אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
וְאוּלַי בְּעֶצֶם אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לֶאֱלִינוֹר בִּגְלַל שֶׁאֵין לִי עִם מִי לְדַבֵּר.
כְּבָר שָׁבוּעוֹת שֶׁאֲנִי בְּמָכוֹן כֹּשֶׁר, מֵסִיט אֶת הַמִּלִּים מִתוֹךְ הַגּוּף
וּבְכָל הַזְּמַן הַזֶּה מִתְגַּלְגֶּלֶת לִי הַפּוֹלִיטִיקָה עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לֶאֱלִינוֹר. אֶל הַדִּבּוּר הֶעָקָר עַל הַפָּלֶשְׂתִּינָאִים,
הַפִּגּוּעִים וְכָל הַמְּזוּזוֹת הַלָּלוּ שֶׁמִּתְהַלְּכוֹת בֵּין מַשְׁקוֹפֵי הַמְּצִיאוּת.
רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שׁוֹכֵב מְצוּנְטַר וְהַגּוּף שֶׁלִּי פּוֹרֵחַ כְּמוֹ שׁוֹשָׁן!
בְּמָכוֹן הַכֹּשֶׁר קִבַּלְתִּי מְשִׂימָה: לְקַפֵּל אֶת הַשְּׂפָתַיִם אֶל פִּי הַטַּבַּעַת.
כִּמְעַט נִשַּׁקְתִּי לְעַצְמִי. כִּמְעַט מָצָאתִי עִם מִי לְדַבֵּר.
נו בטח כשעולים על מכשירי האינקויזיציה האמריקנית אפילו טחינת מים פוליטיים יכולה להיות געגוע. מה יש בכלל לדבר. מלמדים אותך לענות את שרירי הנרקסיזם לדרגה כזו שאתה חייב להתאהב בעצמך, אחרת בשביל מה לסבול.
נכון , לא חשבתי על זה. ובכלל, גם את מוצרי החלב מוחקים לנו מהרקיע כשאנו מביטים לתוך צלוחית הירח המחייך בפה חסר שיניים. ואגב, התצלום מהפוסט שלך ממש חגיגת פסח.
וואלה. זו חגיגת פסח אצל ראושנברג כנראה.
אפשר לנגוס את ריח החלון מהתבשיל הזה
כל ההיפר ריאליזם הזה מזכיר לי במעט את בוקובסקי. שמתי לב שאתה אוהב להפוך את אירועי היומיום לשיר, בלשון דיבורית ובתוספת תובנה או שתיים על החיים. יפה לך, טוב להיות נאמנים לסגנון פואטי משלך.
צחקתי. נהניתי. מהודק
מירי, אין כמוך
תודה איריס. האמת היא שאני לא כל כך מתחבר לרגישות האנושית של בוקובסקי, אם כי את הסגנון שלו, נטול המטאפורות, אני מאוד מעריך. יותר מכך, אם מישהו יבוא ויטען שהושפעתי מהסגנון הספרותי של בוקובסקי, לא אתווכח.
הוצאת ממני צחוק אמיתי (עם קול)!
אבל בכל זאת – עולה השאלה, מה לעזאזל אתה עושה במכון כושר? (חוץ מלכתוב שירים מרנינים ויפים).
שירה היקרה, מה כל כך מפתיע בלהיות במכון כושר? אני מפתח את הש[ר]ירים שלי! הנה, לפני חודש במכון הכושר מול המשקולות פלטתי מטאפורה מהפה, ממש בהפתעה קפצה לי מהשפתיים. אך כשאני מנסה לכתוב בבית, נניח עכשיו, מול המחשב, ביד רועדת, אוהו! ממש עכשיו נתלים עלי ארבעה אגלי זיעה רעננים, כמו ילדים במשפחתון מצועצע, מאושרים ובתולים מקול הא"ב.. אז איפה עדיף להיות?
שירה היקרה, מה כל כך מפתיע בלהיות במכון כושר? אני מפתח את הש[ר]ירים שלי! הנה, לפני חודש במכון הכושר מול המשקולות פלטתי מטאפורה מהפה, ממש בהפתעה קפצה לי מהשפתיים. אך כשאני מנסה לכתוב בבית, נניח עכשיו, מול המחשב, ביד רועדת, אוהו! ממש עכשיו נתלים עלי ארבעה אגלי זיעה רעננים, כמו ילדים במשפחתון מצועצע, מאושרים ובתולים מקול הא"ב.. אז איפה עדיף להיות?
איזו שאלה יקיר, במיטה!!!! עם האחת הנבחרת. ולא לדבר עם פי הטבעת שלך…
:))))) ליעל
וליקיר – ממממ…. אתה לא שואל את האדם הנכון. לא יתפסו אותי בחדר כושר. not in a million years
שירה, אז איפה את מתרלקסת לתוך החיים?
פה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=114&
מרוב התרגשות בלעתי את עצם הזנב שלי. תודה על השיר המצמרר
יעל, ד"ש לפה המדבר ברגעים אלו עם הצ"לצ"ינסקית..
יעל ושירה, לילה טוב
ראיתי אותך בתנוחה, ונחנקתי מצחוק
נדמה לי שיש סרט כזה "מישהו לדבר איתו" – לא?
יכול להיות, אם כי מבחינתי זוהי תנוחה של הצצה לחור מנעול, כלומר תמיד בחושך. בחדר המדרגות של הגוף