בננות - בלוגים / / בגנות השכחה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

בגנות השכחה

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

השכחה היא אחד הדברים שהכי מטרידים אותי. מה יקרה אם היום יום יעבור בלי שאשים לב לפרטים, ולחויות שהעמסתי עליו. פרצוף מעושה שנקרה על דרכי, מילה שנאמרה. טעות שעשיתי. טעות. חלום. אני מתאמצת לזכור. אבל מין הסתם, כמו כולם יש פרטים שאני נוטה גם לשכוח.

אם כי עצם המאמץ בכל זאת מניב תוצאה כל שהיא. אני חיה במודעות עצמית די גבוה. מצד שני הזיכרון הזה לא תמיד מאפשר לי לסלוח למי שפגע בי עד העצם. הטינה היא אבן נגף בדרך לשחרור. השכחה האקראית אינה תכונה שאני מסגלת בקלות. כיום על מנת לסלוח אני מנסה להיכנס לנעלי הזולת, לדון לכף זכות. אבל תשכחו מזה שאומר : רגע, מה קרה, אני כבר שכחתי מזה…עזוב.. לא בבית ספרי.  

גם בעלי הוא חלק מאותה תנועה מחשבתית שלא מוכנה למחוק בדל מהעבר. אצלו זה משום שגדל כנוצרי אורתודוכסי, בהיותו בן ארבע עשרה, כשנפטרה אימו גילה שהוא יהודי ולבסוף כשהגיע להכרה בדבר זהותו הרוחנית הפך לכזה ששומר בפועל מצוות.

 

אבל הוא בנוסף לכל גבר וכריזמטי, לכן החותם שלו בנרטיב המשפחתי שלנו חזק משלי. הילדים שלי מעריצים את אבא. אמא היא דמות מעניינת, אבל אבא…הוא מקור להשפעה. החותם שלו על הסביבה הביתית כה משמעותי, עד שביתי לקחה את הדמות של אביה והפכה אותו לפרויקט בעבודת הגמר שלה בחטיבה לאומנויות. כשעלתה לבמה על מנת לקבל תעודת תלמידה מצטיינת סיפרה לקהל השומעים, שאביה לא סיפר לה אגדות לפני שהלכה לישון, אלא סיפר לה סיפורים מחייו. סיפור על סיפור, אוסף. תחשבו שבעלי הוא מהגר, ומהגרים הם אנשים שעוברים שינוי דרמטי מאד.  קשה לדמיין עד כמה. בעיקר הוא, אומן שהגיע מזרח התיכון שלא תמיד חומל על יושביו, לא על הרגישים שבהם.    

תמיד נתתי לבעלי את מקום המדבר הזה, ולעיתים זה היה בפועל על חשבוני. אם כי לאישה קל יותר לעמוד בצל של מישהו. ובכל זאת.. הפיצוי היה בהקשבה המסיבית שהעניק לי בתמורה, ובכך שנטה לוותר לי בהרבה ויכוחים. כשהתחלתי לכתוב, שמתי לב לתופעה הברורה מאליה, אני נמצאת בתוך כל מה שאני כותבת. אני שם. לא יעזור. יש לי עבר וכמו אצל בעלי הוא בלתי מחיק.

 

גם אם זו לא אני השלמה בין השורות, תמיד מכך פלח, סיטואציה, מקום, משהו מכל זה שייך אלי. לעיתים אני חוששת שיש בצורך לבטא תמיד צד מאישיותי, פן נרקיסיסטי. כמה שאני בורחת ממנו, הוא קם ואוחז בשולי השמלה. אם כי בכל אומן קיים צד שכזה. לא נוכל להכחיש. ומהיכרותי את הכותבים הם לא שונים משאר היוצרים אבל בצורה מופנמת יותר. כלומר, באומנות כמו באומנות. היחיד חוקר את סביבתו. ותוך כדי זה נוגע בעצמו. השאלה עד כמה…

 

מצד שני אין רע בעולם שלא ישרת את הטוב. הצורך המציק שלי לזכור. קשור גם לזהות הקולקטיבית. מה שהיה בעבר, היותי בת לשרה, רבקה רחל ולאה זה לא עבר כזה רחוק. מבחינתי זה כאן. לחלוטין ודאי.

 

ההרסני במדינת ישראל, שהיא תבעה מאנשים כור היתוך שאין בו עבר. בעלי לא הסכים לעסקה הזו. בעקבות זה בנותיי הפנימו את הצורך בהבעה . ואני בת יחידה להורי עד גיל שבע , אישה שאולי לא חפצה לוותר עד הסוף על כתר יחידני לא רוצה לחשוב שחלפתי על פני החיים האלה, לעסתי כמו החזיר ( חיה חכמה) אך לא בא אל קרבי דבר.

   
 ————————————————————-

כל התמונות הן חלק מהפרויקט של ביתי, המצטיינת של המגמה. 

 

2 תגובות

  1. עקיבא קונונוביץ

    אביטל,
    קרובים לליבי האמת והעומק שאת מביעה.
    שבוע טוב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת