אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אמרתי לה: "הגיע הרגע", והיא אמרה "קדימה!" לקפוץ מן הכרכרה בטרם יבוא העגלון, ישלוף את חגורתו הנוצצת ויכה בסוסים הרעבים, הלועסים לסתותיהם בתשוקה למזון. קפצנו והתרנו את הקשר בינינו. כל אחד תפס כיוון, ואני כיוונתי את סנדלי אל שער החומה, עוקף את השומר ויוצא אל הגן. לראשונה מזה חודש ימים, חשבתי, אני מרגיש את עצמי בחוץ, ממהר להתיר חגורתי ולהצליף בבטן הנפוחה: אח, הנה היא הכרית הבוגדנית. הצלפתי בבטן והמשכתי הלאה, לכיוון היערות. מרחוק שמעתי צהלה מתנשאת ועצרתי להביט. לאט לאט הידקתי אצבעות, מקרבן אל קפלי הבטן, תופס ומושך בשטיחון העור, עוקר את בשר הכרס הנרקב וחושף את הנסתר: בשר הנפש. הנה הוא, שלמות מהממת של מגע חושי, שוקק חיים, פוצע את ציפורניך מעוצמת החוויה. והוא נחלץ, מרים גבותיו ותופס את מקומו החדש בקדמת הבטן הקורצת, המנענעת בחיבה את משמניה לקראת הבשר הרענן המחליף את הבשר העכור, המצחין לימין הגוף. ואני, מתלטף באבזם חגורתי הנרכסת, חוזר אל הכרכרה, עולה וצוחק את הסוסים הבוהקים: "הו אתם, ילדים ארורים, לעולם לא תדעו מגע אמיתי של שובע, של בריאות ועונג!"
לזה אני קוראת פואמה.
הנופים, הכרכרה, לוקח למקומות עתיקי ימים.
להתראות טובה
תודה טובה
נשמע כמו פנטזיה ארוטית – אני רחוקה?
נדמה לי שהקשר שבין גופניות לאירוטיקה מאוד קרוב, ובכל זאת הטקסט לא כוון לחושניות מעין זו, יותר לבהלת הבשר מהנפש.