר מידי. לילה.
בבוקר קורת לי כמעט ,התגלות ,כמו שאומרים . כנראה שלמודעות הזאת יש השפעה מסוימת עלי . ברור לי פתאום שהוא מת ,הלך לעולמו ,הגרוש שלי ,זכרונו לברכה. משהו בלתי נראה אוחז אותי בידיים וברגלים צובט , מחליטה להשתחרר . נוסעת למרינה . גלעד ישן ביאכטה שלו כאילו כלום לא קרה .
"הוא נפטר נכון ?" שואלת כשהוא מואיל בטובו להתעורר מהשינה.
" כן אתמול, היום הלוויה ".
" ואחר כך השבעה. מסכנה הגר , איך היא תסתדר . הילדים יסחטו את דוד". מושך בכתפיו .
" אין לי כוח לשבעה הזאת , היאכטה מטונפת , אני אגיח לשם לביקורים קצרים".
אבל הגר אצלה הכול אחרת הטקסים , האבל , המנהגים , מדייקת בכל הפרטים האלה .ממי היא ירשה את האובססיביות הזאת? מעניין. קוצר רוח תוקף אותי . צריך לפעול , לעזור לה. מסכמת עם דוד,בעלה , שאתייצב שם אחר הצהרים . במדרגות לבנין שלי אני כמעט נופלת . פעם זה לא היה יכול לקרות לי . שש פעמים רצופות הייתי עולה ויורדת אותן. הזרועות שלי היו עמוסות סלי קניות ,בזמן שהוא היה בוהה בי באדישות . אפילו לא עלה על דעתו היקרה להציע לי עזרה . יש אנשים שמיותר אפילו להתאבל עליהם , ויש אנשים שאין להם קבר בכלל ,אבא שלי למשל.
השבוע עובר עלי במהירות מסחררת . הכי קל לי לדאוג לכביסות , להחליף מצעים , לשאוב שטיחים . נכון שהיום כבר יש לי עוזרת , אבל לא שכחתי איך מנהלים בית . לא סתם ,בלבוסטה ,היה השם השני בזמנו ,שגור בפי כולם . החלק הקשה זה לסייע לדוד בגידול ילדים. שכחתי איך עושים את זה . ילדים זה לצעירים. בגילי כבר מאבדים מהר סבלנות . הכוח גם הוא נעלם. אני תשושה. אחר צהריים שלם הנכד שלי מתחנן שאקח אותו לגינה, אחר כך בא לו ארטיק, קלטת , צורח ,נשכב על הרצפה. כמעט שונאת אותו . רוצה רק לחזור לבית שלי ,להתחפר כמו שאני אוהבת בתוך עצמי , להתבודד. כל הזמן רעש, רעש ,לכלוך , במבה על הרצפה. לקוחות מתקשרים אלי בלי הפסק , מתלוננים . לא דאגתי להם למושבים ראויים במחלקת העסקים , הכרטיסים מתעכבים . אין לי תשובות עבורם ,כי הדוקט שלהם לא מונח לי מול העיניים . רגשי אשמה נוראים תוקפים אותי. מצד אחד הם צודקים , רק שדוד מה הוא יעשה ,והגר לא דיברתי איתה מתחילת השבעה , כולם נורא כועסים עלי ואני מה איתי ?. כשחולף השבוע הארוך בחיי אני עדין לא מאמינה. הגר מודה לי בחצי פה , כאילו עושה טובה. היא רזתה נורא. אין לי דקה להרגיש מתוסכלת .אני ממהרת. מסתבר ששכחתי המון דברים וזה לא מתאים לי . למשל ללקוחה שמיבבת על השיטפונות בסרי- לנקה לוקח לי זמן להציע את קולמבו כתחליף . "כן מניה ,את מתנוונת ", לועגת בלי קול לתאי מוחי שבקושי מתפקדים . "עוד לא , עוד לא " אני רוטנת. לא מוכנה להיכנע. לכן אני די שמחה שמגיע החוג השבועי הזה : מודעות וקבלה. כאילו ציפיתי לזה מאז ומתמיד נופלת עלי שלווה . נועלת נעלים נוחות, מתאפרת קלות לפני , מסתירה את עקבות העיפות . מרגישה שוב חופשייה. כלום לא מרגיז אותי . לא המוזיקה , הדיבורים על הגלגולים , השוויצריות של המדריכה. בסוף השיעור נשכבת על המזרן בצייתנות , עוצמת עיניים לקראת ההרפיה . מתחברת מחדש למניה האמיתית , רוצה לספר לה מה עבר עלי . משום מקום מציף אותי פתאום משהו לא ברור . הוא היה שם גם בבוקר של הלוויה. מאיים וסוער הוא משתלט עלי. מנסה להיאבק בו . לא מצליחה. אני רגילה לנצח אבל הפעם הוא גובר עלי ,המנוול. שברי תמונות רצים לי מול העיניים . פחד משתק אותי . שואפת אויר , פולטת ,והוא לא עוזב ,עקשן , קרצייה .כובש את חלל האף שלי , מכביד על הרגלים , פרקי האצבעות מתארכים,עצם הזנב נצמדת לישבן . אני לטאה ? מה אני? קר לי , קפוא . אני קטנה ,ואימא שלי איתי ביער . בוכה ,אבל אף אחד לא מבין . מדברת בשפה משובשת. רוצה אוכל , חלשה . נצמדת אליה ,והיא בקושי שמה לב אלי . תולשת עשבים , מכניסה לפה, יורקת, אין להם טעם. המון בוץ מסביב ,שוחות עמוקות , ריח רע .והוא ,הגדול ,החזק, אבא שלי איפה הוא? למה הוא לא כאן?, שיחבק אותי , שיאכיל , שלא יעלם. הפרצוף רטוב כולו. הוא לא בא. קוראת לו..
אנשים מרוכזים במדיטציות שלהם . אין לי רוק בפה , ובכל זאת מתייפחת על הרצפה בלי בושה. אף אחד לא עוצר אותי . נהר של דמעות מרטיב לי את הלחיים. החזה שלי עולה ויורד לסירוגין. משמיע קולות,צפצופים. רצה לחלון . יש הפוגה בנהמות, בפנים עדין שפופה. מתכווצת לאיטי בפינה. גם כשכולם חוזרים לעצמם בתום הסבב של השרינג ,מקשקשים,אני לא שם. כולי חתוכה לחתיכות קטנות, כמו אצל הקצב . לא מקשיבה להם בכלל. המדריכה אומרת לי משהו מעודד . לא מבינה .היא מתקרבת אלי . מריחה לה את הצמה . חפפה בשמפו מסוג.. גם חוש הריח שלי מתחיל לשקר. בורחת בלי לומר שלום. מזג אויר נעים בחוץ רק שאין לי מושג לאן אני הולכת , איפה המכונית חונה. עוברת על פני הרחובות. מזהה את השמות שלהם שפתאום לא שייכים אלי בכלל . אני בישראל , או בלידא , ביער בלב רוסיה הלבנה, מה זה חשוב ,שטויות. הצעדים שלי איטיים, ברך ימין מתנגשת בברך שמאל . משתדלת לא לעוף מהמדרכה אל עבר הכביש הסואן. מגיעה לאיזה גן ציבורי. מתיישבת על הספסל . נערים רוסים ,שיכורים, מתנדנדים על גבי נדנדה חלודה . היצול מאיים להיעקר ממקומו. הראש שלי גם הוא כבד מזכיר מין משקולת ישנה אצל הירקן . יש פרחים מולי ,אור הפנסים נופל עליהם ברכות . הם שתולים על גבי ערוגה מגורפת היטב. הצבעוניות שלהם מהפנטת אותי . נשאבת לתוכה. צהוב, כתום ,ירוק, צהוב,נוצצים בחשיכה . הרעש בראש נחלש. מושיטה יד . קוטפת לי נבט לבן.
לאף אחד לא מגיע לשכב בקבר מיובש ונבול עוברת בי פתאום תובנה. מחבקת את עצמי . מזמזמת שיר שאימא הייתה שרה לי. מתאים לי לחזור להיות ילדה ,הרי לא גבהתי בהרבה, נשארתי נמוכה , פיגלה קטנה. ועל אבא שלי ,זיכרונו לברכה ,אמרו תמיד שהיה גבוהה , מרשים . ירייה אחת בראש והם חיסלו אותו. מספיק אחת. עוצמת עיניים .חושך . במפתיע באה לי הארה .כשאירגע מכל זה אתקשר להגר, אקנה זרעים באיזו משתלה ואתן לה אותם ,שתיטע אותם על הקבר שלו, של הגרוש שלי .היה מומחה בלהרוס לעצמו את החיים .ככה ,במו ידיו עשה את זה . לכי תביני למה . ואולי אין לזה תשובה,אולי. . שממה זה דבר נורא. מרחוק נשמעת מוזיקה מוכרת ואחר כך הדי קולות של פרשני רדיו או טלוויזיה נלהבים . נדמה לי שהם מראיינים שר אחד על ההתנתקות.
הערות בשולי הסיפור: דוקט : תיק המסמכים של נוסע, ריפנד : ביטול כרטיס, פיגלה: ציפור.
התנתקות אביטל קשת
הקרין בטלוויזיה מודיע שתוכנית ההתנתקות יצאה לדרך , אני מפהקת מול המרקע. כבר מזמן
שהם היו צריכים לאשר אותה , טיפשים . לא חבל על הדם שנשפך , שיתנו שטחים , אדמה, מי צריך אידיאלים בימינו , שיעניקו לעם העייף הזה חיים. העיניים פתאום ממצמצות מול המסך , סוגרת אותו. בודקת את הבית , מסודר . מוציאה מהמקרר חלב סויה , שותה. בפינת האוכל בוהה בו , באבא שלי , ממוסגר בתוך תמונה שחורה . העיניים שלו כהות , גדולות . בלב מרגישה דקירות קלות , מתרחקת.
" אתה חושב כמוני נכון?" שואלת בעצם את עצמי . לפעמיים אני קצת מצחיקה . לא נורא. משקה את העציצים . מכינה תיק למחר , שולפת את הניד מהכיס הפנימי . סדר היום שלי ערוך לפני , נשלף בלחיצת מקש. בשבע קימה , אחר כך התעמלות בונה עצם , טיול רגלי לעזריאלי , החלפת משקפי ראיה, מספרה, גיחה קטנה הביתה, עבודה . אחר הצהריים פנוי לי מידי ,למרות שבערב אני הולכת לחוג המשונה הזה : מודעות וקבלה. נאנחת . נגררת אל עבר המיטה ואז נזכרת ששכחתי לשלוף את ההודעות. אולי כבר מחר , לא עדין יש לי את היום . התיק תלוי קרוב לכניסה , הנייד שוב בפעולה. חבל שהתאמצתי . לקוח עסקי שלי מבקש טיסה ,"באמריקאן איר ליינס ", לדעתו לא בדקתי מספיק את התעריפים שם. יודעת אותם בעל פה נו , מדקלמת מתוך שינה. העוזרת שלי מבקשת שאצור איתה קשר , שתבוא לעבוד , אלא אם כן היא בונה על הדמי אבטלה
. ההודעה האחרונה היא מהבת שלי . הקול שלה נשמע שבור אומרת :
" אימא , אני וגלעד פה לידו, הוא חסר הכרה . היינו שמחים אם היית איתנו .. .אנחנו משפחה. מבינה אותך ,אבל אולי בכל זאת.. תבואי?"
מנגבת מעל המצח אגל סמוי של זיעה .אף פעם כמעט לא כעסתי עליה, לא יכולה . היא ,רצת המרתון שלי. גם בגיל ארבעים יש לה אותה נטיה ישנה לפתח נקעים, לסובב קרסוליים נפוחים , הסחוסים שלה בברכיים גמורים . במקום לנוח מכל זה, החכמולוגית הגדולה הזאת ,מתישה את עצמה , מבלה בבתי חולים, לא שוכחת לעבוד , שלא לדבר על כביסות,בישולים, ילדים. משהי אחרת במקומה הייתה מרשה לעצמה קצת לנוח .. מחר אתקשר לקראת הצהרים, אומר לה שאגהץ במקום בעלה את הבגדים . חשוב לה שהילדים שלה יראו מסודרים.
"תבואי?" היא שאלה. זה הרי לא בכוונה נגדה שאני לא מבקרת בבית החולים. כבר שנים שאין לי כל קשר איתו. בית השחי מגרד לי , העיניים נעצמות , העפעפיים מתגלשים כלפי מטה . לא אחשוב על זה עכשיו ,לא רוצה. לובשת פיז"מה פרחונית , מנקה ,שן ,שן , בחוט דנטלי גמיש, צונחת על המזרן. אין ריח של סחלבים על הסדינים , סתם הבטיחו הבטחות היצרנים , רמאים . אלה לא אכפת להם מאף אחד ,אגואיסטים. נרדמת.
בבוקר אני מספיקה את כל מה שתכננתי כולל המשקפים בעזריאלי. המוכרת שם מחמיאה לי על התספורת באמת יצא יפה הצבע הכתום , גוון מיוחד במינו ,אדמת חמרה מעורבבת עם גזר גמדי מרחו לי על הקרקפת . ממזרתה הספרית שעבדה לי על הראש , איך הצליחה לשכנע אותי , כל הכבוד לה.
" במקור אני בלונדינית , באופי ג"ינג"ית " אני מתלוצצת איתה , לוקחת ממנה בשמחה את תלוש ההנחה על החניה. שם מול ההגה אני נזכרת להתקשר ,להגר , הבת שלי.
" אני אבוא אחר הצהריים לעזור לדוד עם הילדים ,בטח קשה לך עם כל העומס הזה ".
"קשה שאת לא כאן ,לידי " היא עונה.
נחנקת בלי סיבה.
" את שמחת שהתגרשנו", מחפשת את המילים המתאימות.
" נכון, עשית אז צעד נבון אבל עכשיו במצב כזה את יכולה לבוא לבקר אותו, זאת בעצם פרידה . הרופא כבר הציע לנו שנתחיל לברר בקשר לסידורי הלוויה ,זה הסוף".
החניון הופך לאפל יותר ויותר . אני אוהבת שמש, מקומות פתוחים , אנשים ושנים על גבי שנים שהוא השרה עלי..
"אני לא יכולה מתוקה. תביני .תגידי לדוד שיצור איתי קשר. למה גלעד לא מתקשר אלי? יש לו עוד פעם איזה בחורה צעירה ברקע ,מה ".
" הוא נמצא איתי הרבה , היאכטה שלו זקוקה לשיפוץ דחוף ,היית שם פעם?"
שתינו פורצות בצחוק , קובעות לדבר שוב בקרוב. מתניעה את המכונית, דוהרת לעבודה . כפות הידיים שלי קשות על ההגה , תחושת נימול כמו משתקת את האצבעות . מכווצת ומותחת אותן . הדם שוב חוזר לזרום.
בעבודה מחכה לי ערמה של ניירת על השולחן . המחשב מדווח לי על ריפנד דחוף שעלי לבצע אחר כך הוא נתקע . מפעילה אותו מחדש. בחורה צעירה אחת נכנסת למשרד . טוענת שהיא ידידה של גלעד . רוצה כרטיס לאיי גלפאגוס , חולת חיות . כולה עור ועצמות .מדברת ברצף . מעריצה את גלעד . ואני חושבת לעצמי שהבחור השתגע לגמרי אם הוא מתעסק איתה , היא ממש ילדה.
" תיזהרי שאיזה צב לא יטרוף אותך שם" . משתדלת להיות נחמדה. מסבירה לה שאין לשם טיסות ישירות , רק הפלגות מקיטו . פוקחת עיניים ענקיות ,מסכימה. אחרי שעה נמאס לי להיות בין ארבע קירות , צועדת מהמשרד לכיוון הבית . גלעד מחכה לי שם עם הררים של כבסים. נראה בן עשרים ושבע, שזוף ,שרירי . לא פלא שהן רודפות אחריו. הצרה היא שהוא לא רציני . סגור. מה הוא חושב על אבא שלו לדוגמא? לפעמיים הייתי רוצה שיהיה קצת כמו הגר, שישתף אותי במה שעובר עליו. גלעדי , אני כמעט מתרפקת עליו , אבל מיד עוצרת את עצמי , הופכת לעניינית.
" מה לך ולקיבוצניקית לשעבר שנוסעת לגלפאגוס ?"
" לא יודע על מי את מדברת?" ,עונה לי באדישות.
" תזהר מהצעירות האלה אתה בן שלושים ושבע".
" אבא חולה , אני עם הגר רוב היום ". משנה נושא.
" הגר כועסת עלי?"
" קצת " , מתחמק ממני .שותה כוס קפה שהכנתי לו . מעמיס את שק הכביסה על הגב שלו ויוצא . ברור לי שהוא לא שכח איך האבא הנכבד שלו אפילו לא ביקר אותו כשנפצע בצבא. "דיכאון קליני", היה לאבא הזה . מצאו לו הפסיכיאטרים סיבה. מסכן , רחמנות עליו ממש .סבל. ממה? סובב לי את הראש כמו שצריך . צבר הוא היה, רקדן רומבה עם בלורית, מלח הארץ , עובד מצליח בכור . חשבתי שמצאתי מציאה. א"גרויסע מציאה. נתלה על מניה ,התינוקת הבלונדינית ,ששרדה על הזרועות של אימא שלה את הגרמנים . פרזיט , אני זאת שהייתה צריכה לטפל בו בלי תמורה עשרים שנה. לא אמר פעם אחת תודה. עשה טובה שפרנס בכבוד , אם כי הייתי שותפה . עבדתי כמו חמורה. הטלוויזיה דולקת בסלון . מתנחל אחד מדבר על הבית שלו . הכרטיס של ארגון וראיטי מונח על השולחן , מחזירה אותו למגרה. מתקלחת , מתבשמת . שוב אני בדרכים . לא מבזבזת זמן על בלבולי מוח מיותרים. למדריכה בחוג צמה ארוכה שמשתלשלת לה עד הישבן. כף הרגל שלה בקושי תופשת מקום על האדמה.
מסבירה באריכות את מה שכבר למדנו בשיעור הקודם. מרחיבה. המון עיניים מעריצות ננעצות בה. ואני איך הגעתי לכאן בכלל ,על סמך איזה המלצה . לא משנה. מה הילדים שלי יגידו שידעו, אימא שלנו השתגעה. גרגורי צחוק מטפסים לי במעלה הגרון , עוצרת אותם . מקשיבה . לקול שלה זרימה נעימה. גלים של ים נובעים מתוך הגרון שלה. מרגישה קצת כמו קונכייה. טוענת שלכולנו יש תיקון בעולם הזה ,וכשהוא מסתיים אנחנו מתים. יפה מאד ,חמודה"לה . רק תואילי להסביר לי במטותא ממך איזה תיקון היה לתינוקות שהיטלר רצח? הם בקושי חיו חודש ,אני כמעט שואלת אותה .מתחרטת ברגע האחרון. נראית לי שברירית כזאת, עדינה . אף אחד הרי לא הכריח אותי לבוא לפה, אסור לי לבייש אותה. לקראת סוף השיעור כולם נשכבים להרפיה. לא מצליחה להתרכז בהנחיות . המוזיקה ברקע נשמעת כמו סימפוניה למעליות . מתהפכת מצד לצד. היא ניגשת אלי . מניחה יד חמה על המצח שלי . נעים לי.
" תירגעי". היא מפצירה בי . " תירגעי". בתום ההרפיה כולם מפטפטים, חולקים חוויות . מגיע תורי . המדריכה חוקרת אותי על דברים רוחניים שעברתי השבוע.
" אני לא בדיוק טיפוס כזה ". מוצאת את עצמי מתנצלת.
" על מה חלמת ? הרי את יודעת שבחלומות שלנו גלומים המון מסרים" .
משועשעת אני מדווחת לה שחלמתי לפני יומיים על נמרים לבנים שירדו מן ההרים אל עבר הים, ושם בין הגלים הרדודים טרפו עדר של קרנפים שעמד לידם.
" מה עבר עליך כשהתעוררת ?".
" צמרמורת , סוג של דגדוג. זה עשה לי משהו החלום הזה".
" מיני?"
" השתגעת ,בגילי ".
" אז מה". היא מושכת בכתפיה ומבהירה לי בנוכחות כולם שאני יצור מיני ויצירתי מאד , אולם סבלתי מהמון אכזבות בתחום הזה והקרנף הנטרף הוא האון הגברי בו יש לי צורך לנקום.
"למה שאנקום במשהו שבכלל לא מעניין אותי . סקס זה לצעירים".
" לאו דווקא". היא עונה וממשיכה לתלמיד הבא.
בבית ,תוך כדי הוצאת כוסות מהמדיח ,אני מנסה לנתח מחדש את החלום. המחשבות מתחמקות מתשובה ברורה. הגר מעסיקה אותי יותר. הצער שלה. כמה שהוא היה שמן ודוחה, האבא שלה . מבחור נאה ,הפך לגרוטאה ,שזוללת בלי הפסקה , עישן כמו קטר .,נגמרו לו הריאות ,ובכל אני הייתי אשמה. הכוסות מנצנצות בבוהק קריסטלי מול המנורה , דמותי משתקפת בהן. לעומתו אני עדין יפה . הפנים קטנות,עגולות אבל לא מידי מקומטת . כן אני..הייתי משהו מיוחד , רצו אותי . הייתי חברמנית . היה לי חוש קצב , גם לו . פתאום איך הזקנה , נושפת לי בגב בלי בושה .מה זה משנה מה שהיה. לא רוצה שום גבר בחיי יותר, מספיק . היה לי אחד , אחד יותר מידי. לילה.
בבוקר קורת לי כמעט ,התגלות ,כמו שאומרים . כנראה שלמודעות הזאת יש השפעה מסוימת עלי . ברור לי פתאום שהוא מת ,הלך לעולמו ,הגרוש שלי ,זכרונו לברכה. משהו בלתי נראה אוחז אותי בידיים וברגלים צובט , מחליטה להשתחרר . נוסעת למרינה . גלעד ישן ביאכטה שלו כאילו כלום לא קרה .
"הוא נפטר נכון ?" שואלת כשהוא מואיל בטובו להתעורר מהשינה.
" כן אתמול, היום הלוויה ".
" ואחר כך השבעה. מסכנה הגר , איך היא תסתדר . הילדים יסחטו את דוד". מושך בכתפיו .
" אין לי כוח לשבעה הזאת , היאכטה מטונפת , אני אגיח לשם לביקורים קצרים".
אבל הגר אצלה הכול אחרת הטקסים , האבל , המנהגים , מדייקת בכל הפרטים האלה .ממי היא ירשה את האובססיביות הזאת? מעניין. קוצר רוח תוקף אותי . צריך לפעול , לעזור לה. מסכמת עם דוד,בעלה , שאתייצב שם אחר הצהרים . במדרגות לבנין שלי אני כמעט נופלת . פעם זה לא היה יכול לקרות לי . שש פעמים רצופות הייתי עולה ויורדת אותן. הזרועות שלי היו עמוסות סלי קניות ,בזמן שהוא היה בוהה בי באדישות . אפילו לא עלה על דעתו היקרה להציע לי עזרה . יש אנשים שמיותר אפילו להתאבל עליהם , ויש אנשים שאין להם קבר בכלל ,אבא שלי למשל.
השבוע עובר עלי במהירות מסחררת . הכי קל לי לדאוג לכביסות , להחליף מצעים , לשאוב שטיחים . נכון שהיום כבר יש לי עוזרת , אבל לא שכחתי איך מנהלים בית . לא סתם ,בלבוסטה ,היה השם השני בזמנו ,שגור בפי כולם . החלק הקשה זה לסייע לדוד בגידול ילדים. שכחתי איך עושים את זה . ילדים זה לצעירים. בגילי כבר מאבדים מהר סבלנות . הכוח גם הוא נעלם. אני תשושה. אחר צהריים שלם הנכד שלי מתחנן שאקח אותו לגינה, אחר כך בא לו ארטיק, קלטת , צורח ,נשכב על הרצפה. כמעט שונאת אותו . רוצה רק לחזור לבית שלי ,להתחפר כמו שאני אוהבת בתוך עצמי , להתבודד. כל הזמן רעש, רעש ,לכלוך , במבה על הרצפה. לקוחות מתקשרים אלי בלי הפסק , מתלוננים . לא דאגתי להם למושבים ראויים במחלקת העסקים , הכרטיסים מתעכבים . אין לי תשובות עבורם ,כי הדוקט שלהם לא מונח לי מול העיניים . רגשי אשמה נוראים תוקפים אותי. מצד אחד הם צודקים , רק שדוד מה הוא יעשה ,והגר לא דיברתי איתה מתחילת השבעה , כולם נורא כועסים עלי ואני מה איתי ?. כשחולף השבוע הארוך בחיי אני עדין לא מאמינה. הגר מודה לי בחצי פה , כאילו עושה טובה. היא רזתה נורא. אין לי דקה להרגיש מתוסכלת .אני ממהרת. מסתבר ששכחתי המון דברים וזה לא מתאים לי . למשל ללקוחה שמיבבת על השיטפונות בסרי- לנקה לוקח לי זמן להציע את קולמבו כתחליף . "כן מניה ,את מתנוונת ", לועגת בלי קול לתאי מוחי שבקושי מתפקדים . "עוד לא , עוד לא " אני רוטנת. לא מוכנה להיכנע. לכן אני די שמחה שמגיע החוג השבועי הזה : מודעות וקבלה. כאילו ציפיתי לזה מאז ומתמיד נופלת עלי שלווה . נועלת נעלים נוחות, מתאפרת קלות לפני , מסתירה את עקבות העיפות . מרגישה שוב חופשייה. כלום לא מרגיז אותי . לא המוזיקה , הדיבורים על הגלגולים , השוויצריות של המדריכה. בסוף השיעור נשכבת על המזרן בצייתנות , עוצמת עיניים לקראת ההרפיה . מתחברת מחדש למניה האמיתית , רוצה לספר לה מה עבר עלי . משום מקום מציף אותי פתאום משהו לא ברור . הוא היה שם גם בבוקר של הלוויה. מאיים וסוער הוא משתלט עלי. מנסה להיאבק בו . לא מצליחה. אני רגילה לנצח אבל הפעם הוא גובר עלי ,המנוול. שברי תמונות רצים לי מול העיניים . פחד משתק אותי . שואפת אויר , פולטת ,והוא לא עוזב ,עקשן , קרצייה .כובש את חלל האף שלי , מכביד על הרגלים , פרקי האצבעות מתארכים,עצם הזנב נצמדת לישבן . אני לטאה ? מה אני? קר לי , קפוא . אני קטנה ,ואימא שלי איתי ביער . בוכה ,אבל אף אחד לא מבין . מדברת בשפה משובשת. רוצה אוכל , חלשה . נצמדת אליה ,והיא בקושי שמה לב אלי . תולשת עשבים , מכניסה לפה, יורקת, אין להם טעם. המון בוץ מסביב ,שוחות עמוקות , ריח רע .והוא ,הגדול ,החזק, אבא שלי איפה הוא? למה הוא לא כאן?, שיחבק אותי , שיאכיל , שלא יעלם. הפרצוף רטוב כולו. הוא לא בא. קוראת לו..
אנשים מרוכזים במדיטציות שלהם . אין לי רוק בפה , ובכל זאת מתייפחת על הרצפה בלי בושה. אף אחד לא עוצר אותי . נהר של דמעות מרטיב לי את הלחיים. החזה שלי עולה ויורד לסירוגין. משמיע קולות,צפצופים. רצה לחלון . יש הפוגה בנהמות, בפנים עדין שפופה. מתכווצת לאיטי בפינה. גם כשכולם חוזרים לעצמם בתום הסבב של השרינג ,מקשקשים,אני לא שם. כולי חתוכה לחתיכות קטנות, כמו אצל הקצב . לא מקשיבה להם בכלל. המדריכה אומרת לי משהו מעודד . לא מבינה .היא מתקרבת אלי . מריחה לה את הצמה . חפפה בשמפו מסוג.. גם חוש הריח שלי מתחיל לשקר. בורחת בלי לומר שלום. מזג אויר נעים בחוץ רק שאין לי מושג לאן אני הולכת , איפה המכונית חונה. עוברת על פני הרחובות. מזהה את השמות שלהם שפתאום לא שייכים אלי בכלל . אני בישראל , או בלידא , ביער בלב רוסיה הלבנה, מה זה חשוב ,שטויות. הצעדים שלי איטיים, ברך ימין מתנגשת בברך שמאל . משתדלת לא לעוף מהמדרכה אל עבר הכביש הסואן. מגיעה לאיזה גן ציבורי. מתיישבת על הספסל . נערים רוסים ,שיכורים, מתנדנדים על גבי נדנדה חלודה . היצול מאיים להיעקר ממקומו. הראש שלי גם הוא כבד מזכיר מין משקולת ישנה אצל הירקן . יש פרחים מולי ,אור הפנסים נופל עליהם ברכות . הם שתולים על גבי ערוגה מגורפת היטב. הצבעוניות שלהם מהפנטת אותי . נשאבת לתוכה. צהוב, כתום ,ירוק, צהוב,נוצצים בחשיכה . הרעש בראש נחלש. מושיטה יד . קוטפת לי נבט לבן.
לאף אחד לא מגיע לשכב בקבר מיובש ונבול עוברת בי פתאום תובנה. מחבקת את עצמי . מזמזמת שיר שאימא הייתה שרה לי. מתאים לי לחזור להיות ילדה ,הרי לא גבהתי בהרבה, נשארתי נמוכה , פיגלה קטנה. ועל אבא שלי ,זיכרונו לברכה ,אמרו תמיד שהיה גבוהה , מרשים . ירייה אחת בראש והם חיסלו אותו. מספיק אחת. עוצמת עיניים .חושך . במפתיע באה לי הארה .כשאירגע מכל זה אתקשר להגר, אקנה זרעים באיזו משתלה ואתן לה אותם ,שתיטע אותם על הקבר שלו, של הגרוש שלי .היה מומחה בלהרוס לעצמו את החיים .ככה ,במו ידיו עשה את זה . לכי תביני למה . ואולי אין לזה תשובה,אולי. . שממה זה דבר נורא. מרחוק נשמעת מוזיקה מוכרת ואחר כך הדי קולות של פרשני רדיו או טלוויזיה נלהבים . נדמה לי שהם מראיינים שר אחד על ההתנתקות.
הערות בשולי הסיפור: דוקט : תיק המסמכים של נוסע, ריפנד : ביטול כרטיס, פיגלה: ציפור.