אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
אִם תִּשְׁאֲלוּ לְמַה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ, בְּקֹשִׁי אוּכַל לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ.
אֶתְמוֹל זֶלְדָּה יָשְׁבָה עַל בִּרְכַּי וְלִקְּקָה אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ. מְאֻחָר יוֹתֵר
נָשָׂאתִי אוֹתָהּ לְכִוּוּן סַפַּת הַסָּלוֹן. הִשְׁכַּבְתִּי אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת
וְשָׁמַעְנוּ אֶת קַנְטָטָה 144 שֶׁל בָּאךְ. כְּבָר בַּהִמְנוֹן הָרִאשׁוֹן הִיא עָצְמָה
עֵינַיִם. נָשְׁכָה אוֹתִי בַּעֲדִינוּת. אִם תִּשְׁאֲלוּ, אָשִׁיב שֶׁאֲנִי לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ
לְדָבָר פְּרָט לַמְּשֻׁלָּשׁ הֶעָמֹק שֶׁנִּסְדַּק בֵּין הַחֲתוּלָה, הַמּוּסִיקָה וּבָּאךְ.
רַק אֲנִי וְהַחֲתוּלָה כּוֹתְבִים עַכְשָׁו.
אתם כותבים יפה ביחד
זלדה היא משוררת אהובה עלי , מסתבר שגם החתולה לא פחות, יפה השיר ,וגר משורר עם חתולה בתוך השיר ,כשבאך ברקע
מופלא. כל נשימה מורגשת. כל סדק.
ענת, חנה ושירה היקרות! ממעמקי נובמבר, תודה תודה..
אִם תִּשְׁאֲלוּ לְמַה אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ, בְּקֹשִׁי אוּכַל לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ.
אנא
הרשה לי לצטט אותך כשאצטרך, יקיר, ונראה לי שאצטרך
אין בעיה, אפילו אם תרצי להפוך את זלדה למישהו אחר, נניח גינצברג או חלילה אלכסנדר פן – –
דווקא הרמת ראש יפה מאוד 🙂
רק באך והחתולה אולי לא שמים לב.
אמיר, הם בהחלט שמים לב. רק כך אוחזים את העולם מלחמול על צערם.
אני אוהבת שירים כאלה
הם מרגיעים אותי, אפילו בלי כוונה.
תודה
שולמית היקרה, תודה, תודה. אני חש רגוע כשאני קורא את התגובה שלך
אוי יקירוביץ, התגעגעתי לשיריך. אני רואה אותך ואת זלדה במו עיני. איזה יופי.
(למה שלי לא מלקקים את כפות רגלי?)
אה, בקריאה שנייה התבררה הטעות. נו, את כפות רגליה ליקקה, כמה טיפוסי למלכה.
מלכה או לא – את בהחלט גבירה של כפות הרגליים! תודה יעל. וכן, אפילו עצמי התגעגע אלי. תראי מה זה! כבר מזמן לא התחלקתי על קליפת מטע הבננות. ינתיים למדתי להחליק בלי ידיים, וגם זה בלי לאבד את שיווי משקל עצמי.
ואני חשבתי, בהתחלה שאתה מדמיין מפגש חושני מאוד עם זלדה!צחקתי!,אבל אח"כ הגעגוע והעצב הדקיק איזנו אותי.
המשולש העמוק שנסדק, החלל שנפער, מה שבין הדברים הוא לפעמים החלק המשמעותי ביותר בתמונה.
הוי לוסי, המשולש הוא תמיד החלק המשמעותי, החושני והפלאי ברווח שבין העולם לביננו. אתמול למשל הבטתי לתוך נגזרת של אויר וכמעט נפלתי לתוך צעצוע הקרוי יקיר. וכך גיליתי כמעט לראשונה את האש. מחר אגלה את המים.
מעטות המתנות שאני באמת מקבלת, כל הופעה שלך אצלי במייל היא קופסה ארוזה בנייר מרשרש… כשאני נכנסת/פותחת – תמיד הפתעה ותמיד תכשיט. תודה יקיר
נפלא
אהבתי את הגעגוע לסדק למשולש שנסדק שהוא הגעגוע למשהו חמקמק בלתי נתפס שאין לו שם אבל יש אליו כמיהה
מן סוד כזה
מרגש