בין ה0 ל10 ובחזרה ( לאומי)

זאת יכולה להיות תגובה שהתארכה. תגובה אסוצציאטיבית ופרועה שקשורה רק בעקיפין למה שכתבת, ובכל זאת אני כותבת אותה.

על פי הרוח , דת , אמונה, להיות  חשוב, אומר להיות חלק ממכונה שמסייעת לזולת.

במקרה הזה, כמוך שכותבת ועוסקת בכל הנושא של זכויות הנשים ההרות והיולדות.

במובן הזה לא כל דוקטור הוא בעל חשיבות , כי אולי נושא המחקר שלו לא משרת מניעם נאצלים .

ואז אולי  הוא בעיניי עצמו עשר ,אך בעיניי מרום  לא ממש.

בבית הספר של בני למשל, למורה יש תפקיד מכריע , וכשפעם אחת בני שיקר לגבי הכנת שיעורי הבית, קבלתי נזיפה , על כך  שזה אינו היחס שתלמיד אמור לתת למורה. ודי התביישתי למען האמת!

כלומר בניגוד לכך, שכיום המורים הם בתחתית החברתית, בעיניי האדם המאמין , הם עומדים בראש הפירמידה. כמובן שהמעמד ניתן  בלי קשר לרמת ההכנסה הנמוכה שלהם.

אני זוכרת שבן של חברה טובה שהייתה מורה בבית ספר ממלכתי , למד בחברת ילדים להורים מאד מלומדים , ויום אחד הוא הגיע הבייתה ואמר לאימו: " מה את בסך הכל מורה.." וכמובן שהוא כשל  בכיבוד הורים, אך גם בכיבוד מורים. כי  בטוח שהיא לא בסך הכל מורה . 

אני  גם זוכרת שפעם תלמיד אמר לי : שהווקמן שלו, שאסרתי עליו לשמוע בשיעור,  הוא בשווי כל המשכורת שלי. ומדובר בבן של ראש מועצה מקומית.

כלומר מבחינת היחוס הזמני שלו ,  הוא אכן חש שהוא נמצא כ100 דרגות מעלי,  השאלה אם הוא באמת עמד על הדרגה הזאת, היא אחרת לחלוטין.

 אני יכולה להוסיף ולומר שהורי היו והם עדין אנשים שהגיעו די רחוק מן הבחינה הציבורית, ואף עסקו בסיוע לזולת וכדומה, אולם משום מה , זה מעולם לא גרם לי לחוש שאני עשר ואחרים אינם. להפך הייתי תמיד מאד נבוכה, כאשר אנשים העירו לי או ניסו לכרכר סביבי, רק מפני שאני נמצאת בעיניהם במין סוג של עמדה, שהם נכספים אליה.  

לפעמיים אני שואלת עצמי, האם נהגתי או חשתי נכון? בעיקר לאור העובדה שמאוחר יותר בחיי גיליתי שהדור  שגדלתי עימו , הפך לכזה ,שמאדיר הישגיים , בעיקר אם הם אינטלקטואלים ,  וכמובן אף חומרים, ושהחברויות הקרובות ביותר, בין בני אדם , הן אלה שיקדמו אותך לעתיד לבוא. ושבעצם אני מתבוססת במין הוויה תמימה ואידיאליסטית שלא שייכת לכלום.
 
כלומר לגבי התנודות בין 10 ל0 היו תלויות בטיב יחסי עם עצמי. והכבוד שקבלתי מהסביבה תמיד נבע מהישגיי בלבד. 

במחשבה נוספת, אולי לפעמים נהנתי להיות במקום הנמוך יותר ( כפי שהוא נדמה לאחרים) , בחברת האנשים הפחות נחשבים, מתוך חיפוש של משהו אחר, אמיתי יותר.   

 לסיום אומר, שהפעם היחידה שחיפשתי יחוס, היתה בתחילת תהליך התשובה שלי, עמדתי מול מרצה והטחתי בפניו, שאני צאצאית של רבי חיים מוולוז'ין, (עליו לא ידעתי כמעט דבר ). 

והתגובה שלו הייתה: אם כך את יכולה להיות רק 10 או אפס, במקרה של יחוס כמו שלך, אין אמצע. 

ואכן אני עדין חשה שאני באמת נעה רוב הזמן, בין ה10 ל0.