אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
כשפקח את עיניו גילה את הירח במקומו. מאוחר יותר ניסה להיזכר באמו, ונכשל. הוא כופף את מבטו ומצא שרגלו נרדמה. כמה זמן עבר? הוא יישר את גבו והביט מעבר לדופן הסירה. הכוכבים לעגו לו, והחליט שזה לא מעניינו. ובכל זאת עצם שוב את עיניו. הסירה רטטה תחתיו בצליל כינור גבוה. הוא דימה לשמוע את התופים המבשרים על תחילת הקונצ"רטו של בטהובן, אבל הרגיש שהגוף שלו פועם בקצב אחר, איטי יותר. הוא נטל את בקבוק המים. הירח נותר במקומו. במקום כלשהו נצנץ האופק, כנראה במזרח. הוא שב והחליק את עפעפיו, מנסה לעמוד על השעה המדויקת. מאז שנפלט לתוך הסירה לא פסק לחשב את הדקות. כשהיה ילד נהג לטפס בחצר בית הספר על סולמות, מאוחר יותר הצטרף ליחידת האנטנות. שוב ושוב טיפס על סולמות. אהב לחוש את הרוח בקרסוליו, את שולי המכנסיים מתנודדים, ואת חגורת כלי העבודה נלפתת במותניו. טיפס ונשם לרווחה, מי יכול היה לדעת שהוא רועד? כשהיה ילד אהב לספור את העלייה למעלה, מאוחר יותר למד לצעוק אל חבריו שיגביהו את הסולם. מנה את עקבות רגליו המטפסות, בכדי שלא יאבד את מבטו מול האוויר הזורם בנחשול תחתיו. תמיד האוויר נשפך מלמעלה אל הלמטה, מלמל. וכעת, איך ימצא את קו האופק בעוד ראשו קודח בפעימות ומחוגים? הקור הציף את צווארו והוא חש באוויר החריף של הים ממליח את שפתיו. קו המזרח התעטף בחגורת אש אדמדמה. מלמל, השמש בוקעת כמו ביצה מעכוזי העולם; איך הגיע לכאן! בשעות הראשונות נהנה מתחושת החופש, מהשאגה המצמיתה לאחוז ולעכל את המבט הצף לתוך האופק בלי דבר שיפריעו. מאוחר יותר נמלטה בהלה מלבו, כשהבחין שמבטו ריק מזרוּיות וכעת הוא לבד. הנשימה ליוותה אותו, כתמיד, אך הוא לא התנחם בכך. החל למנות ולחשב את זמניו. השמש התלהטה. עורו התייבש והתקלף. הוא התיר שיערה מראשו, השחיל לתוך פיסות עורו הקלוף, והחל מרקיד את עורו מול עיניו. כעבור זמן הכתיב סיפור חיים שונה לכל קליפה. תיאטרון צלליות. גופו האדים ונחיריו התרחבו. הוא שמע את נשימותיו וחש מחנק. חישב כמה זמן גרונו ייבש והשתעל מהתשוקה לדבר בקול רם. לבסוף נכשל, והחל מגרגר את קולו. לחש את שמו של הים, את שמם של הכוכבים, ובשיערה שבידיו הרקיד את הרוח. כעבור שלושה ימים מצאו את גופתו מתוחה באלכסון. לסתותיו היו הדוקות, והיה צורך לנסר את השיניים הקדמיות בכדי לחלץ את הירח מפיו. גם מחוגי השעון זקוקים לשבשבת רוחות, טענו המומחים כשניסו להחזיר את הרוח שנעלמה. לבסוף מצאו את פרציה בין שלבי הסולם בכיתת המורים. תלמיד אחד טיפס למעלה וירד בבהלה. תלמיד שני הצליח להחזיק בדל של שיערה בפיו.