תשכחי מזה כרגע

" מלא דתיים" לא הייתי אומרת, היו דתיים לייט, מהסוג שאני מחבבת, זה בסדר, אבל אף אישה עם פיאה לא הפגינה נוכחות, אבל מה לא עושים על מנת ללכד את שורות המשפחה, חוץ מזה שאני מבינה משהו בתיאטרון. אז אוכל לסייע ואתן ביקורת בונה.

האולם מוחשך, וההצגה מתחילה, ולאט לאט אני מבינה שאולי היינו צריכים לותר על ההזמנה, בעיקר על הסוף, שם הגבר מנסה לפתות אישה נשואה לדבר הידוע, והיא נענית למחצה, כי את גולת הכותרת מסווה התאורן. ואני חושבת על הבעל, בעלי איך הוא עם זה עכשיו. אני אולי מסמיקה גם עבורו, יותר עבורי. ואז נרגעת, או מנסה להיות משכנעת,  הבנאדם צייר, צייר מודלים בעירום פעם, אפילו כשהוא רשם אותך בעבר, בלבוש מלא אומנם, חשת שהוא מתנתק. זה הפריע לך. זה הוא. שהוא איתך וכלל לא איתך, את בסך הכל אוביקט, יש לו עין אומנותית בקורתית. יהיה בסדר.

כשהמופע נגמר, הבעל, בעלי, לוחץ יד לכל הנוגעים בדבר וכבר בירידה מהמתחם מסנן לעברי, " לא היינו צריכים לבוא".
אני מנסה לספר לבעל, בעלי, שבמחזה הזה צפינו בעבר, אפילו נהננו. " עילי היה קטן, אתה זוכר?"

שום סנטימנטים לא עובדים, שלא להרהר אודות התרפקות נוגה- אז היינו בשלב אחר בתשובה,  על מה שזה אולי עורר בו כעת, " בפעם הבאה תבררי יותר טוב, זה לא בסדר שאנחנו בכלל מוזמנים. הם לא מנסים להבין…" הוא חותם. זהו אני הייתי מתפתלת, בשבילו זה ברור.
 *

בערב אחר אנחנו מול האחיינים הלא יהודים שלו שהגיעו לחופשה בארץ, לא יהודים,  כי אחיו התחתן עם גויה, ואנחנו במסעדה כשרה אומנם, אך אין כל סממני יהדות בשיחה. לאחיין שלצידי חזות נאה. על הסנטר הבולט נחה גומה, פירסינג מוכסף משמר אותה, ולא נשכח את הקעקוע על הזרוע. אני שונאת גברים שמקעקעים את עורם, זה מכער אותם, בעיקר אותו, כאילו מבלבל ומחבל בדמותו הצעירה. הוא יושב לידי וצריך לדבר על משהו.

תחילה על העבודה, בסוף על החברה, הנה מתגלגלת שיחת חולין שמזכירה לי נשכחות, הוא עזב אותה, היא לא קיבלה אותו, ביקרה, נשים רוצות גברים עם כסף. אין מה לעשות, אני מתקוממת, עלי לעשות סדר  בדברים.

פתאום משום מקום צצה בחורה אחת, רווקה מתבגרת מחב"ד. היא חולפת לצידי ואני מתפנה מכל ההבלים שרציתי לומר.

אנחנו מנהלות שיחה בהולה, זהו שהרב חולה, צריך תפילות היא כאן עם דייט לא מוצלח, כייף לי שיש לי משפחה.

" תתפללי עלי על נועה בת שרה לזיווג הגון, בדחיפות." היא מפצירה לפני שהיא נעלמת.
" תתפללי עלי גם, על…

" בשביל מה?" היא חוקרת " בעצם תמיד צריך יותר, ושלום בית.."

העבר, ערב, תם, אנחנו מלוים את האורחים לאוטבוס, מתקרבים לגבול העיר בני ברק והסביבה, ומשום מקום צץ לו אוטובוס לא מוכר, נשים יושבות שם בהפרדה. 

מה זה אני תוהה, ואז מציצה בשלט שלצד הנהג, וואו זה יום ההילולה של האדמו"ר משטמפט, צריך להדליק לו נר.

אבל כשהגענו הבייתה שכחתי להדליק, הילד בכה, התיק לא היה מסודר, שלא לדבר על המיטה, נרדם בלי להתפלל על הספה.

                             *

ובעבודה שוב שוחחנו על האפשרות שבשבוע הבא תהיינה הפסקות חשמל, ואז מה את עושה אם את נתקעת עם קבוצה.

" הכי טוב אביטל שתתני להם שיעור." יורה אלי מישהי.

" כן אולי על טהרת המשפחה…" אני מתלוצצת.

ונזכרת באיזה רב שטען שחוזר בתשובה יכול לאט לאט,לשכוח,להשכיח את עברו. רב נחמד. רק שלא חזר בתשובה. כלומר כולנו חוזרים כל יום אבל…

" תשכחי מזה כרגע."