בלוגיה למען אתיופים

בעבר עבדתי עם בני העדה האתיופית. אני מודה שזאת לא הייתה חויה קלה. כשלימדתי ילדים קטנים ראיתי לנגד עיניי : חן  והתלהבות אך גם פראות  וחוסר מיקוד. המון ילדים היו מגיעים לכיתה עם חולצות קרועות או מוכתמות , בלי אוכל ולחלופין בלי קלמרים מצוידים. ניכר היה עליהם שהם לא בטוחים במקום שלהם ולכן לצד המון שמחה ואנרגיה  נאלצתי להתמודד גם עם בהמון בעיות משמעת שלא נמצא להן פתרון. הפתרון לא נמצא , משום שההורים איבדו את הסמכות ההורית עליה חונכו אותם ילדים . 

עם בני הנוער הייתה הבעיה  חמורה יותר . לצד מרד הנעורים הידוע סבלו אותם נערים ונערות מרגשי נחיתות וחוסר מוטיבציה לשפר את מצבם. הם הזדהו לחלוטין עם הכושים בארצות הברית, צרכו סמים ולעגו למי שצבע עורו היה שחור מהרגיל.  אני זוכרת לילה בהיר אחד בו עשינו לנו קומזיץ משותף . כולנו היינו שרויים במצב רוח מצוין והקבוצה  השתחררה פתאום מכבליה והתחילה לשיר שירים קסומים באמהרית. בהמשך הם נעמדו ושיחקו  וכל מיני משחקי ידיים אותם הביאו מהכפרים בהם נולדו .  הרגשתי קצת כמו מציצנית שצופה  בתרבות אורינטלית אחרת , עשירה והם אכן בחנו את מבטי בהשתאות. מישהו הציע שנשחק "אמת וחובה " ואני הסכמתי .

כשהגיע תורי נעמדה מולי אחת הבנות ושאלה בקול ברור ובוטח :" למה באת לפה בכלל ? בגלל הכסף נכון? את בכלל אוהבת אותנו , את אוהבת אתיופים שחורים?" 
הייתי המומה כי לא חשבתי שקיימת מציאות שבה אני אשנא משהו מפני שגוון עורו שונה משלי. מסתבר שהראיה שלי הייתה סוביקטיבית לחלוטין.  כן יש מי ששונא שחורים ואנחנו שומעים את זה מעל גלי האתר , אך מסתבר שהשנאה  המטופשת הזאת גם שורצת בינינו וגורמת לאותו ציבור להדרדר לפשע ואלימות.
   
מסקר אקראי שערכתי   גיליתי שיש לאתיופים שונאים רבים.

 להלן ידוע שהציבור הצפונבוני לא מתלהב לצרף אותו אל בין שורותיו ומעדיף שישאר לגור ברמלה לוד וגרורותיה. 
הם טוענים שהאתיופים פרמיטיבים ומלוכלכים והם אומרים את זה על סמך עובדות מוצקות( לדבריהם).
כשעברתי למגזר הדתי חרדי  גיליתי שהאפליה שם פורחת ומי היו אלה שלא התבישו לבטא אותה בקול רם ?   להפתעתי היו אלה  המקופחים הראשים של העדה ..הספרדים.

כן אותם ספרדים שלא מתקבלים לישיבות אשכנזיות ושאפילו ש"ס לא חילצה אותם מציפורני הגזענות הליטאית . אותם הורים לבנות ספרדיות שמתקבלות על פי מכסה מוגדרת לסמינרים.
אותו מיעוט שמשנה את שם משפחתו על מנת להסתיר את זהותו הספרדית אמר לי ( נציגות שלו ). "אתיופים? הם שחורים , הם אף פעם לא יהיו כמונו." 
" לא תקבלו אותם גם אם הם גוירו ?" הקשיתי .
" הם אחרים את לא מבינה . גם בארצות הברית השחורים נדחקים הצידה " ואז אמרה לי משהי:" היית מסכימה להתחתן עם אתיופי ושיהיה לך תינוק שחור ?"   
 
כמובן שלא עניתי, לא מתוך הסכמה שבשתיקה אלה מתוך זעזוע עמוק . אבל עדין אני מעריכה את כנות הדוברות כי כשפניתי בשאלה דומה אל רבנית אשכנזית לא זכיתי לתגובה כלל. למרות התשובות האלה , עדין היה הרב עובדיה יוסף הרב הראשון שהצהיר שעל המדינה לקבל את האתיופים כיהודים לכל דבר. כלומר כמו תמיד הספרדים יותר סובלנים מהאשכנזים. אם אפשר לקרוא לזה סובלנות.

מה יש לנו כאן ? יש לנו ציבור דתי מאמין שחלם להגיע לירושליים עבר תלאות ויסורים במסעות רגלים מפרכים ברחבי סודן  ובכל מיני דרכים אחרות.
אותו ציבור הגיע לארץ נדחף לקרוואנים ובניגוד לכל הגיון שוכן במרכזי הערים הלא נחשבות. מדובר בציבור של עובדי אדמה שנושם ומבין אדמה , מוזיקה וטבע ונדחס את תוך שיכונים הרוסים ונגזלה ממנו שארית כבודו העצמי. הקיסים- ראשי העדה זכו ליחס מזלזל למרות שהם אלה ששימרו את יהדותו של אותו מיעוט יקר בתנאים לא תנאים.  לאט ,לאט הפך אותו ציבור עדין לאלים , גס וכיום רבים מבניו מכהנים בתפקידי מפתח בכל מיני כנופיות פשע.

  האם זה קרה כבר בעבר? כמובו שכן.
בואו נזכר ביחד . את עולי גרמניה כינו בזמנו: " יקה פוץ" 
                          את הרומנים : " רומני גנב." 
                          לתימנים גזרו את הפיאות וחטפו ילדים.
                          את עולי צפון אפריקה דחפו לערי פיתוח ואת בניהם שלחו לקיבוצים , זלזלו במורשת הדתית   העשירה שלהם, רדו בכל הכח באמונה החזקה שגרמה להם לשמר את מצוות פרו ורבו , לעגו להם, לא קידמו אותם ורק לאחר מאבקים ויסוריים נפשים הם הצליחו להתאושש משאירים אחרים שובל של פשע ומשפחות הרוסות.
                       את הרוסים כינו : זונות וסרסורים .
                       
ולקינוח מצאה מדינתינו האוהבת ציבור חדש שאפשר להתעלל בו. מיעוט שחור ושונה , מיעוט אתיופי. 

אני אישית לא מאמינה שנצליח אי פעם להשכין שלום עם שכנינו לאור שנאת החינם שוררת לה ביינינו.
והרי אמר הלל הזקן שכל התורה על רגל אחת פירושה: " ואהבת לריעך כמוך." כמה קשה לבצע .

מה אנחנו יכולים לעשות?

לא הרבה..אבל אולי אם יוצא לנו להתקל באומן אתיופי , אפשר  באמת נציע לו להצטרף לבלוגיה שלנו. אני יודעת בודאות שיש אתיופים שכותבים , מציירים.. צריך רק למצוא אותם.
     זה לא יקרה  מחר אבל חשוב שזה יישב לנו בתודעה.

הייתי שמחה אם לפחות הבלוגיה הזאת תהפוך לאי של אהבת חינם .