חרדתו של המשורר בבעיטת ה-11

אני יושב על המיטה במלון ארט בברלין שממוקם ממש לצד מסילת הרכבת. מבעד לחלון הענק, כפול הזגוגיות והאטום לרעש, אפשר לראות את הרכבות חולפות, אילמות כדגים באקוואריום. על המיטה האחרת יושב נחום פצ"ניק, משורר דתי. אמו של נחום ניצולת שואה. הוא אוחז במפוחית ומנגן את "שריפה, אחים, שריפה". צלם אותי הוא אומר ומושיט לי מצלמה דיגיטאלית, "ותפוס את הרכבות ברקע".

נחום התלבט זמן רב אם להצטרף לנסיעה. לבסוף החליט לבוא, "למען עתיד טוב יותר", הוא מסביר. ואני חושב שאולי גם בלב שלנו כבר יש זגוגיות כפולות, אטומות, המפרידות בינינו לבין הזוועה, מאפשרות לנו לשבת פה, שני יהודים בלב ברלין, ואולי, אני חושב לעצמי, הרכבות האילמות בחלון מנסות לרמוז לנו שאסור לשכוח אבל עכשיו, בחסות השקט, אפשר כבר לשוב ולדבר עם העם הגרמני.

 

"אתם לא סופרים, אתם אנאלפביתים"

 

עבורי החלה ההרפתקה הזו בידיעה קטנה שראיתי באינטרנט על חבורה של משוררים וסופרים שנפגשת כדי לשחק כדורגל. ביקשתי להצטרף ומצאתי עצמי מתאמן פעם בשבוע במגרש האימונים בחולון. התברר לי שכל הרעיון של הנבחרת התגבש אחרי שסופר גרמני פנה לאתגר קרת וסיפר לו שבאירופה יש קבוצות כדורגל של סופרים ומשוררים והן נפגשות ומשחקות ביניהן. "מדוע שלא תקימו אחת בישראל ותבואו לשחק נגדנו?" שאל.

קרת, חובב כדורגל מושבע, אמנם לא התפנה להגיע לאימונים אבל פנה לידידו הסופר אסף גברון ורתם אותו למשימה. באתי אפוא לשחק כדורגל ומצאתי את עצמי בנבחרת של ממש. רשת בתי הקפה של ארומה אימצה אותנו, וכך זכינו למגרש אימונים, תלבושות אימון, תלבושות משחק ואפילו טרנינג ייצוגי.  

לא רק שזה היה טוב מכדי להיות אמיתי, זה היה כל כך טוב שגם אילו מצאתי דג זהב או שפשפתי שד מבקבוק לא היה עולה בדעתי לבקש דבר נפלא כזה. שנים אחרי שחלום הכדורגל נזנח על מגרש החול של בית הספר התיכון ברמת גן, פתאום אני קשר שמאלי, ועוד בנבחרת.

מה שכן, כאשר חלומות הופכים למציאות זה כרוך לפעמים בכמויות לא מבוטלות של זיעה, ובשרירים תפוסים. על הצדדים הפחות סימפטיים האלה של החלום היה ממונה המאמן רונן בן-עמי, שבעקשנות ראויה לציון ניסה להפוך חבורת כותבים רופסים לקבוצת כדורגל. "אתם לא סופרים, אתם אנאלפביתים", צעק עלינו פעם כשהתקשינו להבין את התרגיל הטאקטי שניסה ללמד אותנו, "הגרמנים יקרעו אתכם". אני חושב שזה היה רגע של מפנה. פתאום לכולנו היה מה להוכיח.

אז רצנו, בעטנו, מסרנו. עשינו הכול כדי להגיע מוכנים למשחק בגרמניה. והנה אנחנו פה, מחכים בדריכות לאוטובוס שייקח אותנו למתחם האולימפי של הרטה ברלין, שם, באחד ממגרשי האימונים, נתמודד סוף סוף במשחק רשמי מול הגרמנים.

 

על כנפי הדמיון

 

מאז שנחתנו פה הגרמנים עושים הכול בשביל להנעים את זמננו. אילו היינו בעלי תפקידים ציבוריים כבר היינו מזמן במשרדי היחב"ל נחקרים על שחיתות. בשדה התעופה קיבלה את פנינו קתרין, המדריכה שלנו מטעם ההתאחדות הגרמנית. קתרין מלאה חיבה לישראל. היא הייתה כמה שנים בארץ, התנדבה קצת בבית אבות בפתח תקווה ואחר כך עשתה תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. העברית שלה מצוינת. אבי שילון, חלוץ הנבחרת, ומי שכתב את הביוגרפיה של מנחם בגין, משוחח איתה קצת על לימודי ההיסטוריה ושואל אותה מה הרשים אותה לטובה אצל הישראלים ומה עשה עליה רושם רע. היא אומרת שהישראלים חמים וחברותיים, אבל מודה בכנות שמה שהפתיע אותה לרעה הייתה הגזענות. הפתיע אותה לראות איך אנשים בישראל נרגעים כשהם שומעים שבאוטובוס שהתהפך לא היו ישראלים, ודברים מהסוג הזה.

את הנבחרת הגרמנית אנחנו פוגשים לראשונה בארוחת צהריים משותפת על גג ביתו של רלף בונט, סופר ושחקן בנבחרת. ברלין היא כמו תל אביב אצלנו, כלומר מרכז תרבות, מקום שאמנים באים לגור בו, אלא שלא כמו תל אביב ברלין נחשבת זולה למחייה, משום שקשה למצוא בה עבודה.

וכך, על הגג הבוהמי של רלף, הכרנו והתיידדנו עם מוריץ רינקה, החלוץ הגרמני, עיתונאי וסופר שביקר פעם ברמאללה וכתב על זה לעיתון בגרמניה, ועם אלברט אוסטרמאייר המשורר גבה הקומה והחייכן שניצב בשער הנבחרת, עם הסופר קלאוס צזהאר מסביר הפנים, ועם כל הסופרים והמשוררים האחרים.

הנבחרת שלהם הוקמה כבר לפני שנתיים, ויצא להם לשחק מול כמה נבחרות, ואפילו היו בערב הסעודית לא מזמן. אבל גם אצלם ניכרת התרגשות מיוחדת. ישראל מאוד מסקרנת אותם וההתאחדות הגרמנית מייחסת למשחק חשיבות רבה. הם מספרים לנו שהחוויה בערב הסעודית הייתה מוזרה מאוד. מי שהייתה לו חותמת ישראלית בדרכון נאלץ להוציא דרכון חדש כדי שיאפשרו לו להיכנס. "זה עולם אחר" הם אומרים, ומראים לנו תמונות של שיחים בגלביות.

למחרת, אחרי האימון שלנו, יכולנו לראות אותם מתאמנים. הם גבוהים וחסונים מאיתנו, ובעיקר משחקים מהר ומניעים כדור מרגל לרגל. בנבחרת שלנו השחקן עם הכדור רץ והיתר עומדים, אצלם זה כמעט הפוך. הם מאורגנים במגרש ומשחקים בלי צעקות. ועדיין, אנחנו באמת מאמינים שאפשר לנצח אותם.

האמונה הזו מתגברת אחרי שנחום פצ"ניק אוסף את כולנו בחצר המלון כשעתיים לפני המשחק ועובד איתנו על דמיון מודרך. הוא מבקש מניר ברעם, החלוץ המרכזי, לדמיין את עצמו מול השער, לדמיין את הבעיטה ואת הכדור מרעיד את הרשת. אנחנו עוצמים עיניים ומדמיינים מהלכי כדורגל מוצלחים, מדמיינים את לוח התוצאות מראה ישראל שתיים, גרמניה אפס.

 

זה לא נגמר עד שזה נגמר

 

אבל עם כל הכבוד לדמיון, אחרי העלייה למגרש יד ביד עם ילדים גרמנים, אחרי נגינת ההמנונים, ואחרי שלושים דקות של משחק, לוח התוצאות הראה גרמניה שלוש, ישראל אפס. מתברר שגם אנחנו, כמו כל נבחרת ישראלית מצויה, סובלים מהלם הפתיחה. שני פנדלים קיבלו הגרמנים והנבחרת נכנסה להיסטריה. רונן עמד על הקווים וצרח בקולי קולות, מנסה לחלק הוראות כדי להציל את המולדת, אבל מבט אחד בפניו הספיק כדי לראות שהוא מיואש.

במחצית התכנסנו בחדר ההלבשה שפופים ומכונסים בעצמנו. רונן לא חסך מאיתנו דברים קשים, ביקש להיות מרוכזים, לעשות דברים כמו באימונים, לא להתפרק. לא ברור אם הדברים שלו הם שהשפיעו או שמשהו אחר קרה, אבל המחצית השנייה נראתה אחרת לגמרי. פתאום הנבחרת שלנו התחילה לשחק כדורגל, לשלוט במשחק. פעם אחר פעם הגענו לרחבה הגרמנית עד שבעיטה של ליאור גרטי הקשר הפעלתן פגשה את הרשת. השער נסך ביטחון בכולם והנבחרת הציגה משחק הרואי ממש, נלחמה על כל כדור והעלימה את הגרמנים מהמגרש. זה הספיק לעוד שער מצמק אחד, אחרי שניר ברעם הוכשל ואורי שרצקי בעט את הפנדל.

הפסדנו ארבע שתיים, אבל הרגשנו כמו מנצחים גדולים. הרגשנו כמו נבחרת אמיתית, מגובשת, לוחמת. כולנו, סופרים ומשוררים שרגילים להתרחק מקבוצות ולהדגיש את האינדיווידואליות שלהם, היינו גאים פתאום להשתייך לקבוצה, להיות חלק מהחוויה המדהימה הזו.

 

מהדשא לתיאטרון

 

כשעתיים אחר כך, כבר ישבנו כולנו, ישראלים וגרמנים, לבושים במיטב בגדינו, על בימת התיאטרון בברלין, עדיין חולמים על גליצ"ים ובעיטות למשקוף, אבל כבר מוכנים לקרוא את השירים והסיפורים שלנו לפני הקהל הגרמני. היש מעבר חד מן המעבר הזה? היישר מהדשא, הזיעה, המאמץ הפיזי, ההתגוששות הגופנית, הצעקות, אל בימת התיאטרון, אל המהוגנות המחולפת ומעונבת הזו, אל השקט המופתי? היש משהו מטלטל יותר מלשמוע את המשורר נחום פצ"ניק, עטור זקן וחבוש כיפה, עומד מול הקהל הגרמני וקורא דין וחשבון נוקב על תחושותיו מהמפגש הטעון הזה?

רק אחרי הנחיתה בארץ והחזרה לשגרה, חלחלה בכולנו התחושה שמימשנו את הקלישאה "חוויה של פעם בחיים". כל אחד מאיתנו ינצור בזיכרונו כי היה חלק מנבחרת הסופרים הישראלית ששיחקה מול הנבחרת הגרמנית על אדמת ברלין בחודש מאי שנת 2008. והתוצאה? אל דאגה, עוד נזמין אותם לארץ ונקרע להם את הצורה.

 

 

סגל הנבחרת: מרדכי אלון, אסף גברון, אורי קרמן, עמיחי שלו, דובי קייך, יהלי סובול, אורי שרצקי, אבי שילון, גיא ליכטנשטיין, ליאור גרטי, ניר ברעם, יחזקאל נפשי, נחום פצ"ניק, יואב אבני, אלי אליהו, שלומי אביטל, תומר קרמן.