מכתב לאביב (שם בדוי) החתול היקר שלי

מאז שפגשתי אותך בצב"ח – צער בעלי חיים, רציתי רק את הטוב ביותר בשבילך. היית החתול היחיד שם עם זנב קצת עקום, והיית הכי ותיק (שלא לומר אף אחד לא לקח אותך שלושה חודשים). ואני לא מתפלאה. אתה היית חתיכת אנטיפת. באתי לראות אותך ולקשקש איתך ולהתרשם ממך –  ואתה המשכת לאכול. לא הרמת את הראש מהצלחת לפני שסיימת את האוכל. למזלך, שאלתי את המתנדב מי הכי הרבה זמן כאן, ולמי אין הרבה סיכוי שייקחו אותו?.. אבא שלי היה בעדך, ואחר כך גם אחותי שקנתה לי אותך במתנה. וכן אני יודעת שעברת חיים כל-כך קשים. אומצת בתחילה על-ידי משפחה שקראה לך דליה, אפילו שאתה גבר-גבר. אותה משפחה שהחזירה אותך לכלוב. באמת טראומה. אבא שלי אומר שאתה כמו אלה שהדבר הכי קשה שהם עשו בחיים זה טירונות רובאית, ומאז הם לא מפסיקים לספר על זה סיפורים. גם בבית-אבות..

אז באת איתי, לביתי הקטן בירושלים. בצב"ח התנהגת כל-כך יפה, והרשית לוטרינר לנקות לך אוזניים. בשקט בשקט ישבת. ואני לתומי חשבתי: איזה חתול שקט ונבון. נו, הגענו לדירה ולפני שנכנסת לי למצעים הנקיים – לא היתה ברירה והייתי מוכרחה לקלח אותך. בדיעבד, אני חושבת שיכל להיות מעניין לתושבי ישראל לקרוא על אחת שנהרגה בעת שקילחה חתול, לא? כי זה היה ממש קרוב, תקן אותי אם אני טועה. במשך שבוע בקושי התייחסת אלי, לא אמרת בוקר טוב, שלא לדבר על לשתות קפה ביחד. רק טרוניות וקיטורים. ("בצב"ח היה יותר טוב"..). האמת שכבר התלבטתי אם בכלל נסתדר. זוכר שריכלתי עליך בטלפון עם אחותי? זוכר שהיא הציעה להחזיר אותך ? (יש אחריות ואפשר להחליף, לידיעתך). באותו רגע, חנפן שכמוך, קפצת על המיטה, התחבקת והתחככת כאילו רק עכשיו הכרנו ונפגשנו. ומאז, לא הפסקת להתחנחן ולהתפנק. זה היה טקס החניכה הראשון שלך לחיים משותפים עם ההולכים על שתיים. האספסוף – במילים שלך.

מה לא עברנו ביחד? כל כך הרבה פעמים חזרתי הביתה. אחרי פיגוע בירושלים, אחרי דייט גרוע, סתם מישהו שהעליב אותי בעבודה או ברחוב. אבל למה להיות שלילית? גם אחרי הישג גדול, ערב רומנטי במיוחד, סתם מילים יפות שקיבלתי על הדרך.. תמיד היית שם, מתמתח, מרחרח, מתבטל, משתולל, מתקפל בפינה או ניצב בגאון על אדן החלון. בהתחלה תפסת רק בלטה אחת על הרצפה, או רבע מאדן החלון ואחר-כך זה גדל וגדל…

אחד מרגעי החסד שזכורים לי הם ארוחת הבוקר. ישבנו שנינו ליד השולחן. אני עם הסלט, ואתה עם הטונה. יושב עם הטוסיק על הכסא, ואוכל מהצלחת שהוצבה בשבילך על השולחן. כשהייתי אופה פשטידה, היית עומד ומריח באוויר כמו בסרט מצוייר… ואיזה כיף היה בשלג. לא האמנת שכל העיר לבשה את הצבע הלבנבן שלך, והבטת בסקרנות דרך החלון.

והיית חבר טוב. וכמה שניסית לשחק אותה מאצ'ו וגבר, ראיתי שאכפת לך, ואתה בודק את מצב-הרוח שלי כשאני נכנסת הביתה. זוכרת אפילו פעם אחת שבכיתי, ונתת שוונג אחד גדול מהמטבח מהר-מהר עד שידת-הלילה, ולרגע החלקת – והתפדחת קצת. מתוק שלי. ולא אשכח את הפעם ההיא שחזרתי מחו"ל אחרי שבוע, והתעוררתי באמצע הלילה, ומצאתי אותך ישן עם הפנים אלי ועם יד על הכתף שלי. מישהו התגעגע?.. והיתה את הפעם שחטפת איזו אלרגיה, וחזרת אחרי הטיפול הביתה מדדה ומועד ומתעקש להמשיך ללכת ולאכול. צריך ללמוד ממך בחיי.

ואז הכל השתנה. עברנו למושב. אני הייתי עם דפיקות לב. "איך החננה הירושלמי יתמודד עם החיות המושבניקיות"?.. נו, גם בזה אפשר ללמוד ממך. היית סגור בחדר, לפקודת הוטרינרית. ויום אחד פתאום לא מצאתי אותך, ולעומת זאת ראיתי שהחלון פתוח! עמדת בחצר, ניצב, גאה, כאילו נולדת כאן. למחרת נעלמת לי. ימים שלמים חיפשתי אותך, פרסמתי מודעות, צלצלתי לכל מי שאפשר. וכמו שהלכת – כך חזרת. זה היה טקס החניכה השני שעשית לעצמך. אבא שלי שאל אותך אם התחלת לעבוד במוסך כי חזרת כמו שחזרת… אחרי מקלחת טובה, והרבה אוכל, יצאת שוב לחצר – וכן, כן, החננה הירושלמי הפך למושא הקנאה של המושב. והיום, אוהוהו.. חתולות מתות עליך, חתולים עושים לך כבוד, יש כמה שאשכרה עוברים לצד השני של הכביש שרואים אותך. מאז אני עברתי לתל-אביב, ואתה… אתה בעיקר רובץ על שפת הבריכה של השכנים, מתכרבל בדשא, ישן ביחידת מגורים שלך, ואוכל גלידה אצל ההורים שלי. כן, מספרים לי הכל, מה לעשות. ואני באמת רוצה את הטוב ביותר בשבילך, ואני מאושרת בשבילך שאתה נהנה מהמרחבים, והאהבה, והחתולים, והמשחקים. כי אני זוכרת שהיו לך ימים לא קלים שהיו כרוכים בשהייה תמידית בתוך הבית. אתה אנרגטי, כפי שאתה אוהב להגדיר את עצמך, וצריך להוציא מרץ. בלי עין הרע, כמו שאני אוהבת להגיד. אבל יש ימים שאני חוזרת הביתה וכל מה שני רוצה זה לראות את כדור הפרווה הלבנבן שלי מתמרח בהתפנקות על כל הבלטות בדירת-חדר המטר על מטר שלי. בלעדיך היא לפעמים גדולה מדי.

אוהבת אותך,

מיכל

נ.ב.

בביתנו היה חתול. חתול ענק.

היינו ידידים

—

הייתי מחלק עמו הכל.

הוא היה מחזיר תודה בחיכוכים ובעצימת עיניים.

מודה מרב התענוג על הידידות.

היינו ידידים.

בלילות כמעט היה חונקני.

ידידіת היה מתפרקד לו על חזי מנמנם.

—

היינו ידידים.

צריך הייתי לשכחו מזמן.

משום מה אינני שוכח ידידים.

אמיר גלבוע