אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
חזות רגילה של מגע געגועים
פנים קשות לאדם העומד במרכז החניון,
והוא אבי.
רשת הקמטים נתפסה בפניו וכעת, באמצע
החניה, הוא תקוע במקומו כמו דגל,
מנסה להתרומם מרצפת הבטון
המתקשה סביבו במהירות מפתיעה.
אבי עומד שם. פניו קשים כמרצפת קרה.
ואני, מלטף ומטביע עקב בפרצופו,
מתנהל בפסיעות כבדות
לתוך מרכז גופו.
ואוו יקיר! חזק חזק חזק.
היי יקיר
מתנהל בכבדות אל מרכז גופו
השארת אותי חושבת…
אני מתחברת לעמדת המתבונן שלך… מתחברת למעבר למילים.
להתראות טובה
יקיר, חזק, קשה, לפחות בעטת
עולם ומלואו בחניון שלך. אהבתי.
השיר שאב אותי פנימה. תודה. א.
איזו פרידה מפוארת
קדימה לדור ההמשך
חזק מאוד.
איזה יופי יקיר.
והמילה מרכז, שבאה רק בהתחלה ובסוף
נותנת הרגשה שאחרי הכל/ לפני הכל/ למרות הכל האב הוא החניון שלך.
האלימות הולידה שיר מגובש. נשמע כמו קטע מסרט מתח של קרוננברג. אלימות בחניון. זה שמדובר באב מוסיף ממד מצמרר מאוד, הגובל בנורא.
תודה! קשה וחזק מאד.
נהדר.
הרבה יותר מאוחר מעצמי, רק עכשיו קראתי את התגובות.. תודה לכל המגיבים. יעל עוררה בי את החשק להטיל את הביצה הזאת, שהיתה נעוצה בגרון כמה שנים, איזה מזל! לא ידעתי שהיא תיהפך לאפרוח שובב שכזה
אבא – בטון. השיר שלך הטביע עקבות בבטון הזה, והעקבות שלך הותירו גם בי סימנים.
די מדהים, ולא בגלל השיר היפה, אלא מפני שהוא "הכלאה" (מוצלחת) של הסגנון המוקדם שלך ושל שירי הפרוזה.