בננות - בלוגים / / פורים בבני ברק- מתוך " לפני ואחרי בבני ברק סיטי"
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

פורים בבני ברק- מתוך " לפני ואחרי בבני ברק סיטי"

הרהוריי הרדימו אותי אבל קרקור התרנגול, קריאת הגבר, העיר אותי עם שחר. שפשפתי את עיניי  בפליאה . אנחנו גרים ברחוב צדדי בבני ברק, שמתעקל וצופה על כל הסביבה. רחוב שרוב בתיו ישנים ובטבורו ניצבת טירתו של פרנס העיר. חצר הבניין היא עדות לחיים העמוסים ששכנינו מנהלים, כולם עסוקים בטרדות היום- יום , בפרנסה, בגידול משפחות מבורכות ובסכסוכים כאלה ואחרים. ופתאום, תרנגול!

 

כל ילדיי הרחוב יצאו לבחון את מר תרנגול שהסתובב לו בחצר הבניין בביטחון מופרז. גילי הפצירה בי להצטרף אליהם. העברתי יד מלטפת על הפרחים שבאגרטל, עטפתי אותה בבגדים חמים והצצתי החוצה. ובאמת תרנגול כהה נוצות ומנוקד התהלך בחצר באדונות מפתיעה. רציתי לצעוק לו, "תיזהר!" ממש כמו פטר הצועק לעבר הברווז במחזמר " פטר והזאב". זה היה אחד התקליטים שמאמי השמיעה לי בסלון ביתה שבלוקסמבורג . "אטונסיו!" הזהיר הקריין אזי אז ואני אחריו, "תיזהר! האזור רוחש בחתולים וטורפים, מידי פעם מגיעים לכאן כלבי רחוב משוטטים, שלא לדבר על עקרות בית נלהבות שמכינות מרקי עוף בדיוק מן הסוג שלך, זה לא מקום בטוח לתרנגול שכמותך!"

אולי רק לחשתי את המלים או הגיתי אותן במחשבתי אבל כך או כך התרנגול לא שעה לדבריי. ואולי צדק. האם יש בעולם הזה מקום בטוח לתרנגולים?

 

 

כמו חתול עם שבע נשמות הוא מתהלך בינינו. היום מתקרב אל קיצו והתרנגול מוסיף לקרקר ולסרוק את הנעשה סביבו כאילו שום סכנה לא נשקפת לחייו. קשה שלא לחבב אותו. באורח פלא נחלץ משיני חתולים ומשאר מרעין ומבישין ועכשיו ניפח צווארו וקירקוריו נשמעו חזקים והחלטיים.

תוך ימים מציאותו היתה לעובדה. נוסף לנו שכן חדש. מר תרנגול, רווק, אין לו ילדים, אין משכנתא או חובות רק עוז תעוזה ורצון לחיות עד כלות הכוחות. השמועה נשאה לה כנפיים והביאה בעקבותיה גל של דיצה וצהלה. אמהות הרחוב הקטן ניצלו את הנעשה ומיהרו לשלוח את ילדם לצפות בתרנגול הרברבן. בזמן שהילדים כרכרו סביב התרנגול התפנו הנשים להשלים את מלאכות הבית שהמתינו להן עד בוש.ידידנו התרנגול נהנה מתשומת הלב. הוא חוצה בכוחות את עצמו את הכביש המפריד בין הבניינים, קרקר והידס, נעלם ואז חזר ובצבץ כמו עשב, כמו עלה, כמו רוח, כמו אגל טל. כמו טיפה של נחת בלב הסערה.

 

אבל התרנגול בשלו ואני בשלי, אני מזדרזת להכין את רשימת משלוחי החג. את המשלוחים המפוארים והמהודרים יעניקו מכרינו לרב, למשגיח של הישיבה ולמלמד. לנו לא עומדת הזכות הזאת ולכן משלוחי המנות מיועדים למורות של שירה ודינה. משלוח נוסף אכין עבור המחנכת המסורה שליוותה את נועה בשעתו, לא אשכח לה את השקעתה שהניבה פירות. גם את הגננת של גילי אני מוסיפה לרשימה. משלוחים צנועים אותם מעניקים לשכנים, לחברים ולבני המשפחה איני כותבת. הם מובנים מאליו. העיקר הוא בעשייה. כל המרבה בשליחת המשלוחים הרי זה משובח. ורצוי כמובן לחסוך מזומנים על מנת לא לקפח אף בריה, כי רב שכרו של הנותן מזה של המקבל. משלוח  גדול במיוחד אני מועידה למשפחה שתארח אותנו בסעודת פורים.

 

הובטח לנו שנתארח אצל משפחה של אמנים שחזרו בתשובה ומתגוררת באחת הסמטאות האדוקות בלב העיר. הבנות הגדולות סירבו לחבור אלינו. לכולן היו הזמנות משלהן למשפחות חרדיות שורשיות. ורק אלבר, אני וגילי יוצאים אל המשפחה האמנותית. הדירה אליה אנו מגיעים קטנה להפליא. רק מחיצה צבעונית עליה צויירו יערות פראיים מפרידה בין הנשים לגברים. אלבר עובר בזריזות אל מעבר למחיצה ואני וגילי סועדות את ליבנו בחברת נשים לא מוכרות. סעודת הפורים הזאת היתה שונה כל כך מהנשף שרציתי בו, היא לא דומה במאום להתוועדויות שאותן הורגלתי לפקוד. בגלל נוכחות הגברים מעבר למחיצה אין כאן אישה שתפרוט על כלי נגינה. אני משוועת לצליל, לניגון, למילה במקומה. בלית ברירה, אני קושרת שיחה עם כמה מהנשים בחדר אבל אין ביניהן מי שתתבל  את דבריה בדברי תורה.  אני חשה את טעמה התפל של האכזבה. ביקשתי לשכוח את זכרונות העבר שעלו בי פתאום ולרגע אחד גם רציתי לשכוח גם את ברכי הקטנה, שהדריכה את מחשבותיי מזה חודשים. הייתי מסתפקת בשמחה פשוטה, בריקוד עם ליצן קטן נחמד והנה זכיתי בשיחת נשים מתישה על תלאות החיים ועל נפלאות התשובה. אני מתרווחת בין הנשים, מיושבת ושמוטת איברים.

 

מעבר למחיצה מתחוללת הילולה שלמה. הגברים שרים וצועקים. הם שותים ובטוב ליבם ביין אף משליכים נפצים גם לעזרת- הנשים. מרוב השתטות ורקיעות רגליים המחיצה מאיימת להתמוטט עלינו. אני רוצה לחזור הביתה אבל הזמן ממאן לשתף פעולה. אני מאותתת לאלבר מעבר למחיצה אבל בעלי מקיים את מצוות החג. הוא שיכור גמור. מפעם לפעם אני ניגשת אליו בהיסוס מה, מזכירה לו את קיומי ונענית ב"תיככככף, תיככככככככככף" ארוך ושתוי. הנשים מפצירות בי להישאר איתן, משתעשעות בתלתליה של גילי ומבקשות בכל תוקף שלא אשבית את השמחה. איזו שמחה? אני רוצה לשאול ומחרישה. אני מתנחמת בידיעה שלפחות גילי רגועה ומנומנמת.

 

בשעת לילה מאוחרת מסתיימת המסיבה ואני נושמת לרווחה, הנשים החביבות העניקו לי ספר במתנה. הן לא נראות מאוכזבות כלל. "טוב להם, טוב להם," הן שוב מצביעות על הגברים בסלחנות חמימה. אני כובשת דעתנות מתישה שמאימת להתפרץ, זכויות האשה, זכויות הגבר, הכל הופך לסלט. בחוסר חשק אני ממלמלת מספר מילות פרידה מגומגמות ויוצאת בעקבות אלבר השיכור וגילי המרוגשת אל הלילה הבני-ברקי. המונים גושים את הסמטאות. רובם שיכורים, מיעוטם פיכחים. קולות הרעשנים נשמעים מכל עבר ולי נדמה היה כי עוד רגע יפצחו בקול שאון את את התריסים המפויחים שסוגרים על נשיפת האור הדליל, אותו אור שנזהר מלחדור אל דירות בני ברק מלאות האדם.

 

מכל עבר נשמעות שאגות. אין לדעת מה יקרה ברגע הבא. אנחנו רחוקים מהבית ומחפשים אחר מונית. המוניות הבודדות שחלופות מלאות בנוסעים עליזים ואנחנו מוסיפים לכתת רגלים בכביש ראשי, מוקפים בהולכי רגל שזמנם בידם. נהג סקרן עוצר לידנו, משרבב את ראשו מהחלון הפתוח ושואל "לאן?" אני מצביעה בהיסוס על כיוון הנסיעה וכבר אנחנו נוסעים. הנהג מאיץ ואלבר השיכור נשען לאחור על הריפוד המחוספס וצוחק בקולניות.

"די," אני גוערת בו.

הוא מגחך ומניח את כף ידו על ברכי. הזעם הישן שב לפעפע בי. נכון, הוא שיכור, אבל אם מתנוססת על ראשך כיפה שחורה עליך להתנהג כמקובל. אולם בעלי היקר קץ בגינונים מכבידים.

"אשתי , אני אוהב אותה, מה עושים?" הוא ממלמל אל עבר הנהג.

"די תפסיק כבר, שיכור!" אני מנסה לצנן את ההתלקחות.

"נו פורים, כולנו שיכורים." גועה הנהג בצחוק והבל חריף של אלכוהול עולה מפיו.

בעלי והנהג מציתים שניהם סיגריה ופורצים בצחוק. גילי שלא מבינה דבר מן המתרחש צוחקת גם היא, ואני, הפיכחת היחידה מנסה להדריך את הנהג בסמטאות בני- ברק. הרכב מחליק ונחבט בין מדרכה למדרכה, בין רחוב ללא מוצא למשנהו. הולכי רגל עטורי פאות ארוכות הולמים מידי פעם במונית, "לשם, לשם," הם מורים לנהג החברה'מן שלנו שלוקח אותנו מי יודע לאן.

אני מביטה מהחלון בחוסר אונים שמתיימר להישאר משועשע. אולי בשל כך ברכי חוזרת לפקוד את מחשבתי. איפה היא עכשיו, האם כמו גילי יושבת על ברכי אמה, האם היא מצליחה לקחת חלק בשמחת החג. ילדים הם עמידים, בעיקר אם סומכים עליהם, אני מזכירה לעצמי את מה שאומרים כולם, ומלבד זאת בני משפחתה הם חסידים וחסידים מצליחים תמיד לדבוק בפסגה העלאית, זו שאין בה ספקות ואינה נזקקת לביאורים. עד לא ידע. גילי נצמדת לגופי, התחפושת הלבנה של מלכת אסתר מנומרת בכתמי שוקולד וכל תנועה שלה מכתימה את חולצתי. אף ילדה לא נראית ברחובות. זהו לילה של שתויים והסכנה נדמית כממשית.

 

בהגיענו הביתה אנחנו משלמים לנהג סכום מופרז ועולים אט אט בעשרות המדרגות. את גילי אני מובילה אל מיטתה אבל אלבר מתפרש על הספה בסלון ונוחר. אני נרדמת במיטה הזוגית, מותחת את איברי לכל רוחבה

 

מכל בני הבית, אלבר כהרגלו מתעורר ראשון. בשעה שהוא פותח לרווחה את דלת חדר השינה המשותף, ממנו נעדר הלילה ושולף מהארון חולצה, אני ממהרת ועוטה עלי את החלוק. הוא עומד מולי, כולו אומר פיוס ושלום בית ואני בוחנת את דמותו השקולה. ובכל זאת אני עדיין יכולה להרגיש בנגיעתה של אותה רוח מבוסמת מליל אמש. אולי בשל הלחץ והרצון לרצות אותי, לא שם לב לכך שכפתוריו רכוסים במין זגזג מוזר. אני מחייכת והוא מבטיח בחגיגיות כי את סעודת פורים הבאה נערוך בביתנו, אני ניגשת אליו ומצביעה על המאבק שמנהלים הכפתורים.הוא פורף אותם ומקנח בשרוול את חוטמו, סוף סוף אני נמסה. רכות מרוקנת מאטימות קונה בי שביתה, עיניי מתמלאות בדמעות, מה פתאום? הוא ניגש אלי ופתאום אני נזכרת כי התרנגול כבר קרא מזמן , עלי להתערות בבריאתו של זה היום. גם אלבר מבין ונוטש את עמדתו. ליד שולחן המטבח שירה ודינה שהשכימו קום מספרות שבילו את זמנן בנעימים. הסעודה שנערכה בקרב המשפחה 'החרדית שורשית' הייתה מעורבת, הגברים קמו ורקדו וגם הנשים שרו איתם בצוותא, ילדים רבים התחפשו. אפילו ליצן היה. אני שבה וקושרת את החגורה של החלוק אותו קיבלתי בירושה ממאמי. ידי מחליקה על האריג הנעים שאצלי הכביסות כבר עשו בו שמות. הוא חלוקי היחיד בעוד לה תמיד היו חלוקים רבים. בהיסח הדעת אני מרחרחת את עורי ופונה אל חדר הרחצה

 

כל אותו היום הרחוב כמרקחה, המונים גודשים את הרחוב, ממתינים להיכנס אל טירתו של פרנס העיר שביתנו סמוך אליה. רעש קפצונים ונפצים נשמע מתוך ההמולה,  דלתו נפתחת ונסגרת שוב ושוב. ידוע כי פרנס העיר מקבל את חלק מהאנשים בחדר האורחים שלו ואל חלקם הוא שולח את עוזרת הבית הנאמנה, שיורדת אליהם עם שקית מרשרשת ומיטיבה. כך או כך, איש לא קופח והמצווה מולאה ככתבה, כל הפושט יד נותנים לו. רק לקראת ערב נרגעת הסערה.

 

ובבוקר שלמחרת אנו מתעוררים אל תוך דממה. שוב נשמע תקתוקו של השעון המעורר, גרגורו של מנוע מכונת הכביסה, ורחש הרתיחה של הקומקום החשמלי. נשמעת חריקתה של המיטה המוסטת מהקיר, ונשמעות הנעלים המהלכות בצעד מהיר ופכפוך המים בברזים. רק קרקורו של התרנגול טרם נשמע. טירתו של פרנס הער נמה עדיין את שנתה וכל פושטי היד העליזים נעלמו מהעין. והתרנגול? שליח מצווה. כאילו בלעה אותו האדמה.

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת