אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
"אֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה לְךָ כִּידִידָה, אֲפִלּוּ כַּחֲבֵרָה,
מָה אַתָּה צָרִיךְ לִצְנֹחַ עָלַי עִם פִּיגָ'מָה!"
גִּמְגַּמְתִּי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לְהִתְחַתֵּן עִם נָשִׁים עַקְשָׁנִיּוֹת,
אֲבָל הִיא מִהֲרָה לְהוֹסִיף שְׁ"בִּכְלָל, יֵשׁ לִי יַלְדָּה קְטַנָּה
אָז תִּמְצָא מִישֶׁהִי אַחֶרֶת, רֵיקָה, שֶׁתַּעֲשֶׂה לְךָ יְלָדִים
וְדַי, הַבָּטֶרִיָּה שֶׁל הַטֶּלֶפוֹן נוֹזֶלֶת לִי לְתוֹךְ
הָאֹזֶן. אֵין לָנוּ יוֹתֵר עַל מַה לְּדַבֵּר."
בָּאתִי אֵלֶיהָ הַבַּיְתָה וְשִׂחַקְתִּי עִם הַיַּלְדָּה.
הִרְכַּבְנוּ פָּזֶל עִם צִיּוּר שֶׁל בַּיִת וְגִנָּה. נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לָהּ
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שְׁטוּחָה כְּמוֹ צַלַּחַת וְאִמָּא שֶׁלָּהּ מִפְלֶצֶת.
פִּתְאוֹם הִיא קָרְאָה "אַבָּא", וְחִבְּקָה אוֹתִי בַּצַּוָּאר.
רַצְתִּי עִם הַיַּלְדָּה בְּכָל הַבַּיִת, תְּלוּיָה כְּמוֹ פַּעֲמוֹן,
"אַתְּ רוֹאָה!" צָעַקְתִּי, "הַבָּטֶרִיָּה הִתְמַלְּאָה!"
זה יפה.
תודה
אהבתי.
הו שירי, האם שוב הגענו לנקודת האמצע של החיים?!
מקסים כי אמיתי, כי רואה, כי כואב, כי אופטימי בכ"ז
תודה מוטי, אין כמוך
נהדר.
תודה יעל.. ומתוך סקרנות, מה אהבת בשיר?
את האמת יקיר? קצת מתביישת… את זה שאתה או הוא אומר "שאוהב להתחתן עם נשים עקשניות". זה נורא סקסי, מה אני אעשה. ככה זה מרגיש לי. שיבוא פה מוטי מיד ויפענח את הדפוס הנפשי שלי. זה בטח קשור להיותי אישה אדיפלית, לא? נראה לי שהאדיפליות הם עקשניות. השאלה היא מיהם הגברים שאוהבים אותן…..
זה משפט יפה גם כי הוא הופך את ההתחתנות לפעולה שגורה. משהו כמו לשתות קפה בבוקר, לצחצח שיניים ולהתחתן עם איזו עקשנית או שתיים…
"תלויה כמו פעמון" זו תמונה מקסימה, כבר שומעים גם את הפעמון מדנדן, והבטריה שהתמלאה זה רעיון מאוד יפה.
ו"מה אתה צריך לצנוח עליי עם פיג"מה" נשמע כמו משפט של תנינה, ואני תמיד בעד משפטי תנינה.
דווקא נשמע כמו תשובה של קורקבן, לא?!
רק אחרי קורס אסרטיביות…
כלומר, רק אחרי שהוא מסורק, יושב על הכוסא עם עיתון מעריב וקורא את תנינה?
איזו תמונה אלמותית. עשית לי את היום.
(ושוב: דרוש בדחיפות מאייר לבלוג של יקיר!)
נו, תנסי לאייר במלים?
את זה כבר עשית 🙂
טוב, אז בפוסט הבא אנסה לאייר בשתיקה..
למה, תמשיך כמו שאתה, זה כיף.
תודה, אבל נגמרו לי הנושאים. יש לך רעיון לשיר חדש?
יקיר
שיר חזק
תודה דפנה, אני שמח למצוא אותך בבננה שלי
זה באמת שיר יפה. בעיקר הבטריה.
היא ניסתה לשכנע אותך
ואתה?שכנעת אותה?
שיר נוגע ללב
מתאים לבלוגייה הבננית :אישה דוחה גבר
אני באמת לא מבינה אותה. מה עוד צריך?
אוי מירי מירי. היא כנראה מאלה שרוצות חיים קשים ובטריות שנוזלות ומזהמות להן את החיים. אם מישהו מחבר את הפאזל בינו לבין הילדה שלה, הוא יותר מדי טוב עבורה.צריכה לידה פסולת רדיואקטיבית.
יש כאלה. בנים והנה מסתבר שגם בנות.
מיכל
לרגע חשבתי שיקיר ענה לי
ואחר כך חשבתי שיש לו אישה אחת והוא לא יגיד עליה פסולת .
ודאי שלו.
אמרתי שיש נשים ששואפות לגבר פסולתי לידן מכל מיני סיבות. אולי כי משהו בהן חושב שהן עצמן כאלה? או שלא מגיע להן טוב? מי אנ ישאדע.
הן לא פסולת חלילה. אבל לכי תסבירי להן את זה.
מיכל ומירי היקרות, אני לא בטוח שהמלה פסולת קולעת לפרופיל של בן אדם. במקרה הנ"ל, נניח והיא מעדיפה טיפוס מסוג מסוים, נדמה לי שזה מתאים לפונקציה שמיכל הציעה "אולי כי משהו בהן חושב שהן עצמן כאלה".
ההסבר שלכן, אגב, מאוד מעניין
תודה יקיר ובכל זאת אני שואלת את עצמי – בעיקר על רקע הבלוגים על הכאה והתעללות בנשים שעלו פה – איך נגדיר גבר מהסוג הזה?
כלומר – נניח שאני פוגשת בעבודה אדם נעים הליכות, חכם ובסך הכל בסדר.
והוא מכה את אשתו.
(כל הגברים המכים שפגשתי, אגב, לא היו כאלה עוד לפני שידעתי שהם מכים, אבל אולי זה מקרי. כולם היו חכמים ומשכילים מאוד, זה כן).
כלומר- האם יש תיאור או דימוי מתחום האשפתות שהם ראויים לו, או שניקח בחשבון שבגלל שגם הם בני אדם ואישיותם, מן הסתם, כוללת עוד מרכיבים, הם לא ראויים לתארים שכאלה?
בעיני יש אנשים שהרוויחו את תארי הפסולת שלהם ביושר, גם אם בנבזות.
מיכל, אני לא כל כך מבין את הדילמה. גבר שמכה את אשתו עושה בכך, כמובן, מעשה בלתי נסבל. אני לא אצליח בכלל לסבול אדם כזה לצדי, גם אם הוא יטרח ויסביר לי את מניעיו. איך להתנהג אליו כדימוי? כאדם? זה כמובן מורכב. ברור שהפנטזיות תמיד מתנגשות עם המציאות, ומכאן גם עולות הבעיות הפרסונאליות של כל אחד מאתנו. אין לי תמונה של אדם מהסוג שמכה את אשתו, אולי כי אין סטריאוטיפ שקולע לכך. כל אחת צריכה, לפי הרגישויות שלה, לזהות את זה מראש.
זה אכן לחלוטין לא סטראוטיפי – לפחות בכמה מקרים משכילים-נאורים-אנינים שאני מכירה.
ומה נגיד לפרופ" המכובד? שזה לא יפה להכות?
בכל אופן בני אדם אינם פסולת , אבל לעתים הם מקרינים סביבם קרינה לא בריאה ויש שנמשכים/ נמשכות דווקא לזה, לצערי ואני מקווה שגם לצרן/ם.
ואתה בהחלט עונה לתגובות, ככה על הדרך.
תודה על התודה, והערה נוספת, בנוגע לאדם המכה. ישנם אנשים, לא רק גברים, שיש בהם את החשק לעגל ולעכס את העולם כולו בין ידיהם. אולי כי (הגברים שביניהם) לא יכולים להיכנס להיריון, וממילא לא יבלעו ויפלטו אדם חדש לעולם, כך שיש בהם את התשוקה העקרה לבלוע כל דבר שאיננו הם. למשל לבלוע את דרום לבנון, למשל לבלוע את פרס נובל, למשל לבלוע את צליל הגיטרה של חווה אלברשטיין או, למשל, להכות את זוגתן. זוועה!
נכון ועצוב ומזוויע, אבל ישנן גם נשים אלימות או סתם מכשיפות (נכון שפחות אלימות איומה ומכות )ושתלטניות ובולעניות שכאלה – זו איזו תכונה אנושית ששוכחת שהימים קצרים והמלאכה כה מרובה ולמה לפנות למלאכה שמלכלכת את בעליה ומפחמת את עולמם ומכלה את העולם של אלה שסביבם?
תכונה איומה.
בדרך כלל כשאני מזהה תכונה כזאת, אני מתניע את הגוף ומסתלק. גם ככה הכביש סלול נתיבים, ואם מישהי מתעקשת להושיט את אגרופיה מבעד לחלון – אדרבה, שתצעק אל הרוח. אני נוסע קדימה, כמו חולד שאינו יודע דבר מלבד החופש של הדהירה. ובכל זאת, מיכל, על אף ההורמונים, נשים בהיריון רגועות יותר מגברים.
מדד הרוגע שלי בהריון דומה למדד הרוגע של הוריקן שרוקדת מעל איזה שדה תירס אמריקאי או לגלי הוואי שהחליטו לשחק תופסת.
עוד לא הרגתי אף אחד, ולא נראה לי שזה יקרה.
אבל רוגע? רוגע של עזאקה במכבי אש שנשתבשה דעתה מרוב אש.
ובכל זאת, המשקולת הזאת היא רוגע. תנסי לתאר לעצמך גבר, נניח בגיל שלושים ושתיים, במלוא כוחו, יושב ומתלבט איך לעזאזל הוא יצליח להכיל בכפות ידיו עולם חדש, זר ועם-זאת אינטימי. הנשים יולדות מפוח מנגינה מתוך כרסן, ואילו הגבר לא יכול שלא לגמגם את בהונותיו באוויר בתסכול. הוא הולך ומועד לתוך העתיד כשאין לו דבר ללטפו מלבד המלים. והמלים כידוע, מיכל יקירתי, הן תמיד צנצנת ריקה של דבש.
אזעקה של אש – למה בהקלדה עיוורת הע" וה-א" כל כך קרובות?
נכון יקיר. גבר יולד ומחזיק בידיו חבילת חיים פעוטה נראה כמו ילד שקיבל את כל אוצרות הקוסמים בבת אחת ועכשיו לא יודע אם להעלים מטבע או להוציא יונה מהכובע. ואיפה בכלל הכובע.
אבל גם אישה שילדה מגלה שנשימת תינוק היא מעל לטוב ולנורא. ומה עושים עם זה? לרוב גם היא לא יודעת.
והמילים? לעומת נשימת תינוק הן אכן צנצנת ריקה של דבש. אבל לפעמים הם חלב עם וניל ופלטה של צבעים מעומעמים. לא החיים עצמם אבל דרך לא רעה לנסות ולהגיע אליהם.
רק אתמול לגמתי את החיים, טיפה אחרונה מצנצנת הא"ב, ומצאתי עצמות של דג. שחיתי והגעתי אל חופי הבלונד של ילדותי. מכונת מקרטעת בדרך לחיפה. תמיד במושב האחורי של המכונית, מביט לאחור, סופר את הברושים נעלמים מהעין, מחזיק את הדמיון שלא ישמט מהידיים. הנה, גם הדמיון הוא דובי שאפשר לטלטל, לנפץ ולשבור למשהו אחר. אני מעביר את עצמי מצנצנת אחת לצנצנת אחרת, וסופר את כבשי הדמיון מרחוק. ככה עוברים החיים, בשעמום גס ועמוק, שלא מרפה, גם כשאנו עומדים בצומת ומנפנפים למכונית החולפת, שלא עוצרת לכבודנו, שלא מותירה דבר זולת ילד מהורהר, מביט בשמשה אחורית, ומפהק.
ומה יש לדעתך במכונית שעוברת ונראית מעניינת כל כך? איזו אשת לענה שלא מרוצה מעיצוב הבית החדש ולידה איש שלא מרוצה מהלענה שלו. והם מביטים לרגע בילד שמנפנף ובדובי המדומין שלו וחושבים לעצמם כמה גסים ומשעממים הם החיים שבהם עוברים מצנצנת עבודת יד ממילאנו לצנצנת מלאה בקוקטייל.
ומתי הם הביטו במשהו במבט של סופרי כבשים רחוקות וחלמו על ברושים ששוחים כמו דגים ועל דובים שהופכים לצחוק של תפוז.
אז בואי ונלגום את אותו תפוז! יקירתי, אל תדאגי מסולם רפאל. המלאכים תמיד קושרים את הכנפיים לפני שהם נכנסים אל הבית. אדם יכול לשבור אלפי עבודות יד ממילאנו, אבל את עצמו הוא שובר רק פעם אחת. תמיד לאחור, אנו מסיטים את השנים כמו פלסטר מכף היד. והפצע מתגלה, רטוב ורענן. הלא כאן, מיכל, הלא כאן נצליח להתסיס את החיים לרגע אחד של גוף ודממה? המכונית מעניינת כי אין ילד בחלון, רק שקע של חלום. ואיך נראה החלום שלך?
להישבר רק פעם אחת? אני נשברתי כבר כמה פעמים. יש לי עולם של רפאות מלאה בחרסים של זמן ובשכבות של ארכאולוגיית רוח. אפילו כמה מאובנים נמצאו אצלי מרוב נפילות.
לפעמים הפצעים באמת רעננים אבל לא תמיד. ואולי אני לא מסוגלת להסיט את הפלסתר? – אולי.
החלום שלי הוא בעיקר חלום של זמן. אני מצליחה להרוויח זמן ולקנות חיים. כך אני מפסיקה למדוד מחוגים ולא חולמת יותר שהזמן פונה לפעמים אחורה. אני מציירת כתמים ירוקים על דף ונוגעת בזיפים של בוקר, זיף אחר זיף, עד שהלילה מגיע. יש לי מספיק חול לכפות הרגלים ומספיק מים ורודים שישירו בתיק וגם אם העולם יתבשל על אש קטנה, זה כבר לא יהיה דחוף לי.
החלום שלי זה להמשיך להתכתב אתך עד שייגדלו לי הצפרניים ולא אצליח לגרד בגב בלי לקרוא לעזרה. או אז יבוא המציל, בידו תיק-יד, כובע, ומשרוקית שתנצנץ בין שיערות חזהו. מיכל, את קונה חיים ומרוויחה זמן, בעוד אני פוסע בין הגוף לבין הפיהוק מן הגוף; איך קונים חיים? תמיד נשארים עם כמה פרוטות של עודף. תראי אותי, עירום לגמרי! מזל שיש לי שמיכה לחתל את החניכיים הרטובות. אוי, מה רציתי להגיד?
הו, איזה חלום נחמד – תודה ואכן נעים מאוד גם לי.
כנראה שכל אחד שמביט במראה רואה רק את עצמו רועד מקור של חסר ומציץ בחלון של השכנים ורואה שם רווחים של זמן ולביבות שמנמנות ואפרסקיות. מונחות על מגש של תחרה צוהלת.
זה כנראה רק נדמה וכולם רועדים מקור בפני מראות עגומות.
כולם תולים כביסה דאוגה ובטוחים שהציפור בשמים היא השכן שיצא לטייל על כרית בשם רננה.
לפעמים זה באמת כך, רק שהמראה שלנו לא מכוונת לראות את עצמנו מדגדגים לצחוק את התלתלים.
לא בדיוק הבנתי איך צרפת את התגובה שלי למיכל.
נראה לי שהן שונות . אני שאלתי בצער מה עוד צריך לעשות עם הידיעה שבעצם אין מה לעשות וחבל שכך כשאתה נמצא שם לגמרי.
כמו שכתבת בצער.
לגבי מיכל . היא כבר הסבירה ובודאי עוד תסביר.
אתה יודע יקיר
אתה נחמד וכותב נפלא ומוסיף לבלוגייה כבוד ואיכות אבל…
אתה לא מגיב כמעט לאף אחת. וזה קצת מעציב.
אז אני אומרת . טוב לא מגיב לי . יש לו סיבות אבל, לפחות תקרא היטב את התגובות אליך. הייתי קצת רעה עכשיו ואיתך הסליחה
אתה יודע. בלוגייה עושה משהו שויוני בין כולם. בין המתחילים למתקדמים בין הרהוטים למגמגמים וכו"
יקיר אני מבקשת להבהיר
ידעתי שלא תדבר על אף אדם ו/או אישה כפסולת. סליחה מיכל אבל זה ממש הרגיז אותי. כואב כשמישהי או מישהו לא רוצה לא רוצה אבל גם הוא ראוי לחמלה
מירי היקרה, מדוע את חושבת שאני לא באמת קורא את התגובות? לא מזמן אפילו שובחתי בבלוגים על כך שאני עונה לכל אחת ואחד בשמו.. ויותר מכך, אני תמיד מודה לך על ההערות שלך. במקרה הנוכחי, אני מודה, עדיין [וחזרתי וקראתי כמה פעמים] לא מצליח להבין את התגובה שלך. אולי תנסי להסביר שוב את כוונתיך? תודה, יקיר
אתה לא עונה לכל אחד ואחת בשמו. לי לא ענית.
נכון, אבל דווקא ניסיתי. התגובה שלך צורפה לתוך שרשרת תגובות ולא הצלחתי להפריד אותך מהאחרון. התכוונתי לכתוב לך שאני מאוד אוהב לראות אותך בבלוג שלי, הבטריה היא הפדל שמפעיל את הנפש, לא?! הכי חשוב, ד"ש חם לאמך, שתרגיש טוב.
איזה יופי של שיר, מלא אהבה ומרגש מאוד, הענקת רגע של אושר ותקווה.
תודה יעל. האם באמת הענקתי רגע של תקווה, איך? אשמח לדעת..
יקיר
ציטוט:
"היא ניסתה לשכנע אותךואתה?שכנעת אותה?
שיר נוגע ללב.מתאים לבלוגייה הבננית : אישה דוחה גבר.אני באמת לא מבינה אותה. מה עוד צריך? "
הזדהיתי איתך.מצער.תאורים כמו בשירך בדרך כלל אופיניים ליחסי אישה עם גבר.
כאן בבלוגייה,אישה דוחה גבר.מתאים לפמיניסטיות לוחמניות. אותי זה ציער . מה עוד אפשר לעשות ולא עשית? אפילו תלית פעמון על צוארך. מובן יותר? לא רציתי להסתפח למילות גנאי כלשהן על אף אחד ואחת ונדמה לי שגם לך זה לא מתאים. ושוב סליחה מיכל
מירי, הכל מובן! האם באמת תיאורים כאלה אופייניים לכתיבת בנות על בנים? לא שמתי לב. כן, עשיתי הכל להתחבר אליה ואל הילדה, אפילו פעמון תליתי על הצוואר. זה מזכיר לי פתאום משפט מהסרט "פרח הסוד שלי", של אלמודובר, שהגיבורה מגיעה לבית אמה, אחרי שבן-זוגה זנח אותה, ומתמוטטת בפתח הבית. כשהיא פותחת את עיניה, אמה אומרת לה "תראי מה זה, מסכנה. הפכת לאשה בלי גבר, פרה בלי פעמון"
כאן בבלוגייה יש הרבה על הנושא מנקודת מבט נשית.
נכון, בגלל זה אני אוהב את החצר הפנימית הזאת
אהבת הילדה בך, וכיצד האימצת אותה – זה נהדר ומרגש. בכלל איך שהצגת את פני המצב, ברוגע, בשלווה, מאוד נעים לקריאה. האהבה שאתה מעניק לזולת נוגע ללב.
יעל, אני קד לך אלף קידות. מאוד התרגשתי מהאבחנה שלך.
הנושאים או הנשים?
מצדי אפשר לשים עוד פעם את השיר עם המנורה.
יש משהו נורא מופגן ודווקאי בריצה בכל הבית עם הילדה כפעמון. האם גם היא אוהבת גברים עקשנים?
רונן מה זה, נדלקת? לשדך ביניכם?!
אני רק תוהה אם העקשנות שלך שכנעה אותה.
נדמה לי שהשיר מכוון ל"כן", שהרי לפחות עכשיו, כשהבטריה התמלאה, אפשר להמשיך לדבר על הנושא בטלפון
להתחתן עם אחת שקוראים לה יהלי זה נשמע לי אוקסימורון, בערך כמו לכתוב שירים בפיג"מה. ובקיצור היא צודקת.
התרגום הזה אולי יזכיר לך מאיפה אנחנו בקושי מכירים (זה מה שהיא עושה כרגע, מילים עם מנגינות, בעיקר שלה-עצמה):
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4197526
וזה נדמה לי שעוד מלפני שהכרת אותה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=5034431
שפי, אני לא מצליח לזהות. מאיפה אנחנו מכירים?
ומה אוקסימורון בלהתחתן עם אחת שקוראים לה יהלי?
יהלי (לפחות כשם של בחורה) מצלצל לי שם משוררי מדי בשביל התכל"ס הזה, ממש לא שם של "עקשנית". לי, מצלצל לי.
אהבתי את השיר הזה. עם כל הצחוק והמשחקים, קודם-כל הוא תופס ריגשית. אומרים טרגי-קומי.
ניסית להסביר לילדה שהאמא של השמש היא מפלצת, נכון? אם כן אז האפשרות לפרש את זה כאילו שניסית להסביר לילדה שהאמא שלה-עצמה היא מפלצת יצאה לך לא מספיק אנדרסטייטמנית.
לא, שפי. ניסיתי להסביר לילדה שהאמה שלה-עצמה מפלצת. ככה לפחות חשבתי עד עכשיו. אני שם לב שאפשר לקרוא את זה אחרת, אם כי אני מקווה שרוב הקוראים מבינים כמו שהתכוונתי. תודה על ההערה. ואגב, שוב, מאיפה אנחנו מכירים?
שלחתי לך אימייל לגבי מאיפה אנחנו מכירים. רגע אחרי שכתבתי את התגובה הזאת. תבדוק.
שיר מקסים ונפש של ילד החבור עם הילדה כל כך נפלא
אמירה הנפלאה, זוכרת איך למדת אותי לנשום ילדוּת וריח הדרים בנחיריים?
שפי היקר, האמת היא שחשבתי על זה, אבל לא הבנתי את הקשר ביניכם. אנא, תמסור ד"ש חם. אשמח לראותך/ם אצלי בבננה.
דארלינג, שברת את השיא. 71 תגובות!!!
והאם ראית את מה שעניתי לך די בהתחלה על השאלה שדשאלת אותי? חשפתי שם את נפשי… ולא הגבת…
נכון, בלהט הויכוח עם לי נשמט ממני הדפוס הנפשי.. יקירתי, אין שום בעיה. נשים אדיפליות הן בדרך כלל מה שהרבה גברים מחפשים. מעולם לא סבלתי אשה חלשה, כי אז מהר מאוד הייתי מרגיש שאני
עם עצמי לבד בבית, לא מרגיש בה כי היא נטעמת בתוכי ואנו הופכים לאחד. זה יפה באהבה אבל נורא בדיאלוג. ותודה על הפרגון לתגובות, גם אני בהלם. והכי חשוב, זה מאוד סקסי שאת כותבת שזה סקסי.
זה הכל כי השיר נוגע ואתה נחמד
יעל מה זה ספרת את ההודעות או שיש לך מונה?
תודה מירי. בנוגע למניין ההודעות, בראשית דף הבננה של כל אחת/ד מצויין מספר התגובות.
עוד כמה ימי הרהורים ושתיקה שלי ונרים כוס למלך החדש!
גם כוסית צריכה שפתיים. אנחנו תמיד ביחד
המון שפתיים
תודה
יקיר, אתה כותב כל כך יפה…
המילים נובעות ממעיין של עצב. ובסוף יש הפתעה. הנה, אני הולכת לקרוא אותך בקבוע.
אתה מוזמן לבקר,
גלית