אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
גַּם כְּשֶׁאֲנִי לְבַד מִתְנַהֵג הַגּוּף שֶׁלִּי כְּאִלּוּ הוּא מְשׂוֹחֵחַ.
אֲנִי מַבִּיט בַּפָּנִים הָרוֹכְנוֹת אֶל חָזֵהוּ
בְּאֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם נוֹשְׁרוֹת לִירֵכָיו,
וְאֵיכְשֶׁהוּ אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מוּבָס.
הַגּוּף שֶׁלְּךָ עָיֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת עַצְמִי
מְכַבֶּה אֶת הַמַּרְאָה, מְקָפֵּל אֶת תְּנוּעוֹתָיו.
אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהֵרָדֵם בְּצָהֳלָה שֶׁכָּזֹאת.
יקירי, אהבתי מאוד את הצהלה. אולי הרגע של לדעת לגמרי שאתה לא הגוף הוא לדעת. אבל יפה שאתה מקפל אותו יפה בסוף – בסך הכל הוא חיית המחמד שלנו ויש לנו אחריות…
היי יקיר, כשאני לבד, זה רגע אינטימי אמיתי של התבוננות בגוף , מה לי ולו? והעיקר שתהיה צהלה
תודה אורה. הצהלה היא תרועת ניצחון של מי שכבר הפסיק לספור הפסדים..
יקירי, איזו שפה מרתקת היא העברית – כמו שאמרת צהלה הצלה … והפסדים והספדים, היפסקת לספור הפסדים, היפסקת לעשות לעצמך הספדים, השלמת?!ועדין מחפש הצלה בצהלה.
תנו לצהלה לנצח! אורה, מרוב אגוזי קוקוס כבר שכחתי להקיף את היער, רק במזל מצאתי את הירח מסמן לי את אמצע החודש; במלים אחרות, המציאות היא הפיקה העולה ויורדת של גרוגרת הא"ב. לפעמים, כשאנחנו משתעלים, ניתן אולי לראות את נוף החלום.
אמיר היקר מפז! מי יודע, מי חיית המחמד של מי? לפעמים הגוף מוציא אותנו לטיול, ולהיפך. אתמול למשל הוא סגר אותי בתוך הלילה אחרי שהפכתי בפניו את סלסלת החלום. האם זהו עונשו של מי שנוגס מעץ הדעת?
המממ… האמת, לא ממש הבנתי מה הוא עשה לך, אבל אני מקווה שזה לא חמור!
נו, באמת.. מה פתאום! אנחנו מסתדרים טוב כבר שליש מאה, שותקים ונכלמים כמו זוג זקנים במעלית שבת
יקיר שיר מקסים. חבל שלא פרסמתה אותו אמש זה היה עוזר לי "מְכַבֶּה אֶת הַמַּרְאָה, מְקָפֵּל אֶת תְּנוּעוֹתָיו".
למה תמי, איך וממה השיר היה עוזר לך?
יקיר, פשוט הייתי יודעת שאני לא לבד:)
זוהי באמת נקודת העומק של ההוויה. אנחנו אף פעם לא באמת לבד עד הסוף. תמיד אנו חובקים בין ידינו, כאשכול תלתלים רועד, את הגוף. תמיד מישהו מסתכל עלינו ואנחנו מרימים או מורידים את הידיים במבוכה, כי מסתכלים בנו. הודות לכך אנו אף פעם לא לבד.
ישנן שעות שהלבד מתחבא, לעומת אלו שהוא מאוד נוכח. בכל מקרה, יותר עדיף שני "לבדים" מחליפים מילה, או שתיים..כמו כאן:)
נכון, תמי. עדיף להחזיק את מחול איברי-הגוף בלולאת-לשון אחת, כמו להביט לתוך זוג אישונים של מישהו אחר
נכון, לזוג אישונים הכי טוב מתחת לעץ…:)
ומה מצל על עץ התאנים?
ענני אהבה…:)
יקיר, מה יפה השיר הזה. מאוד ויזואלי. בייחוד הצהלה שבסוף, המפתיעה, שאפשר לדמיין אותה נצהלת מתוכך.
תודה סיגל. השיר פורסם לפני כשנה במדור הספרות של ידיעות, וסבתא שלי, בת 97 וחצי (!!) שהצליחה למצוא אותו בעמודים האחרונים של העיתון, התעקשה שאסביר לה את השיר. היא צחקה ממנו, כמעט עד הסוף, ונתקעה. היא לא הבינה את מוטיב הצהלה. הסברתי לה שזוהי קריאת נצחון, אבל היא לא השתכנע. תראי סבתא, קראתי, הצופר שואג! והיא לא השתכנע. הסברתי לה על צה"ל, הצלה וצליל, ושום דבר לא עזר. לבסוף מרחתי קרם שקדים על הגרון ופרצתי בבכי. בבת אחת היא הבינה. בבת אחת נכבה האור בחדר.
שיר יפה כרגיל, יקירוש.
ו"יקר מפז" זה לא שם חיבה שהמציא יוסי וקסמן שלנו?
שיר יפה כרגיל, יקירוש.
ו"יקר מפז" זה לא שם חיבה שהמציא יוסי וקסמן שלנו?
אוי יעל המפזזת בפזיזות של פז, איך הסתבכנו ככה עם הכינויים?! נדמה לי שוקסמן כינה אותי פרח שירה, רגע לפני שהוא הקמיל את גבעוליו, קילף את מסכותיו וחשף את הגולדי! אבל תשמרי על היקירוש, זה תמיד ברשותך.. נשיקות
צהלתי.
אין כמוך
יפה השיר הזה המעיד על השימוש בהתפצלות מן הגוף כדי לא להיות בודד. "אני וגופי הננו הזוג האידאלי."
מקפל אותו יפה – כאילו באמת אתה השולט במצב, כשברור שהגוף כמעט תמיד שולט.לא מקפל אותנו – פורע ופורם.אל לעתים מותר להתנמנם.
מוטי היקר! האם באמת מותר להתנמנם?! ..אם לא ייעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?
על השיחה,
שיחה של הגוף בינו לבינו?
בינו לבינך?
בינו לבין הצופה, הנוכח?
חשבתי על כולם גם יחד.
והצהלה?
סבתא שלך שאלה שאלה אמיתית, אני מניחה שגם הצהלה אמיתית.
הנסיון לקפל את המראה -מרשים.
אהבתי כ"כ,מיכל.
תודה מיכל. נו, מה אומר, הסבתא עדיין מתנשמת בכורסא עם סימן שאלה על פיה. השיר נכתב מתוך תבוסה כנה ונוקבת, בנוגע לאפשרות – ולחוסר האפשרות – להיות לבד. כתבתי אותו בשעת לילה מאוחרת, מותש מעבודה, הגעתי הביתה וביקשתי להיות לבד. בבת אחת הרגשתי שמתלווה אלי קול נוסף. והקול הזה הפך לצל, שהפך לצמרות איברים, שהפכו לגוף צוהל ובוטש. רק במקרה זיהיתי בו את עצמי, בעוד הסבתא צוחקת עם סימן תשובה בפיה.
טוב אין לי ספק שהלבד עשוי לחלץ מצהלות.
וגם פרכוסי גוף משונים
בקיצור כשזה חסר אז כל שעה ריקה משחררת אדרנלין
הלבד מחלץ מצהלות? …לא בטוח. לדעתי, הלבד מתגנב לבתים של אחרים, שותה קפה מול מקרר פתוח עמוס אוכל, מחכה שאיזה מעדן יתקלקל מהמקרר. אבל שום דבר אינו נחמץ, כמו תמיד, הכל נעשה כנגדו.
הלבד שותה קפה ופותח וסוגר את המקרר שוב ושוב ותוהה אם לבדיותו בלעדית או בדידותית.
בכל מקרה, לא בטוחה שלחלוטין מבינה אותך אבל בטוחה בכך שהלבד שלי היום מחד שבע מבטחון שאין בינו ובין בדידות ולא כלום(מה שכמובן לא חייב להיות מדויק)ומצד שני מתפורר לו בדרך בין המקרר לדפי הספר והמחברת.
בכל מקרה אין צורך להבין עד הסוף,קצת זה גם טוב.
שיר מקסים. הגוף שמתנהג כפי שהוא בוחר, הצהלה שבסוף. מקסים.
תודה אליענה, תודה.
הגשה פואטית יפה ורגישה של הזרות ופירוק לגורמים של השלם הפועם.
תודה איריס. אף פעם לא חשבתי על הגוף כמו פועם. תמיד מצאתי את הפעימה בתוך העולם, בכל מקום שבעולם, ורק לא בגוף.
cעיני זה המשך לשיר הקודם -שיר זה מוקדש-
אני מרגישה את המראה של המכשפה, ראי ראי…. אמר לי…
אבל אתה צוהל בסוף… כי אתה עקפת את המכשפה בסיבוב.
אני יודעת שזה לגמרי הזוי מה שאני כותבת, מה רע בלחשוף את חלקי מחשבותי ההזויות…
להתראות טובה
בוודאי טובה, תחשפי, הלא גם המראה חושפת את עצמה בפני עצמה, כשאנו עוצמים לרגע עיניים במבוכה