גלעד נדלר כותב על " לפני ואחרי בבני ברק סיטי"

בקורת מרחיבת לב של גלעד נדלר.
לפני ואחרי בבני ברק סיטי- אביטל ז'נט קשת.
העלילה בשני משפטים- סיפורה של ליאה, חוזרת בתשובה החיה בבני ברק.
לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, כל מה שידעתי הוא שהוא מספר על חייה של חוזרת בתשובה, שחקנית לשעבר, בבני ברק. שמו של הספר הטעה אותי, חשבתי שמדובר בספר קליל והומוריסטי, שיביא מבט חייכני על בני ברק ועל המתרחש בה. הספר רחוק מאוד מכך. הוא אכן מביא מבט פנימי על בני ברק ועל תושביה, אבל הוא רציני וכמעט ולא מחויך.
בספרים שכותבים חזורים בתשובה, הם בדרך כלל מתארים את האור שראו, ואת החושך לעומת מה שבחוץ. בוודאי אלה שנכתבים עבור קהל חרדי/דתי, אבל גם כאלה שנכתבו עבור ציבור רחב יותר, כמו "מקימי" של נועה ירון, ז'נט-קשת לא נופלת לבור הזה. היא יודעת שהציבור החרדי אינו מושלם והיא יודעת להביא את המגרעות שלו קדימה מבלי להתנצל אפילו לרגע, לצד החיים השלווים לכאורה, היא יודעת להביא את הבעיות שלהם. לעומת זאת, בעיניה של ליאה, שרואה את הבעיות, אותם אנשים לא מחצינים את הבעיות, בדיוק כמו גיבורי הספרים שלהם הכל מושלם, וגם אם יש בעיות, צריכים להודות עליהם לה' ולחייך. לליאה נראה שלכל סביבתה קשה, אך הם לא מתלוננים, ליאה, לעומת זאת, לא מתיפיפת, היא יודעת להודות לה', יודעת שהוא מנתב אותה, שהוא איתה בכל צעד, אבל יודעת גם להודות שקשה לה, שלא הכל טוב לה בחיים, שיש לה בעיות קשות של פרנסה, שלא הכל ורוד עם ילדותיה, שלא הכל טוב עם בעלה, שהכסף מקשה עליה גם לפני וגם אחרי החזרה בתשובה, שהיא לא תמיד מאושרת, ובקיצור- שהחיים לא נעשים מושלמים גם אחרי שחוזרים בתשובה. זה לא שאין מסרים דתיים, זה לא שאין קצת חסידות על הדרך, אבל זה לא העיקר, וזה לא מעיק, חשוב לציין שהוא מתאים גם לחילונים, אם כי דתיים יתחברו אליו יותר ויבינו יותר את השפה והניואנסים. קשה להגדיר על מה הספר, על קשיי היום יום, על החזרה בתשובה, סיפורים על החיים בבני ברק, יש בו הרבה מאוד דברים וקשה למצוא משהו אחד שיגדיר אותו.
בספר שנכתב בגוף ראשון, ומספר סיפור שדומה לגיבורה, עולה לא אחת המחשבה כמה מזה קרה באמת, כמה אמיתי וכמה מומצא, כמה משמש כאלגוריה. באחד הפרקים, זה שמתרחש בחודש אב (כל פרק בספר הוא חודש אחר בשנה העברית, בדומה ל"אויר בצורת נערה" שסיקרתי כאן לא מזמן), ליאה מתארת מפגש עם פסיכולוגית ועם מוכרת בחנות כלי כתיבה. לי הרגיש בשעת הקריאה שהפרק הזה הוא מעין משל, הוא לא משהו שקרה באמת אבל הוא רומז על תהפוכותיה של ליאה, שכמו שתי הדמויות האלה, לא סגורה על עצמה, לא מרגישה עדיין שייכת לעולם החרדי, מתקשה להשתייך אליו, ועדיין מחוברת לצד החילוני שבה, ורוצה גם קצת לחזור אליו. בהקשר הזה אזכיר את כריכת הספר, שבעיני היא מדהימה- אישה עטויה מכף רגל ועד ראש בבגד לבן, שסוגר עליה, הלבן הטהור. בידה היא מחזיקה סידור שמסתיר את כל פניה, חוץ מעין אחת שמציצה החוצה, עדיין לא מסתגרת, ורוצה לראות מה יש בחוץ, נזכרת בעולם החילוני. זו כריכה מרהיבה ומדוייקת מאוד.
מבנה הספר כאמור הוא של פרקים המחולקים לחודשים. למרות שיש סיפור שמתקדם, כל פרק כמעט עומד בפני עצמו, ומסופר בו סיפור על ההווה שלה, או פלשבק מעברה החילוני או תחילת חייה כחרדית שמתאר לקורא כיצד הגיעה להיות מה שהיא היום, מה עבר עליה בחייה ועיצב את דמותה המהרהרת מיד, השואלת והסקרנית. המאמינה מצד אחד, אך מתקשה מצד שני. זה ספר מעורר מחשבה, לא כזה שזורם בקלות ומכניס למחשבות עמוקות יחד עם ליאה על חייה ובחירותיה.