מי-טל נדלר כותבת
נוּר
(פורסם באנתולוגית מחאה "בעט ברזל", 2005 וכן בחוברת "עמדה" 12/13, 2004)
בָּשׁוּק, הֵם עֲדַיִן מְפַנִּים אֶת הַתֹפֶת. עָשָׁן
מוּתָךְ לְשִׁלְדֵי מְכוֹנִיוֹת, עֲרֵמוֹת כְּרוּב, בָּצָל,
רֵיחַ תַּבְלִינִים וְפִּטְרוּזִלְיָה
תָּפוּס בְּבָשָׂר חָרוּךְ.
בָּצָהֳרַיִם שָׁלְטָה כָּאן אֵש. צְרִיחֵי מִנְזָר כְּסוּפִים הֶחְוִירוּ
זַעַם הִתְעַקֵּל בַּמִסְדְרוֹנוֹת. פּוֹרֵץ בְּבַת אַחַת. שָׁלֵם וְעָגֹל
כְּמו יֵקוּם בִּזְכוּת עָצְמוֹ. מְאַכֵל אֶת הַדְבָרִים הַאָטוּמִים בְּיוֹתֵר,
הַשׁוֹקֶקִים בְּיוֹתֵר, לְלֹא מָשׂוֹא.
לְכִסֵא הַפְּלָסְטִיק בְּחָצֵר, קָשְׁרוּ אַרְבָּעָה גַלְגַלִים
מְעֲגְלָת תִּינוֹק רֵיקָה, בְּשְׁבִיל הַנַעַר נוּר.
אֲבָל מָה בֵּינִי וּבֵינְךָ נוּר? אֲפִילוּ לֹא וָאדִי
עָמוּס שְׂדוֹת כְּרוּב, שָׁם חוֹמְקִים וּמִסְתָּבְּכִים בָּשֶׁמֶשׁ
שְׁנֵי אָחֵיךָ הַמֵתִים.
בָּלַיְלָה, זְמָן וְזִכָּרוֹן הוֹפְכִים לָאוֹיבִים הַאֲמִיתִיים.
מֵעֶבֶר לַכַעַס הַמְשוּתָק, שָׁרְשֶׁרָאוֹת הַבָּתִים
מָחְרוֹזוֹת עֲנָק בִּכְפָר זוֹהֵר.
ומִי יְשָׁלֵם נוּר?
יְשָׁלֵם הַכְּפָר? לֹא.
הַוָאדִי? לֹא.
תְּשָׁלֵם הַאֲדָמָה? לֹא תְּשָׁלֵם הַאֲדָמָה.
עֲלֵיהָ יְהַלְכוּ כֹּל פְּחָדֵיךָ הַגְבוֹהִים.
_____________
באחד מימי אוגוסט 2002 יצאו ילדיהם של חאלד וחאנן איסמעל מהכפר אירטאס לקנות
בשוק דהיישה. בפיצוץ שארע במקום נהרגו נידאל (13) ועבד (12) . נור איסמעל (15) איבד את
שתי רגליו. ישראל וארגונים פלשתינאים התנערו מאשמה.
היטב תארת את האסון . הכאב והריח חזקים וחותכים . לפחות
תודה מירי. היה חשוב לי לכתוב על האסון הזה ואני שמחה שזה נגע ללבך
עם תכן כזה הצורה מאבדת חשיבות ובכל זאת זה יפה במיוחד:
מָה בֵּינִי וּבֵינְךָ נוּר? אֲפִילוּ לֹא וָאדִי
עָמוּס שְׂדוֹת כְּרוּב,
היי סבינה
לא בטוחה שהבנתי לעומק את עניין התוכן והצורה אבל תודה על תגובתך
וכאילו זה לא קשור למותו של דרוויש. למה לא לכתוב על ילדים יהודים שנפצעו או מתו?!
לבוחר/ת להישאר בעילום שם אך לא בעילום לאום:
יהודי, יהודי
מי חלם אותך בלילה?
שיר יפה נורא, מי-טל.
כלומר: יפה.
כלומר: נורא.
מצמרר, עצוב, "מה ביני ובינך נור?"- זו טרגדיה.
ואני לתומי חשבתי שנורי זה הוא ילד עיראקי…
היי דוד
זה משנה?
שיר מצוין, מיטל. מרשים איך שאת אורגת עולמות תוכן שונים לתוך הזוועה.
כבר ההתחלה חזקה מאוד: פינוי התופת כפינוי אשפה. עולה גם אסוציאציה מאוד רלוונטית – המרבדת מכיוון לא צפוי את השיר – לעגלת התינוקות המפורסמת מהסרט "פוטיומקין". ולכל מי שעוד מפקפק בדבר, השיר הוא עדות מצוינת לאופן שבו יצירת אמנות יכולה להיות גם "פוליטית" וגם מורכבת, רב-רובדית, ולפיכך נוגעת בעצם הקיום האנושי.
היי תמר. תודה לך על התגובה המעמיקה. אני חושבת ששירה חייבת להיות פוליטית. מדויק יותר: אני חושבת ששירה היא תמיד פוליטית. מכיוּון אחר, כדי להסביר על מה אני מדברת, אני חושבת על אדריאן ריץ" שכתבה – "כל דבר שתכתוב ישמש נגדך או נגד מי ששאתה אוהב. אלו הם התנאים אם תרצה ואם לא".שירה אם -כן, לטעמי לפחות, תמיד נכתבת מעמדת התנגדות, תחילתה תמיד במשהו שמכמיר את הלב, שנוגס בו, חזק. ולכן אגב, אני חושבת גם שהפער בין מחקר על שירה לשירה צריך להצטמצם בהרבה. משוררים צריכים יותר לחקור שירה בעיני.באילו דרכים, מיתודות או אופנים, זה כבר תחום מאוד רחב, וכאן אני לאו דווקא מדברת על מחקר אקדמי, אלא על שיח פובליציסטי יותר, ובעיקר: שיח.
[מה שמזכיר לי לכתוב לך את המייל…]
הי מיטל, כמובן שמסכימה אתך על ה"פוליטיות" העקרונית של השירה, ושל כל יצירת אמנות, ועל עמדת ההתנגדות. הסיפא בהתייחסותי פנה יותר לאלה שאינם מעורים כל כך בשיח ודרוש להם תחילה אולי דיבור יותר מרוכך כדי להתקרב אליו (ולו למען הבהרת המושגים "פוליטי" ודומיו).
שיר נפלא. הבית השלישי שלו מצמרר והשורה אחרונה תופסת אותך בלב. הנשימה נעתקת. השורה לא תעזוב אותך. אני עצמי הלכתי איתה שבועות אחרי פרסום השיר ב"עמדה". רני
רני, איזו תגובה נפלאה, תודה 🙂
האמת היא שנור איסמעיל לא עזב גם אותי, ימים רבים אחרי כתיבת השיר המשכתי לחשוב עליו ולחלום עליו וזה אחד מהשירים שאני מאוד שמחה שכתבתי כי היה חשוב לי לזכור את הילד הזה שליבי יצא אליו.
חזק וקובר אותנו עם עוד שני ילדים, מיטל.