לשרון
בְּכָל בֹּקֶר מַקְרִיחַ לְפָחוֹת אָדָם בְּלוֹנְדִּינִי אֶחָד.
בָּעֶרֶב נוֹשְׁרִים חֲפָצִים.
הַחֶדֶר
נִפְתָּח וְנִסְגָּר
נִפְתָּח וְנִסְגָּר
הַגּוּף מְפַהֵק,
הַחֲנִיכַיִם נִרְקָבִים.
תַּשְׁקִיף: בְּדָפְנוֹת הַיְּקִיצָה צוֹמַחַת בֶּרֶךְ.
אֲנִי יָכוֹל לְלַטֵּף אֲגוּדָל,
עֶצֶם צוֹרַחַת:
אֲנִי יָכוֹל לְכַבּוֹת עֶרֶב וְעוֹד
עֶרֶב, לְסַמֵּן מִרְוָּחִים בָּעֹמֶק נֶחֱלָשׁ
לְהוֹבִיל
שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים, רֵיקִים
אֶל מוּל מַקְהֵלָה שֶׁל חֶדֶר: לְעַגֵּל הֲרִיסוֹת בְּנִפְרָד.
בְּכָל בֹּקֶר מַקְרִיחַ לְפָחוֹת אָדָם בְּלוֹנְדִּינִי אֶחָד.
ב.
רַכֶּבֶת חוֹלֶפֶת. נִשְׁפֶּכֶת כְּמוֹ מַחֲלָה.
בֵּין קוֹרוֹת הָעֵץ מָצָאתִי סְחוּס שֶׁל זְכוּכִית,
סְדָקִים מְקֻמָּטִים.
רָאִיתִי אוֹתָךְ שָׁם, מְחַכָּה עַל רְצִיף הַמְּסִלָּה.
וְאַתְּ חִכִּית. רָאִיתִי אוֹתָךְ בּוֹכָה.
אַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם הִתְמַלְּאוּ טוּרְקִיז,
וְאַתְּ נָסַעְתְּ.
יקיר היקר
שיר יפייפה נוגע ללב וכמה שהוא עצוב. המטאפורות של השיר מקוריות ומיוחדות.
תודה יעל. את השיר כתבתי לפני עשר שנים, בדיוק בסוף מערכת היחסים. כעבור זמן הוא פורסם בכתב העת הליקון, ומאוחר יותר בקובץ הראשון בהוצאת עם עובד. התגובה שלך מאוד מרגשת
הלואי ומישהו היה מכין אנימציה לשיר הזה, למרות שהוא מצויר אנימטורית גם בלי סרק. הוא הסרט של עצמו.
אוי מיכל, אולי תציירי לי משהו?! אוכל להדביק את הציור על ארון החשמל שבכניסה לנפש. גם ככה היא קפואה מקור ובדידות שנים כה רבות
אגיע לזה יום אחד. מבטיחה. רק הבלונדיני המקריח. איך אפשר לצייר אותו? אולי גם אצלו יש קצר בארון החשמל?
בניתיים תשתה תה תפוחים מתוק עם קינמון והנפש תדבק קצת בחיוך התפוחים.
הבלונדיני הקריח בגלל ארון המים. החשמל מגיע רק לרעבים לקור, אך המים.. המים.. כבר הגיעו לי עד חצר בית השחי. העיקר, אשמח אם תציירי לי לפחות כוס קינמון אחת. יש לי זוג שפתיים ופעמון בלב. אשיר בשבחי כוס הקינמון עד הערב
יפה-יפה.
רבה תודה
מאוד נוגע ללב. דימויים מאוד פלסטיים.
סחוס של זכוכית, מה יפה הוא.
תודה סיגל. הגוף הוא תיבת האוצרות של השירה, הלא כן?
מאד נוגע גם במקומות אישים שלי.
עם כל שיר שלך שאני קוראת, העפעפיים מתעלפים כמעט, האישונים כואבים, והרגליים גוררות אל מקומות בהם עדיין לא הייתי, שם כתוב בכניסה: "אחד המשוררים המרגשים ביותר שתקראי".
תמשיך.
בבקשה.
איריס, תודה על המלים החמות. גם בטרקלין החם ביותר זקוקים שני לפידים בוערים לקשב. הנה כך, ביום חמישי לפנות ערב, אני מקנא בעצמי שיש לי אותך כקוראת.