אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
הִתְחַלְתִּי לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה עֲרָבִית, שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים
עִירָאק, מַה צָּרִיךְ יוֹתֵר?!
רָקַדְתִּי בַּחֶדֶר, קִפַּלְתִּי אֶת אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם
וְעָשִׂיתִי 'שִׁיק' בְּכָל פַּעַם שֶׁהוֹפִיעַ הַתֹּף.
בַּשִּׁיר הַשְּׁמִינִי הִתְקַשְּׁרוּ מֵהַדֹּאַר לְבָרֵר הֵיכָן אֲנִי גָּר.
בַּשִּׁיר הָעֲשִׂירִי לֹא הָיוּ יוֹתֵר טֶלֶפוֹנִים, אָז הִמְשַׁכְתִּי לִצְחֹק.
הַמּוּסִיקָה נִגְמְרָה וְהָאֲוִיר עָמַד דָּחוּס בְּתוֹךְ הַחֶדֶר.
נִסִּיתִי לְהַפְשִׁיט אֶת עַ
צְמִי, לְהַגִּיעַ עִם כַּפּוֹת הַיָּדַיִם לָרִצְפָּה,
עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶּׁיָּכֹלְתִּי בִּכְדֵי לִשְׁבֹּר דְּבָרִים
וְלַהֲפֹךְ אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר.
יקיר,
שיר שבהחלט גרם לי לחוש דבר-מה אחר. גם אני אוהבת לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית. הזדהיתי כם כל מילה.
תודה אסתי. ומתוך סקרנות, מה השיר גרם לך?
אמנם אותי לא שאלו (…) אבל לי השיר עשה מחשבות על שיגעון, שיגעון שנובע מהקושי לחיות עם העצמי (איזה ריקוד מטורף באמצע הבית!), מחשבות על הרצון להיפטר מן העצמי, להפוך למשהו אחר, חוסר היכולת לעשות שום דבר מלבד להישאר בתוך העצמי הזה, בתוך האני היחיד שיש לי, כמו להיות כפות בכתונת משוגעים.
אבל בגלל שלא שאלו אותי מה השיר עשה לי, אולי מוטב שלא אענה…
🙂
(ואני מתגעגעת אליך, יקירי…)
גרם לי, גרם לי, לא עשה לי. נו, באמת.
זו חובה להשתגע עם איזה ריקוד בבית – אצלי בזמן הספונג"ה. לא יודעת למה.
האם הרעב הוא תוצאה של ההתייתמות מעצמך?
אני רעבה למשהו אחר ואז מתייתמת מעצמי. רק כדי לגלות שזו לא בדיוק היתמות הנכונה ולא הרעב הנכון וצריך להתייתם שוב, או לאמץ את עצמי , או לגדל עלים ירוקים קטנים שיצמחו מאחורי האזניים, או להצמיח קקטוס כחול בטעם ורוד שיצמח באמצע הסלון.
לא נגמר הסיפור הזה.
הוי מיכל, שוב הגענו לריקוד הבית?! הספונג"ה היא הגבעול הרומנטי של היומיום. אני מחזיק במגב וגורף את הסדקים של הנפש לתוך אגרטל החיים, מה אנחנו שומעים? שוב ויוואלדי! הסדקים פוערים פה על כל גרגיר של מחשבה בעוד אנו גורפים את עצמנו בזהירות רבה, כאילו לא ידענו כמה זועק הבית למחול.. מיכל היקרה, הגבעול הזה רוכן תמיד לכיוון השמש. והיכן היא השמש במחצית החיים?
הריקוד המשוגע הוא הדרך להתמודד עם אפרוריות סמרטוט הספונג"ה, שיש אומרים שיש לו את החן הפיוטי שלו. אני עדיין לא גיליתי.
היכן השמש באמצע החיים?
בכל מקום שאנחנו פותחים קולטנים, כנראה. אבל על זה אני אצטרך כנראה פוסט בנפרד.
לא כל כך הבנתי מה זה קולטנים. והשמש? כבר שנים שאינה עוצמת עין. את החן הפיוטי של הספונג"ה אפשר להפוך בקלות לגוף חי ומזמר. הנה, רק אתמול מצאתי את ארון הבית נובח את הדממה. השתנק, מסכן. כבר יומיים שלא לעסו את ציריו. לאן להוליך את המבט כשהספונג"ה מזמרת?
קולטנים אלו המשטחים האפורים שקולטים את השמש והופכים אותה לאמבטיה חמה עם ברוזון פלסטיק . נמצא על הגג של כל אחד מאתנו ובלב של חלק מאתנו.
פתאום נזכרתי בבדיחה שאמר פעם המשורר אודן: "אשתי כל כך ילדותית. בכל פעם שאני עושה אמבטיה, היא מטביעה את הברווזים שלי". הקולטונעים באמת נמצאים בלב של חלק מאתנו. ואם כך, היכן נמצא הלילה הסגול?
לילך היקרה, האם השיגעון נמצא לבד או שהלבד נמצא בשיגעון – אני כבר לא בטוח. והנה, יש לי נמשים בלב. אני כבר לא לבד. תמיד אפשר ללטף את היד המלטפת את הפנים.
שיר נהדר. אחד היפים שלך שקראתי.
וואו, תודה.
להפשיט את ע
צמי זה יפה.
ניסיתי עכשיו לעשות על זה פרפראזה, אבל היא לא ע
לתה בידי.
כי התקשיתי לצחוק, כי הכרתי פעם מישהי בשם ע
מליה, א
הבת חיי, א
ל תשאל.