תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
לאחרונה אני נגררת אל מחוזות סערת הנפש הידועות. ויודעת בפנים עמוק שהכל שטויות.
בחודש אדר חובה על האדם להיאחז רק בדבר אחד והוא : השמחה.
אך הציווי :" והיית אך שמח". הוא הקשה ביותר מסתבר. לכן הוא צווי. כי לבד נרפה.
ביתי הבכורה טוענת שיש שיר אחד שלא יכול שלא להקפיץ אותה בחתונות( נו בת, מתי תזכי גם את אימא שלך בריקוד) ושמו: " כי הרבת "
אז זהו הביטו כאן בחסידי לעלוב שלא מתביישים לרקוד כאחוזי טירוף.
למי שלא יודע האדמו"ר מלעלוב נפטר לא מזמן. ומסתבר שהיה צדיק יסוד עולם ואפילו דרעי היה מקורב אליו.
חסידי לעלוב רוקדים, ונכון שאין כאן נשים. אבל אתם יודעים מה, לא צריך.
כבר אמרתי לכם שנשים רוקדות באירועים משלהם.
וחוץ מזה שרואים גברים כל כך שמחים רק בגלל תורה, זה כאילו אתה מביט בילד שלך שהנה הוא מאושר בגלל הסיבה הנכונה.
שישארו ילדים ורק בגלל הסיבות הנכונות.
הנה הם. והחג הוא פורים. לכן הם מחופשים.
http://www.youtube.com/watch?v=Ze54wBnQhnk&feature=related
ושידביקו אותנו קצת.
אז הנה גם כאן:http://www.youtube.com/watch?v=jUY7AidThNE&feature=related
http://www.youtube.com/watch?v=jUY7AidThNE&feature=related
שבוע- הכי שמח שיש.
.
לא תאמיני, אביטל, אבל שנים, חחחח, חשבתי שזה "והיית אח שמח". בחיי. ונורא אהבתי את זה, חשבתי תמיד על אחים השמחים באחיהם.
ואכן, לשמוח בחיינו, בקיום שלנו, כל הזמן, זה מאוד קשה. בייחוד למי שהוא קצת מדוכדך, כמוני. לפעמים אני נזכרת שאני צריכה להודות לאלוהים על שברא אותי, וזה לא קל לי, בתור אדם קצת דכאוני. אבל אז אני מכריחה את עצמי להודות בכל זאת.
גם אני חשבתי שכולנו אחים ושמחים.
אני בנאדם בתנודות בעיקר לאחרונה.
כרגע אני שרה את השיר הזה ושמחה. זה טוב. ומצד שני גורם לי להתחמק מכל מיני מטלות שאולי יעשו אותי עצובה.
אבל באמת ככל שאני חושבת על זה יש כל כך הרבה מה להודות.
שתהיי אחות שמחה!
אני מקנאה בשמחה הזאת שלהם בחיי
גם אני. אבל טוב שהיא קצת מדבקת.
אויר לנשמה.
הי אביטל,
חושבת שיש דברים שקשה לצוות על אדם, במיוחד בתחום התחושות.
איך אפשר לומר לאדם: אתה חייב לאהוב אדם אחר?
איך אפשר לצוות לשמוח?
איך אפשר לצוות על אדם להיות באבל?
אלו דברים שצריך צינור שיחבר אותך בתחושות פנימיות של אמת.
למשל, דודה שלי עבדה עם אתיופים כשרק הגיעו לארץ וכשרצו לנסוע לטיול לירושלים הם בקשו לעלות לבית המקדש וכשסיפרה להם שבית המקדש חרב הם היו באבל עמוק, אני מניחה שבצומות האבל הוא באמת כאילו בית המקדש חרב רק עכשיו כמו גם שהוא מחבר את היהדות חזק לקיומו ולאי קיומו, ויכולה להבין גם אהבה עזה שאדם חש למשהו או למישהו או לאל ומתוך אהבתו הוא חש שמחה והתרוממות נפש, אבל לא כי זה ציווי, אלא כי הוא מאוהב.
ויש גם משהו שאני מכירה יותר מקרוב וזה את הטון הרגשי הבסיסי שנמצא באדם, אחד נמצא באופן קבוע בטון דכאוני ועושה טובה אם הוא מחייך אפילו כשאין לו סיבה להיות ביגון, הוא כבר ימצא, ואחר, אפילו אם יהיה בצרה, הוא מסוגל להתרומם מעליה ולראות שסופה קרב ולשמוח על כל הדברים האחרים שכן טובים לו בחייו.
כמו שכתבץ, את למשל נמצאת בסערה אבל מתרוממת מעליה, ואצלי בכלל, היום ישבתי עם חברה שלא התראינו שנים וסיפרתי לה כמה דברים שהיא הייתה מיד מוכנה לעטוף אותי בחיבוקים וצער אבל לא היה לזה מקום ובמקום זה היא פשוט התלהבה ממני איך שלא משנה מה קורה, איכשהו הפנים שלי הוא פשוט שמח ורואה את העיקר כטוב וכנפלא.
רציתי לכתוב אצלך כבר כמה פעמים אבל בדרך כלל יוצא שאני פתאום מכגלה שזה שבת ואז אני מוחקת ופעם אחת כשראיתי את תמונתך מול ג'ינה דיוויס ולא רציתי להביך אותך, אבל ככה בשולי התגובה אציין כי לדעתי את יפיפיה מהממת והרה יותר יפה מג'ינה דיוויס:)
המשך ערב נפלא שיהיה לך, ושבוע טוב ושמח,
סיגל.
האמת שבלי שצוו עלי אז אולי באמת אני אצליח לחמוק. ככה זה אצלי לפחות. בטח שגם ספונטנית אני לפעמים שמחה. וכועסת והכל. אבל צריך להגיע לשליטה על זה. כי קיימת העצלות הרגשית והנטיה להשאב למטה כשמגיע משהו.
ובקשר לג'ינה, וואי תודה נשמה.
ובטח שעדיף לא להגיב אצלי בשבת .
מתי שאת מגיעה זה עושה לי מה.. שמחה!