אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
שיחה בדויה עם יוצר שהיה באמת
את פרננדו פסואה לא היה קשה לזהות. קבענו בבית קפה בליסבון, וניגשתי לאדם היושב בשולחן הפונה לחלון. הוא הביט החוצה שעה ארוכה, לא מעלה או מוריד חיוך משפתיו, עד שהחלטתי לדבר. תגיד, אמרתי, זה נכון שכולם אתה? פרננדו עדיין לא הביט לעברי, אך לפתע החל מוציא את המלים מפיו בבהילות, כגנב המחפש דבר-מה בארון בגדים ומשליך אגב-כך במהירות את כל הגרביים מהמגירה. "לחיות משמעו להיות אחר. כולם יודעים את זה, מרגישים ונושמים את זה. אתה נמצא בתוכי ואני נע כתולעת בבשרך, איך כתב בורחס? "אתה כמוני אנשים כה רבים". כך שבעצם המלים הן מטבעות שאינן שלנו, אולי של איזה בנק אנושי, אולי של היקום. אנחנו חיים באטמוספרה של אותות ואותיות, בולעים ופולטים מחוות ורשמים חושיים. אתה שואל אם כולם אני? בכל בוקר אני מתעורר להבזק ברק אינטימי, כאשר אני מבחין שאיני אלא כולם ואף-אחד, ממש אף אחד, אחר."
האם זוהי הפיזיותראפיה של הנפש, להתגלגל כשטיח מאדם לאדם?
"איך מנערים שטיח, טופחים לו על הגב. אני זוכר את רגע לידתי, כשהמיילד הניף את זרועותיו באוויר לסטור לי על האחוריים. הבטתי באמי, בפניה הקמוטות מבכי על קריעת הגוף, ופערתי את פי בצווחה. לא שחשבתי לבכות קודם לכן, אבל פניה של אמי משכוני לחקותה, להיות כמוה, יפה ומייבבת. אז בכיתי כשטפחו בי על הלחיים האחוריות, ומאז אני משתדל להביט בכל הפנים ולזהות בהן את פני אמי, שלא אאכזב, שאהיה אהוב על הבריות. כן, כולם אתה. אני מסתובב ברחובות ליסבון ויונק לתוך עיניי את הקימוט של הבכי המופלא הזה, בכי שמלמדני לזכות באהבה. כך טופחים על שטיח! זאת בדיוק הפיזיותראפיה של הנפש."
בגלל זה יצרת למעלה משבעים משוררים בדויים?
"בוודאי, אחרת איך אפשר לעגל את קצוות הנפש?! עוד בתור ילד אהבתי להכניס את שולי החולצה לתוך המכנסיים, שלא תבצבץ, שלא יזדקר באחוריי זנב של כותנה. אני זוכר את עצמי עומד מול המראה שבחדרי, ממעך ודוחק שעה ארוכה את כל הקפלים פנימה, עמוק לתוך החגורה, להתחכך באגן התחתון, שלא יבלוט. הוריי היו נועצים בי עיניים בבהלה, עד כמה אפשר להתעכב על לבישת חולצה פשוטה, ואני התבוננתי בעצמי דרך המראה בתענוג מוזר, צרוף כאב ועומק, של אדם הנוקט בטקסים שכאלה. הורי חשבו שביקשתי להיראות טוב בטרם נצא לרחוב, וטעו. כל מה שרציתי, שייחלתי לו, היה שלא להותיר דבר בלתי עגול, חלק ושלם. כמו ביצה. גם באהבה אתה מבקש שהדברים יהיו עגולים. אם תגדל ציפורניים אתה עתיד לשרוט את היופי, לקרוע את השלמות הנדירה הזאת שבינך לבין הזולת. אז כן, כל משורר עצמאי שייצרתי, החל מאלברטו קאיירו וריקרדו ריש, ועד למשוררים הזעירים ביותר, שהיתה להם שפה וסגנון פרטי משל עצמם, אפילו כתב יד שונה – בכל אחד מהם אני נמצא. מקפל אותם כמו קצוות של בד לתוך המכנסיים. וכאשר אני כותב, אני מבקר אצל עצמי ברוב הוד. פרננדו מהלך ברחובות ליסבון ומרגיש עד מעבר לגדותיו. אנו חייבים ללמוד מכל אדם, רקיע וטבע הנגלה לפנינו. תוכל לכנות זאת החוקיות של החיים."
כך שזהו בעצם עניין של כושר למידה.
"גם הלמידה היא הבית. לעיתים אני טורק לפתע דלתות בתוכי, שלא יזרום דבר פנימה. מה יש בבעלותנו? מה גורם לנו לאהוב? אני נכנס פנימה לתוך הבית, מעיר את כלבלב הנפש, הנועץ בי עיניים תמהות על שהעזתי להפריע לו לחלום, נכנס פנימה בעדינות ומתיישב לאכול. לועס את כל מה שראיתי במשך היום. האם אתה מכיר את המשוררת הארגנטינית אלחנדרה פיסארניק? באחד משיריה כתבה על הפחד להיות שתיים בדרך לראי: "מישהו שישן בי, אוכל ושותה אותי". מוזר להיגמל מהחיים. אני זוכר את הרגע בו הבנתי שהחיים הם התרגלות לחיים. כשם שאנו חייבים את יניקת הסיגריה עם קפה הבוקר, את גרגור החתול על בטננו עם ערב, כשם שאנו רגילים לפסוע ברחובות ליסבון או לקרוא עמוד מסוים של שטובריאן לפני השינה – איך אפשר לוותר על כל ההרגלים הללו. אתה התרגלת לחיות ויהיה לך מאוד קשה להפסיק עם זה. הגוף עוטף אותנו בנייר מרשרש, והמתנה יקרה, מאוד יקרה! ועכשיו, כשנעבור אל העולם שמעבר לחיים, ברגע אחד של חנק שכולם עוברים אותו בהצלחה, פתאום הגוף יישאר כעטיפה ריקה, חיתולי-בשר שאינם מלפפים דבר זולת ערפל. יש לשמור היטב שהמתנה היקרה הזאת לא תיעלם אל הריק, שתחזור אל העולם. אני מביט פנימה ורואה שורות של מחסנים עמוסים עולם, ויודע שגם אם אלך, המחסנים הללו יחזרו אל העולם".
אני מביט בפניו, שאינם מסגירים דבר מכל זה. המחסנים של פרננדו אולי מלאים, אבל הוא בהחלט לא מהסס להזמין עוד כוס קפה. המלצר ממהר לרשום את ההזמנה, ועד שהוא חוזר אנחנו שוקעים בכמה דקות של שקט. כעבור רגע פרננדו לוגם מהקפה, מהורהר. אני מתחיל לחשוד בו שהוא חומד לחזור להיות אדם אחד, עד כמה שזה אפשרי. הרי בכל זאת, קשה למצוא אצל מישהו אחר את תווי פניו העגולים, עם העיניים הערניות והנמרצות הללו. הוא לוגם מהקפה בתנועות שפתיים מהססות. הקפה עוד חם? "לא", הוא עונה, "זה לא שהקפה חם. קשה לי להתרכז כשאני מביט בפניי המשתקפות בנוזל. לעיתים קרובות קורה לי שאיני מכיר את עצמי אלא בתחפושות השונות בהן אני חי. מה אני רואה עכשיו בתוך קפה? תתפלא לשמוע, אבל העיניים שמביטות בי מאושרות יותר ממני. מי שחי שם הוא מישהו אחר ממני, לא יקיר או פרננדו, אולי נהג החשמלית שמוביל את כולנו לתוך עצמנו."
באחד המקומות כתבת "אני מקנא באלה שעליהם אפשר לכתוב ביוגרפיה, או מסוגלים לכתוב את הביוגרפיה שלהם". אם כל מה שאתה רואה נכנס אל השיר, דרך משוררים אחרים שאתה בראת, כנראה שבכל זאת הצלחת ליצור את הביוגרפיה שלך.
"אל תשכח, את הכתיבה השירית שלי כותב מישהו, שרק במקרה שמו פרננדו פסואה. "אינני יודע מי משנינו כותב את הדברים הללו", ציין בורחס ברשימתו הנהדרת "בורחס ואני". אז נכון, בכל רגע מישהו פוסע בתוך חיי, מניח עקבות על עקבותיי – חי, כותב וחווה בשמי. עדיין לא הצלחתי ליצור את הביוגרפיה שלי. אם תאסוף את כל המשוררים שבראתי, תוכל אולי להרכיב פאזל שישקף רק את צללי-הֵדיו של פסואה. אני זוכר כילד שאבי הרכיב פאזל במרפסת הבית וכעבור יומיים קרא לי להשלים את החתיכה האחרונה. לא הרגשתי מאושר יותר מהרגע הזה. בירושלים מאמינים היהודים בקיר עתיק, שיש בו אבנים כבדות ושניתן להניח פתקים עם משאלות בין הסדקים. אני מזמין את הקורא לסתום את הקיר של האני שלי במשאלותיו. אתה צוחק? איני מאמין בנוף כי הוא תפאורה בלבד, כך גם גרמי הטבע והחושים, אבל ישנם סדקים בתוך המבט שגורמים לי לבכות. יבוא יום ולא אראה את כל זה. אני מביט בחלון שמשפיע עלי כעלבון או כאמירה גסה, כי הוא תמיד יישאר במקומו. גם כשהעיניים שלי יסתלקו, החלון הזה יוותר אחריי. הסדקים שבכל אדם, שבכל נוף, הם תמיד תוצאה של חיבה מופרזת ביני לעולם. אני אוהב את העולם כי הוא מערסל אותי בשיר-ערש תמידי, מזמין אותי לנום בין מלתעותיו."
כך שהחיים הם בעצם מאבק שלא להירדם, שלא לצעף את העיניים בפיתויים?
"אתן לך דוגמה, לפני כחודש התכופפתי לרכוס את נעליי, כשפתאום התברר לי מעבר לכל ספק שאלוהים ברא אותי בכדי להיות ילד, והותיר אותי תמיד ילד. מדוע לאפשר לחיים לגזול ממני את הצעצועים? המחסנים שבתוכי עמוסים בצעצועים גנובים, ואני שומר עליהם שלא ייגזלו, ומנצל אותם שלא ירקיבו. ובכן, מדוע אני כותב? כעונש. הטרגדיה הגדולה היא הידיעה שמה שאני כותב סופו שיהיה פגום ושגוי. אי אפשר לכתוב ביוגרפיה על אדם אחר, גם לא לעצמך, בלי למוטט את האבנים הכבדות, את הקיר העתיק של הנפש. או-אז, בבת אחת ייפרצו המחסנים והעולם יישטף."
ועד שהעולם יישטף, הקפה של פרננדו כבר הסתיים וגם תנועות השפתיים פסקו. הוא ביקש לסיים את המפגש, אבל ביקשתי קצת להתעכב. הוא כבר הספיק לספר לי שהוא לא התחתן מימיו, גם לא עם אהובתו אופליה, ושהוא כותב למעלה מעשרים שנה את יומניו בעשרות אלפי דפים המכונסים בתיבת עץ. בין לבין, הוא שם-לב לגדילת גופו, לעובדה שהוא כבר מתקרב לגיל 47, ולידיעה שספק-רב אם מישהו מחוץ לקהילה הספרותית בפורטוגל יודע שהוא חי. עבורו, היום אינו מבטיח דבר יותר מאשר את היום. מה מפריע לו שאיש לא יקרא את מה שהוא כותב? כנראה שהוא כותב בכדי להסיח את דעתו מכך שהוא חי. כעת פרננדו שותק, אולי הוא מקשיב למנגינת שיר-ערש המתנגנת בתוכו. ובעייפות הנוגה של סוף המפגש, הוא לפתע מודה ש"לעיתים, בדיאלוגים שלי עם עצמי, בשעות אחר-הצהריים המעודנות של הדמיון, בדיונים עייפים בשעות דמדומים של טרקלינים-כביכול, אני שואל את עצמי, באותן הפוגות בעולם שבהן אני נותר לבדי – איך אפשר לכלול את האמת בתוך החלום?! אילו ביקשו ממני להתוודות על שקרים, סביר להניח שאעמוד ואגולל את חלומותיי. אתה תספר לי על עצמך, שהוא תמיד יותר אני ממך, ואני אספר לך על חלומי, שבו אמצא אותך שוחה לקראתי באגם של דמיונות. אילו ידעתי שלא להרהר במסתרי החיים, שלא לפרק ולהרוס את זהותי בתהליך המחשבה, הרי שלא הייתי נעשה מישהו אחר."
אם אני לא אני, היכן אני נמצא?
"בשתן. בצואה. בזרע. ובזיעה. אולי אתה זוכר, בסיפורו של נאלא מתוך האפוס ההודי המאהבאראטה, דאמיינטי מצליחה לזהות את נאלא מבעד לטקס שעורכים לה האלים, המחופשים כולם לדמותו של נאלא. היא מזהה את האנושיות שבו באמצעות הפרשי הגוף. אני רוכן בבית הכיסא לעשות את צרכיי כמו כולם ויודע שקילוח השתן, אותה טיפה סרוחה, היא-היא פרננדו פסואה בכבודו ובעצמו. כך גם כשאני מקיים יחסי אהבה עם זולתי ומביט בפליאה עמוקה בזרע הנשפך מארובת הגוף – הרי אני נמצא בו במלוא תפארתי! אמנם כן, בחומרים הללו יש יסוד להניח שאני קיים. אתה רוצה לכתוב ביוגרפיה של אדם? הדפס ספרון עם צנצנות מלאות בשתן, צואה, זרע וזיעה. זהו דיוקנו של אדם, לא יותר. אם תרצה, ניתן להשאיר צנצנת ריקה לדמעותיו של הקורא, בכדי שירגיש שגם הוא נותן משהו ממנו. הנה כך, דיאלוג בין זרע לדמעות: המחבר מזריע והקורא מדמיע. עכשיו תסלח לי. השמש שוקעת באיטיות, ובעוד רגע התפאורה של צללי היום שוקעת. אני חייב להידחק בין הסדקים, אחרת איך אספיק להימצא?"
***
הטקסט ראה-אור בימים אלו בגיליון מס" 2 של כתב-העת לביקורת "רציף"
בתשובותיו של פסואה שזורים משפטים מתוך "ספר האי-נחת"
(בתרגום יורם מלצר / "בבל", 2000)
נפלא ומעורר, יקיר.
תודה יעל. אני מקווה שזה לא מעורר אותך יותר מדי, כתבת לי בשלוש לפנות בוקר…
דארלינג, אני כמו כלתך תמתך, חיה בלילות. כל האתר הזה בוצע ותוכנן בלילה…
כמעט התבלבלתי בין המשורר רב הפנים למשוררנו היקר והיקיר.היוצר בצלמו יוצר.
המאמר הזה הבהיר לי פתאום עד כמה אמנותי האוטוביוגרפית במהותה היא בדיוק ההיפך,נאחזת בכל פרט או פרש כדי להיאחז בזהות שלא תעלם ותאלם ,והנה הגאון המדהים הזה זורק עצמו לכל עבר ונשאר חד עין ממושקפת שאיננו חושש מזרם הזהויות. אילן ענף או יער רב השראה
לפעמים מתוך נבכי האינטרנט
זוהרת פנינה…
כמו זאת שלך.
תודה על רגע של נחת.
כתבת בפרופיל: לוגם קפקא בלילות
יש כאלה שחיים אותו בימים…