תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
לכירופרקט הלכתי בגלל הכאב בצוואר אבל כמו ששטען ויליאם רייך, בתיאוריה שלו , הנגיעה המתפוקקת שחררה חלקיקי ילדות מודחקים, עצורים.
אתם זוכרים איך עוד לפני הדישה הזאת במלל, כילדים שלא מבינים את האות, היינו מעלעלים בירחונים וספרים צבעונים הם היו כל הסיפור. מאז אני חובבת ציור, ואפילו התחתנתי עם אחד שרואה העולם דרך טקסטורות.
פתאום התעצם הצורך למשהו תכליתי כזה, רובינו מתקשטים במילים, אבל הבעיה בהרבה ספרים שאני קוראת שהמלל הוא טקטיקה לצבור עלילה, נפח.
אצל חוה ניסמוב , ניצולת שואה, מתרחש המפגש.
ספרה מזכיר במעט את ספרה של אלונה פרנקל "ילדה" רק שהוא הרבה יותר תמציתי ממנו. אלונה מאיירת בסגנונה הציורי והכנה ילדות כאובה בצל מסתור , ריצוי ומחיקת זהות וחוה לעומתה נותנת רק קוים מועטים לעצירת הגדילה, רסיסי ילדות פצועים נפרשים אצלה בזהירות מרובה, כמו כן היא מעצימה את תחושת הפגיעות בציורים שאיירה עבורה המאיירת עפרה עמית, התוצאה נוגעת.
בעשרה בטבת יחול יום הקדיש הכללי, גם חוה באחד הפסקאות מעלה שם סוגיה כואבת, אביה נקבר בבית העלמין שבגטו אולם מאחר ולא היה להם כסף למצבה, הקבר לא קיבל תו הכר. כשהיא מגיעה לפולין אחרי שנים, אין היא יודעת על איזה קבר עליה להתרפק. וצערה רב. בישראל חיים כיום 190 אלף ניצולי שואה, ולנו שהולכים ומתרחקים מהם באיטיות, נדמה לנו שכבר שמענו וקראנו הכל, אולם מסתבר שדרך החוויה הויזואלית החסכנית במילים שיצרה הסופרת בשיתוף עם המאיירת, בצרוף לדייקניות הסגנונית המוקפדת עד כתישה, אנחנו קולטים עוד רובד נסתר מהמתרחש בחדרי הנפש המפרפרים.
ילדות משם, חוה ניסמוב, הוצאת מקטרת,
הודפס בשנת 2007
מאיירת : עפרה עמית