אמירה הס משוררת ציירת שחקנית
היום התגלגל לידי הספר על נהרות בבל, של יהושוע המאירי. בספר אוצר פתגמים של יהודי בבל.
מה הבננות חושבות על גישה כזו ללידה של בת?
תחלה הקדמה קצרה:
אני מצטטת את יהשוע המאירי: יהודי בגדד שמחו בלידת הבן. בלידת הבת הכל התנהל בדממה והקרובים, בדחילו ורחימו היו ניגשים אל האב ומנחמים אותו בשקט, מרגיעים אותו ומאחלים שיזכה לראות בנים אחריה".
…"ילדה בת" גאבת בניתי".
לידת הבת צויינה כאסון המתרחש על המשפחה. המבקרים התמעטו, שקט שרר אצל הבריות.
אני גם זוכרת ספורים אפילו על הלידה שלי. אולי אספר בהזדמנות. ככל שאני מתרחקת ממקור לידתי וככל שאני מנותקת, יקל לי או אולי יקשה עלי לספר. נראה.
בכל אופן הנה כמה פתגמים מצוטטים:
,באה דאגה לאמה"
גם אחת לרפואה אינה רצויה.
כולן כדים שבורים.
כשאמרו לו נולד בן, קשר את חגורת אמו וקם,
כשאמרו לו נולדה בת, אמר: למען ה" צאו וסגרו את הדלת.
"רד מדרגה ושא אשה, עלה מדדרגה והתידד עם ידיד".
"הבת (העלמה) לקבר, או לנישואין (לגבר)
"הו המאופרת בפודרה ואודם, מדוע יושבת על סף ביתך, האם רצונך להנשא?
ועוד ועוד דברים שיקוממו כל בננה.
שלום אמירה
אין ספק שפתגמים עממיים הם דרך לחינוך ולהטמעה בקרב הילדים את "הסדר החברתי הנכון".
השאלה היא האם הם באמת משקפים את מעמד האשה כפי שהיה באמת או שמא הם מציירים את הפחד הגברי מפני כוחן של הנשים.
במקרה קראתי לפני ימים מספר את מאמרו של גיא בכור על הנשים במשפחות העירקיות, שם מצטיירת תמונה קצת שונה.
איפה האמת?
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=882
השאלה שלך נכונה. והתשובה לכך ברורה לך ולי ומאמרו של גיא בכור מחזק את הבנתנו.
מה שאני חשה וקשה לי להגדיר הוא , ואגב זה תהליך מתמשך של יותר מעשרים שנה, שאנחנו הולכים ונקטנים מנטלית. אף כי מתרבים המשכילים. יש תחושה של מעין אלצהיימרות, שאנשים כמוני קצת מדיומלים, חשים אותה. ישראל היא אכן כנראה הנקבה של המזרח התיכון. אבל אם נתיחס לעובדה שהאדם לבד ותמיד לבד ותמיד שב אל עצמו כמו שגיא בכור אומר, ומה שאני מסכימה אתו, הרי אני בתור אשה בגדדית מה יהיה אתי אם אשוב לשטיפות המוח שנעשו לי תת הכרתית?
לא מרגיז אותי, אמירה, יקירתי.
אצלנו במשפחה נשים חזקות, ותראי אותך!אז אמר זה או אחר. הרי בין קבר לגבר את ואני יכולות להתחבק לרקוד…
שולמית יקירתי את בכלל פנתרה גם במראה
האמת היא שלא התרגזתי. להיפך, צחקתי. במיוחד התגלגלתי ב:
למען ה" צאו וסגרו את הדלת
גדלתי בבית שבו הבנות נחשבו פחות אם כי היה ברור לכולם שבלעדיהן מת העולם כי הן נושאות אותו על כתפיהן בלי להניד עפעף, ובאותו זמן הן גם מבשלות ומחתלות ומכבסות (טוב, לא שהרבה מזה עבר אליי…).
(ואגב, כתבתי לך הבהרה בפוסט הקודם בקשר לסתם).
מירה
האמת שזה מצחיק
אמירה, אני בקשר מצוין עם חמותי לשעבר והיא בגדדית עם סיפורים ומשפטי "חוכמה" כמו שהבאת כאן. אבל יש לה גם סיפורים מדהימים ביופיים על הווי נשים שהלוואי והייתי חווה רק במעט ממנו, כמו: תהילך סירוק השיער הארוך האחת לשנייה. כמו הבישול בצוותא. האחווה באריגה, תפירה, סריגה…השעות בהן ישבו סביב מספר הסיפורים מידי ערב, עד סיום הסיפור כעבור שבוע…
הלוואי ותביאי סיפורים מאותם הימים זה מרתק…
תמי אין ספק שהיו ויש ספורים. אם אזכר אספר. הספורים שחמותך מספרת אולי בחלקם שמעתי מפי אמי. יש לי באמת ספור על מחלפות שערה של אמי. בהזדמנות יסופר אינשללה.
צחקתי כי בסה"כ בכל התרבויות העממיות (הקדומות, אם לא פרימיטיביות) זה אותו הדבר.
ואת יודעת מה? סופר לי שכשאני נולדתי (אשכנזיה מדרום אמריקה) אבא שלי תפס את הראש כי הייתי ילדה שלישית…
אני חושבת שהעיראקים נותנים המון כבוד לנשים שלהם (כל עוד הן מתנהגות יפה… (: ), די מפחדים מהן, והן די שולטות.
תראי איזה שם יפה נתנו לך :
אמירה=נסיכה.לא ?
אני נשואה כבר 30 שנה לעיראקי
(אל-כווייתי אם שמעת עליהם, המוזיקאיים), אז יש לי מקורות…
לוסי
אלה קומבינציוךת של מצבים. בין פרימיטיביות לבין משהו אחר נעלה יותר. נכון הנשים הן די שולטות אבל גם נשלטות חזק. השם אמירה ניתן לי על ידי דודתי שבעצמה נקראה סיניורה.
היי אמירה
מה שחשוב איך דור הבא מגדל את ילדיו, ולהוסיף איתי שמחו כשנולדתי… אך עשו לי עולות אחרות
כמה טוב שאת פנויה ליראות את החיים, ולא להכחיש.
להתראות שנה טובה
טובה
טובה מעולם לא הכחשתי את החיים
רק לפעמים מדברים בזה ולפעמים בזה
תספרי תספרי אמירה, זה מעניין. גם על הלידה שלך.
את מאתגרת אותי בעניין הזה. פעם קצת כתבתי ברשימות על הלידה. אבל כנראה שארים את הכפפה.