אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
את שיריו של אדמיאל קוסמן פגשתי יום לאחר שהוא הופיע בתכנית טלוויזיה של קובי מידן, לפני 12 שנה. באותה תכנית, קרוב לחצות, התארח קוסמן לשיחה אינטימית עם מידן, ואני, שלא ציפיתי לשום אינטימיות טלוויזיות בשיחה עם משורר דתי, מצאתי פתאום את הלסת שלי נשמטת בכל פעם שקוסמן דיבר. שוב ושוב התעקש קוסמן שהוא אינו מופיע בטלוויזיה כאדם בעל ישות אותנטית, אלא כמי שחי במחוות שקריות; ובמלותיו (אם אני זוכר נכון): "אני מדבר אל המצלמה מתוך פוזה". הכנות, הדיוק והתעוזה להניף את שמלת האני-המדומה שלו כלפי הצופים בבית ולחשוף את ערוותו הריקה, גרמו לי לבעתה. לא פחות.
כך שאין שום דרך לפתוח רשימה על שיריו של אדמיאל קוסמן בלי לדבר על האומץ של המשורר, שמעז – בראיונות, כמו-גם בשיריו – לפרק ולהרכיב עולמות, בטכניקה של מונטאז" רוחני מפואר. כמי שהגיע מעולם דתי והיה מסוגל לפרסם את שירו "ריקוד הלבנה", הפותח בשורות "מתוקף היותי בן-מלכים החודש וסמל-סקס נבחר, / ואת – מהיותך מלכת-החודש וסגולת-השפנפנה – / אנחנו מתעלסים ברגש-קודש, למרגלות ההר" (מתוך הקובץ "פירוש חדש בס"ד", סדרת ריתמוס / הקיבוץ המאוחד 2000) – כל משפט שיתאר את שירתו נידון לשטות גמורה, שהלא השפה השירית של קוסמן מקפלת בתוכה תמונה שהיא תמיד יותר ממלים. ובכל זאת, מה יש בדיבור השירי של קוסמן שכל -כך כובש את הלב? נדמה שהכימיה המאתגרת הזאת שבין הוויה דתית לרטוריקה מינית, מקנה לכל שיר שהוא כותב תנופה פואטית שמעטים שותפים לה בעברית.
שבעה קובצי שירה פרסם עד כה קוסמן, אליהם מצטרף כעת ספרו החדש "סידור אלטרנטיבי", המחולק לשבעה שערים. למקרא השירים החדשים, שוב העין רועדת: מצד אחד משתמש המשורר בציטוטים תלמודיים ממסכתות ומפירושי חכמים, לצד לשון-כתב רש"י, ובפנייה של הדובר לגוף-שני מופשט כמתוך אמונה חזקה באל כנמען אבסולוטי – אך מצד שני, שומו שמיים! גם מי שכבר התרגל לאנרגיה הארוטית-רליגיוזית של המשורר, מופתע לגלות פרובוקציה חדשה – מסתבר שבחלק מהשירים הכתיב העברי מוביל למשמעות לועזית (כדוגמת המשפט "טוֹטַאל. טוֹטַאל לוֹס הנשמה"; ובאופן חריף יותר בשיר "תפילה" מ"מחזור פיוטים חדשים לסידור התפילה" החותם את הקובץ: "אוֹרְת"וֹדוֹקְס מִי נָאוּ, מַיי דַרְלִינְג, / אוֹרְת"וֹדוֹקְס מִי נָאוּ, אֶרָאוּנְד יוּ…"). אין ספק שקוסמן מוליך את המרקם השירי לאיכות חדשה, גם במחיר סמנטיקה לשונית, והדבר מעורר התפעלות. אדמיאל קוסמן הוא לא משורר שמשחזר, הוא משורר שלא מפסיק ליצור. ובמלים אחרות: באחרית ברא אלוהים את קוסמן, והשירה היתה תוהו-ובוהו, וקוסמן על-פני תהום…
ובכל זאת, לאחר שמתרגלים לנסיעה בכביש רצוף מהמורות שכאלו, יש להביט אל הנוף. והנוף הפנימי של קוסמן, איך לומר זאת, קצת מסוכסך. הוא עושה הרבה "רעש" מרגעי-מציאות "קטנים", כמו שיח זעיר המפיח איוושה של יער. הפיצול הזה שבין תמונת-העולם ה"מינורית" לשפת השיר ה"מז"ורית" מלווה את כל שירי הספר החדש, ובמידה מסוימת גם את ספריו הקודמים (לעולם לא אשכח את קריאת השיר "להולדת הבן שיר מס" 2", מספרו "מה אני יכול" (1995) – כמה מלים הרעיף קוסמן על הסיטואציה הפשוטה, והכל-כך בנאלית, בה הוא ואשתו החליפו את חיתוליו של הבן!). כך לדוגמה הוא מתאר בספרו החדש את הרגע הפשוט של הגשם שיורד על בית הכנסת: "רגע לפני הגשם, / עננים דופקים בעבורי / על השמיים. חרש-חרש, עננים / דופקים בעבורי על השמיים, / על שמי הפח, על שמי הקרש. / עננים דופקים בעבורי על השמיים […] ועוד דפיקה / אחת, נוספת. / מתגלגלת לה, רועמת. / דופקים. דופקים. אולי ירגיש. / דופקים עלי, על ילדיי, דופקים / בשקט. בדמעות שליש. דופקים, / דופקים. דופקים, דופקים, אולי / סוף סוף ישמע, האלוקים […]".
הפער שבין הסיטואציה (גשם שיורד על בית הכנסת) לאסוציאציה ("דופקים. דופקים") מעניקה לכל תמונת עולם שנלכדת בעיניו של קוסמן, תחושה של חגיגה אנושית. בנוסף, התנועה המוסיקלית של שפת השיר כמעט ואינה מתקדמת אלא חוזרת במעגלים (תכונה המשותפת כמובן לתבניות ריטואליות של מזמורי התפילה), וכך נוצר למעשה ה"וואו" הגדול, המשוחרר והמשכר, של השפה השירית – וזהו אולי סוד האפקט הרטורי של שירי אדמיאל קוסמן.
יחד עם זאת, כשקוראים בשירים הפוליטיים שבספר, הרטוריקה הזאת לא עובדת. הלשון האסוציאטיבית של קוסמן מפתה את הקורא להתרחק מהאמירה הנוקבת לטובת השעשוע הלשוני, וחבל. וכך הוא פותח את שירו "משחק": "יש לי דיבורית בפה. / גם לו יש דיבורית. צבאית. / כמו שלי, אבל פיה אחרת. / אנחנו מנסים את שק השפה. / את העברית והערבית. / במכות שנאה קטנות. / אנחנו מנסים את שפת השפה. / את השק של העברית, / ואת השק של הערבית. / בחבטות קטנות, / בכדי לראות, / אם ראש הדיבורית / נשבר פתאום לחתיכות. / אנחנו מטלטלים את שק השפה […]". זה לא שהשיר לא-טוב או פחות-מעניין, זוהי האמירה הפוליטית שאינה מצליחה לעקוץ את קורא.
שבעה שערים ל"סידור אלטרנטיבי", ובראשון שבהם, "אור ראשון", נמצא שירו היפה ביותר של קוסמן – "את התורה שעל הפה שלךְ אני יונק". ולמרות האזהרה המצורפת בתחילת השיר לקורא, "שיר זה יש לקרוא רק כאלגוריה!", קשה להתאפק מלקרוא אותו כפשוטו: "את התורה שעל הפה שלך אני יונק / במציצות קטנות. את התורה המתוקה / שעל הפה שלך, מדבש הדת, אני / יונק, משפט משפט, לאט / לאט, בהוויות […] וכל דברי העור והבשר / שלך, / הינם הרי איתי משל, // כיצד ניתן לחיות. / באור הדק של הנמשל, / הנח בלב ההוויות."
לסיום, כמה מלים על העיצוב. זהו הספר השני ברציפות של קוסמן המודפס בכריכה קשה ובפורמט רחב (קדם לו "ארבעים שירי אהבה ושני שירי אהבה נוספים לאלוהים", הקיבוץ המאוחד 2004) – פורמט הנע על התפר שבין אלבום תמונות לספר ילדים, מתוך כוונה אולי להקנות לשירים הללו מימד "הרואי" ומפואר, לאו דווקא "גנדרני". את שני הספרים מלווה האמנית מאיה כהן לוי. בספר "ארבעים שירי אהבה" יצרו סדרת ציורי הצבע שלה, על שלל איכויות האור והמים, דיאלוג מאתגר בין המדיומים השונים, השירה והציור. בספר החדש החליפה האמנית את ציורי הצבע בסדרת תצלומי פסלים בשחור-לבן, והתוצאה מאוד מאכזבת. מה בין הדינאמיקה הרוחנית של אדמיאל קוסמן לסטטיות של פסלוני אבנים קטנות?! השירים של קוסמן הינם מעוף אחד גדול, ואין צורך להוסיף לכך דבר זולת הקשב של הקורא. גם כך הגוף מסתחרר ברעדה.
פורסם במוסף ספרים של עיתון הארץ
יוני 2007
התאור של שירתו של קסמן נפלא, מעורר רצון לחזור ולקרוא את שיריו.
תודה עדנה. האם את מתכוונת לספר שירה ספציפי של המשורר?
אני קוראת וקוראת ואומרת לעצמי שה ממש מזכיר לי איזושהי ביקורת טובה שכבר קראתי.
עד שאני מגיעה לשורה התחתונה ונזכרת…
אגב – כשקראתי את השיר על הגשם הדופק בביהכנ"ס זה עורר בי קונוטציה לפיוט של ימים נוראים "וכל מאמינים" שהוא מהפיוטים המרכזיים :
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא עוֹנֶה לָחַשׁ
הַפּוֹתֵחַ שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה.
http://www.piyut.org.il/textual/412.html
זה מוסיף עוד מימד אירוני (אבל לא רק אירוני) לשיר. את השורה האוחרונה של השיר לא כ"F אהבתי, היא קצת להאכיל בכפית.
מה שאני מאוד אוהבת אצל קוסמן, מלבד השירים, זאת היכולת לכתוב על המקצוע שלו (תלמוד) לא רק מתוך ריחוק אקדמי, אלא גם בחמימות וחיות נפלאות. זה נדיר מאוד.
נו מה, מיכל. האם שוב נפתח את השער בעת נעילת השער? היום יפנה. אנו נשוב ונפנה. והחרדה האת לא תוביל אותנו לשום מקום. שערי בנפשך, רק אתמול מצאתי את התלמוד נוסע ממקום למקום. בקושי תפסתי את הירושלמי בידו, בעוד הממזר מבקש ממני סוכריית מציצה! כמובן שסירבתי. עד היום הוא מרוצץ את הארמית בתוך פי.
מרתק.
הערה קטנטנה – כתבת "הקיבוץ המאוחד, 20004"… משערת שהתכוונת 2004?
יקיר, ריקוד המלים בפרוזה הפיוטית שלך , משאירה טעם של עוד,
אורה היקרה כתמיד, תודה. אבל זאת לא חוכמה להתנדנד לפי הקצב של קוסמן. השירה שלו מטלטלת אל הלשון כמו עגלון המלעג את געגועיו בפה רווי שיניים
אוי שירה, איזה מזל שאת רואה את העיגולים במציאות! אתקן את זה