צמאה נפשי

 האם נהניתי עד דמעות מהפיוטיים והסלסולים אותם הפיק החזן הספרדי מגרונו הצלול רק בגלל הצום?

אין לי ספק שהיה לצום שלי חלק מכריע בהנאה.

הרי גם בשבת החזן הוא אותו חזן, הפיוט הוא אותו פיוט, אולם הפעם אני לא הייתי אותה אני.

בדרך לבית הכנסת סבלתי, ראשי היה סחרחר עלי, ברכי כושלות משהו, נשימתי כבדה. אולם למין הרגע בו התרוחתי על הכסא בעל המשענת האדומה, אותו דאגה רבנית בית הכנסת לשדרג עבור ציבור הנשים, חשתי שהגעתי להיכל מסוג אחר.

למרות הצום שמיעתי כמו התחדדה והמילים חדרו. קמתי, התכופפתי עד לרצפה בפיוט הספרדי בו נאמר: 
ויעבר יהוה על פניו ויקרא יהוה 

ואז נשמעת שאגה מפי כל המתפללים העייפים: אל רחום וחנון
ארך אפיים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה.

החזרתיות במילים הופכת למאור פנימי. וברגע מסוים גם אני חשה שהדמעות באות. 
מתדפקות. וכל מה שזנחתי השנה, כולל עצמי, מבקש שינוי, רענון. פתיחת ההיכל הפנימי שלי טרם נעשתה. הדמעות מבקשות שביל נוסף לפני פרק הנעילה.

רב בית הכנסת, איש שגילו למעלה משבעים, מנהיג את התפילה למין השעה ארבע לפנות בוקר, ולמרות הצום הוא עדין בשיאו.

לפני תקיעת השופר האחרונה הוא צועק וקולו אפילו לא ניחר מחמת הצמא.
\

יהוה הוא האלוהים יהוה הוא האלוהים.

אני שמעתי בנוסח קצת אחר, אבל גם זה יפה.

ואפילו דומה. 

ושנדע לשמוח על מה שנחתם כבר בהושענה רבא המתקרב אלינו לטובה.

אמן.