אחד מאתנו חייב לטעות

מַה לְּכָל הָרוּחוֹת אֹמַר, לְאַחַר שֶׁיָּצָאתִי מֵהַגָּר.

הָיִינוּ בְּסֶרֶט שֶׁל נִיל ג"וֹרְדָן וַאֲנִי הִתְעַקַּשְׁתִּי

לְהַחְזִיק לָהּ אֶת הַפּוֹפְּקוֹרְן.

אַחַר כָּךְ נִפְרַדְנוּ בְּרִפְיוֹן.

אָמַרְתִּי לָהּ, "תָּמִיד אַתְּ נוֹפֶלֶת כָּכָה?"

וְהִיא שָׁאֲלָה, "אֵיךְ כָּכָה?"

אָז עָנִיתִי, "כָּכָה קוֹרֶסֶת לְתוֹךְ עַצְמֵךְ"

אָז הִיא עָנְתָה, "תָּלוּי עִם מִי", וְסָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת.

הָרְחוֹב הָיָה שָׁקֵט. כֶּלֶב הִשְׁתִּין עַל שַׁרְשֶׁרֶת הָאוֹפַנּוֹעַ,

סִלַּקְתִּי אוֹתוֹ עִם הַיָּד בָּאֲוִיר. הִגַּעְתִּי הַבַּיְתָה,

אָסַפְתִּי אֵלַי אֶת זֶלְדָּה וְהִיא לִקְּקָה לִי אֶת הַטַּבּוּר.

שָׁמַעְנוּ לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן, "אֶחָד מֵאִתָּנוּ חַיָּב לִטְעוֹת",

מָזַגְתִּי מַרְטִינִי וְנִסִּיתִי לְהֵרָדֵם. חֲבָל שֶׁאֵין יָרֵחַ

שֶׁמַּבִּיט בִּי בָּעֵינַיִם. גַּם כָּכָה הָרְחוֹב שָׁקֵט מִדַּי.

אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות