אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
הלא ידעתם? יום שישי ותלושי החג נובחים בכיס המכנסיים! אתמול לקחתי אותם לטיול לילי בסנטר. חלונות ראווה סגורים, ריח מזגן מכה בנחיריים, ותלושי החג בוערים בתשוקה. שלוש מטבעות זהב בכף ימין, ובצד השמאלי של הלב נוקש פעמון: לה לה לה – פועה פזמון יונת המכנסיים. תלושי החג חגים במעגל. יום ולילה. נסענו באופנוע. חלונות רועדים בהתרגשות וריח הדרים בוטש בירכיים. מזל שיש לי חיתול על השפתיים, שלא להנביח את שאגות החג, בעוד המשפחה לוגמת את המבט של ראש הדג. אצל המרוקאים עין פרה צלויה על השולחן, הדוד סוויסה מבסוט ומברך, הילדים צוהלים, ורק לפנות בוקר מישהו (וזה לא אני) מוטל כמו לוויתן לתוך המציאות, חף מהתרגשות. איזה מזל שמצאתם אותי, אני לוחש לכיס המכנסיים, איזה מזל שגופי מנגן אצבעותיו בכינור. ועכשיו, איך להוביל את תלושי החג לתוך הבר מצווה של הספטמבר?! הכורסא תמיד שבה אל הגוף, גם הבבואה שהשארתי על המיטה יודעת את הדרך אל הבית, בעוד תנומת צהריים מחכה כמו אישון פעור, ממנו שותת העולם. פתאום שמתי לב, מנגינת הכינור של הדוד סוויסה מתנגנת לאחור! עין של פרה מביטה בסימן שאלה כפול, הקשיבו! חציו, עפעף; חציו, תנומה
אין כמו תלושי חג לאושר של כמה רגעים. מאחלת לך מימוש נעים (של התלושים), ושלא יהיו תלושים…
התלוש הוא רק מטאפורה, רגל מתנדנדת מהגוף. איך להרזות את הסופשבוע? יש להוריד את בלוני החג, או לפחות להנפיח בהם קצת רוח דרומית. מחר נמצא אותם מסתבכים בשיערו של ילד בן חמש, שלא למד עדיין להפריד בין פיהוק למחול.
ודאי, זה היה מובן…
האם ניסית לנגן ביד שמאל על תלושי החג?
אלה גם אלה לא יועילו לסגור את הפער.
זו רק שאלה של זמן שניפול למציאות.
תודה על המטאפורות המאפשרות מרווח מרפא מההבנה הקשה
מירי, המטאפורות הן באמת מרווח מרפא. תמיד תחתיהן מבצבץ הפצע של הא"ב. חזרתי כרגע מרמת גן, ובדרך עצרתי ללגום קפה תל אביבי. בקושי יכולתי לעצור את העין מלהביט לתוך הפצע. הא"ב שלנו הן הגופייה של הנפש. נו מה, האם נטעה לחשוב שהיא עירומה? תמיד נמצא בה איזו פטמה חופשייה ממלים
אסור להפסיק לקוות למרות שצריך . אומרים.
אוי, נהדר 🙂
לי היקרה, איזה כיף שאת קיימת!
איזה כיף לי שכיף שאני קיימת!
מקסים!
אמנם לא הבנתי כלום אבל לא אכפת לי..
גם אני לא הבנתי על מה כתבתי.. חג שמח!