אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אז מה מוצרט, הזדקנו? מה שלום הפעמונייה שלך, מה שלום הקנרית, האם היא שרה? איך היא שורקת? פעם אמרו עלינו שאנחנו יכולים לנגן על צ'מבלו מכוסה בד בעיניים עצומות, ועכשיו, וולפגנג, בקושי אפשר לראות את החושך. רק שלא נתרחק אחד מהשני. אתמול ראיתי אותך כותב לבת-דודתנו, "אני אטבול עמוק בתוך עינייךְ ואלטף את אחורייךְ, אנשק את ידייךְ ואשתחל בין חצאיותייךְ, נעבור בשירותים ונשלח מטחים, הנה מה טוב ומה נעים, מן התחת כך בנחת!" – קראתי את המכתב מיד כשסיימת לכתוב, ולא העזתי לשלוח אותו למדמואזל. גם ככה אבא כועס כשאנחנו לא עושים כלום חוץ מבדיחות תחת. אז מה, ניתן לאבא את הסיבה להשתולל? בסוף הוא עוד יבטל את הטיול ללונדון. לא שאכפת לנו, אה, ממש לא אכפת לנו. גם ככה הוא כל הזמן כועס כשהוא שומע שאנחנו מנגנים בעצמנו בזמן שמגיעות תלמידות ללמוד נגינה. אבל איך אפשר להתרכז בתלמידות כשהאצבעות שלנו על הצ'מבלו החלקלק, אה! ושלא תחשוב שאבא לא יודע כלום על קונסטנצה. כבר ראיתי אותו מדבר עם אביה שלא ייתן לנו את הדובונית הקטנה שלו. אז אולי כדאי לנו קצת להרזות, גם ככה אבא חושב שאנחנו שמנמונים. אם נרזה, הופ, מיד הוא מסדר לנו חופשה עם הדובשנית המעוגלת הזאת, סטנצי, ומיד כשהוא יוצא מהבית עם הרופא, הופלה, איזו מוסיקה שובבה! אנחנו נחליק על העכברונית המקסימה הזאת, על הפשטידונת הטעימה, האצבעונית המתוקה, ואחר כך כבר נמצא דרך להתחתן בלי שהאבות ידעו. מי בכלל רוצה להשמין, רק בלון חייב להתנפח! ואל תשכח, וולפגי, גם אם המוסיקה שלנו היא בלון שעוד מעט, פוף, יתפוצץ, הסוכרייה המתוקה ביותר נמצאת בתוך החדר והיא אוהבת להתגמגם לתוך הפה, מוסיקה לתוך הבטן הריקה. אנחנו נשתעל ואבא יביא רופא, והרופא יצווה עלינו לנוח אצל העכברונית השובבה, ומשם, פוף ופאף, ישר לתוך הפח! אז מה אתה אומר, מוצרט, מה שלום הקנרית, האם היא שרה? אל תגיד לי שהיא מתחילה להתעופף ממך לקרחות של ישבנים! ראיתי אתמול את סליירי, איזה תחת שעיר יש לו, איך הוא מצליח להתיישב על הכסא של הצ'מבלו בלי להחליק? חה! כמעט אמרתי לו: "להלחין מוסיקה – תענוג אדיר, אך מי יודע מה המחיר? הכל תלוי בכישרון שבאמתחת, ומי שאינו יודע זאת – שווה לתחת!" רק במזל הופיעה פתאום קונסטנצה והכריחה אותי לעצור את טיפשותי ולהתחיל להתרוצץ בכל הארמון ולמשוך לה בחצאית. ואני לא אגלה לך מה ראיתי מתחת לחצאית?! אתה יודע מה ראיתי? פתאום מצאתי מראָה עגולה, מנוקדת בשוקולדים! טרפתי את עצמי כמו כלב שנוגס בזנבו. נו, אז מה אתה אומר, מה שלום הפעמונייה? אתה עדיין זוכר את היידן, איך הוא התרגש מהרביעיות שהלחנו בשבילו? הוא קד לנו קידה, ואני בעטתי לך ברגל, שלא תצחק על הפאה שנשמטה לו על העיניים. ופתאום הוא פנה לאבא ודרש שניסע לוינה. אתה כבר התרגלת לזלצבורג, אבל אני, מה אכפת לי מנסיעות, גם ככה אנחנו כותבים את הסימפוניות הכי טובות שלנו בכרכרות דואר. אז נסענו לוינה. כל הדרך הייתי צריך להחזיק לך את הראש בכדי שהמנגינות לא יפלו מהאוזניים. מזל שהשגתי מחברת תווים אצל איזו סוסונית יפיפייה בפונדק מטונף. אבל המחברת היתה נקייה, והתחלנו לשפוך בזהירות את כל המנגינות מהאוזניים לתוך הדפים. ובכל פעם שהסוס צנף התפוצצנו מצחוק, והוספנו עוד פעימה למוסיקה. ככה הגענו לוינה מתנודדים ממנגינות, אחר כך שטפו לנו את הראש במים כי חשבו ששתינו איזה משקה, אבל מה זה משנה! אח, וולפגנג, רק בוינה יכולנו להשתחרר מאבא ובגיל 25 להתחתן סוף-סוף עם הדובשנייה, מלכת גומות-החן, קונסטנצה. עד היום אני זוכר את המכתב המבוהל שכתבנו לאבא: "אבי היקר לי מכל, אינני יודע כיצד להתחיל מכתב זה. במשך שנים שכנעת אותי שאלוהים לא נתן לי את כישרוני כדי לבזבזו על אשה ועל חיי משפחה. עבדתי קשה, וההצלחה הגדולה היא עדיין ממנה והלאה. בכל זאת הצלחתי להגשים חלום אחד: האופרה הגדולה שלי, 'אידומנאו', בוצעה במינכן וזכתה למחמאות. לאור הצלחת האופרה אני רוצה לבשר לך, כי החלטתי לבוא בברית האירוסין עם קונסטנצה ובר. אנא, הטוב שבאבות – הקשב לי הפעם. אני זוכר את מחאותיך, אבל גם הטבע עושה את שלו…" ובאמת, איזה טבע משגע עשה בנו את שלו! בהתחלה עוד התהלכנו בכיכר מיאל, אבל אחר כך כבר הודיעו שמוטב לנו לעסוק במה שאנחנו יודעים. אז התחבאנו מאנשים מאחורי עמודי תוים, ורקדנו כל הלילה! אפילו הפסקנו לסתום את האף כששמענו אופרות של סליירי, כי מה זה אכפת לנו, כל עוד הקיסר מסכים שנכתוב את המוסיקה שלנו, מה זה כבר משנה אם הנוד הנפוח הזה עומד לנו על התחת! כתבנו אופרות, התגלגלנו על השטיח והחלפנו מסיכות עם פיגארו, אפילו מפסל המוות שלחץ את ידו של ג'ובאני – לא פחדנו. עד היום אני זוכר את הנגנים שהפסיקו באמצע את המוסיקה והסתכלו על הבמה, אבל אתה מיהרת לקחת את הכינור ולהמשיך את האופרה. אה, מה זה כבר משנה! אני כבר למדתי להחזיק את קרל ביד ואמרתי לסטנצי, תראי מה זה תינוק שלא מפסיק לשיר בבכי. אבל אתה לקחת ממני את הילד להוביל אותי להלחין עוד ועוד מנגינות. האמת היא שקצת נמאס לי מהקונצרטים האחרונים, ובכל אופרה שהוצגה כבר חשבתי על הבאה אחריה. נו מה, אחרי שאבא נהיה חולה, התחלתי להרהר במוות כל יום. ופתאום גם הכסף הפסיק להופיע, אחרי שהקיסר מת, והלכנו לבית המרפא בבאדן, אבל לך היה קשה להירדם. התאוננת שהקלרינט מפהק לך את העצמות, ואני, שכבר הייתי מותש מעייפות, הובלתי אותך לכתוב את הקונצ'רטו האחרון שלנו. וכשחזרנו לוינה, כבר כולם דיברו על "חליל הקסם". אתה אהבת את צייד הציפורים, אבל אני התעקשתי שהפעמונייה שקיבל הצייד היא הצעצוע הכי יפה בעולם. 'כל מי שיתייאש, אם רק ינגן בה – חלומו יתממש', צחקת. אז נכון שהיה קצת קשה לקראת הסוף, כל העניין הזה עם הרקוויאם והבכי של סטנצי, אבל התעודדנו כי זוסמאייר הבטיח שישלים את הרקוויאם עד הסוף. חבל שלא שמעתי מה שיצא לבסוף מהאשכבה הזאת, מה אתה חושב, אה, אתה שמעת את זה?! זוסמאייר טיפל בנו כשהיינו חולים וחיכה, כל הזמן הזה הוא חיכה שהמוות יבוא אלינו. ואנחנו, כמו תוף שמחכה למקלו, פחדנו מהנקישה האחרונה. אמרתי לך שאין מה לדאוג, הבטיחו לנו חיי נצח, אבל אתה נקשת שיניים בבהלה. תקשיב, קראתי, זאת המוסיקה הנפלאה ביותר של וינה! סימפונית הפחד! אבל אתה כבר עצמת עיניים ואני הצטרפתי אליך כי לא היה לי משהו אחר לעשות. אז נכון שעברו מאז הרבה שנים ועדיין אין לנו מה לעשות, אבל גם לנצח אין יותר מה לעשות. אולי להתחבא בתוך המוסיקה. האם גם היא זקוקה לפעמונייה חדשה?