יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
כשהגעתי לבית צבי – ג'וליאנו כבר לא היה שם. הוא התחיל שני מחזורים לפני. במחזור של עידית טפרסון, יעקב כהן , איילת שזר ועמליה ליזרוביץ' – המחזור הראשון של גרי בילו. אבל הנפש הסוערת של האיש הזה לא יכלה להישאר במוסד הסגור.
מדי פעם הוא היה מגיע לביקור – חולף במסדרונות, מתבדח עם אנשים שהכירו אותו. אני זוכר איך נעתקה נשימתן של כול בנות המחזור שלי למראה הסוס הערבי האציל שהיה ג'וליאנו.
אחר כך השתתפתי בסרט גמר של אחד הסטודנטים. יחד עם דוד דנינו – השחקן שהפך לשיפוצניק במקביל לעבודות משחק לא נשכחות כמו "אבטיח מצליח" – ועוד חבר ללימודים שחקנו שלישיית עברייני צעצוע שמתעמתים עם עבריין כבד מהם – ג'וליאנו כמובן. אני זוכר שהייתה לי סצנה של עימות פיסי עם הבן אדם. גם אני לא הייתי קוטל קנים באותם הימים, הייתי בחור צעיר וחזק מאוד אבל ג'וליאנו היה חזק לא רק בגוף אלא גם משהו מסערת הנפש שלו אמר לי שבמקרה של עימות פיסי אמיתי אמצא את עצמי על הקרשים די מהר.
חלפו שנים. ג'וליאנו עלה לגדולה בתיאטרון הרפרטוארי. ישנם אנשים אחרים שימנו טוב ממני את התפקידים הרבים שעשה במסגרת כול התיאטראות המובילים בישראל. אלא שבשיא הצלחתו, הוא נסע לפיליפינים, הסתגר במערה וחי על פטריות הזיה בלבד. לאחר כשנה חזר לארץ והרים מופע אימים במסגרת אירועי תיאטרון הרחוב בפסטיבל עכו. אני זוכר אותו משם – גלוח ראש, בבגדים כתומים, זועק את מררתו לקהל הצופים ולשמיים במופע לא תקשורתי לחלוטין. אני כבר חשבתי שהאיש מחוק לגמרי.
ובכל זאת הוא השתנה שוב. התחתן. הביא ילדים לעולם וחזר לעבוד בתיאטרון הרפרטוארי. אז גם התרחש "מקרה ג'וליאנו" במחזה אותלו כאשר אצל ג'וליאנו שוב התערבבו המציאות והבדיון והוא חנק "על אמת" את מאיה מעוז, שחקנית שהייתה אז בתחילת דרכה.
התפקיד האחרון של ג'וליאנו, אותו אני זוכר על הבמה, היה תפקידו של האח האכזר ב"דוכסית ממלפי", מחזה של ג'ון וובסטר, שהועלה, בקדנציה הקצרה מדי, של דורון תבורי כמנהל תיאטרון חיפה.
גדי רול ביים. יחד עם יוסוף אבו-ורדה שגילם את אחיו ותבורי עצמו, שגילם את הנבל המרכזי באותו מחזה. הפקה מדהימה שירדה אחרי כעשרים הופעות בלבד. תעודת עניות לקהל שוחרי התיאטרון בארץ – כמובן וכרגיל.
ג'וליאנו, גם בהצגה הזו סיפק את הסחורה, דהיינו את הנוכחות המרשימה שלו על הבמה, את הקול, את הניואנסים במשחק אבל באותם ימים כבר היה עסוק יותר ויותר בפרויקט תיאטרון החופש בג'נין – הפרויקט שקיפד את חייו.
באחד הלילות גם ראיתי את הסרט שעשה: "הילדים של ארנה" בטלויזיה והבנתי לאן הלך האיש הגדול הזה.
לאחר מכן הייתי רואה אותו מדי פעם ברחוב מסדה, הגריניץ' ויליג' של חיפה. יושב בבתי קפה או סתם חולף ברחוב.
הפעם האחרונה שראיתיו הייתה ביום שישי אחד, ערב שבת. שנינו חנינו באותה תחנת אוטובוס מול ה"אוזן" לקחת סרט לשבת. כשאני הגעתי הוא בדיוק נכנס לאוטו. הספקתי לראות ילדה קטנה יושבת במושב האחורי. מחכה לאבא שלה, שיחזור.
רשימה יפה ורגישה , יהונדב ,תודה ששיתפת מהפן היותר אישי
אצלי תמיד הוא הצטייר כפרא אציל ,מין הית'קליף כזה
הולך על הקצה
שתהיה לו מנוחה נכונה
אמן
יהונדב,
כרגיל בעיניים פקוחות ועם סגירת מעגלים ושאלה בסוף, אתה מיטיב לתאר את ג'וליאנו.
הזיכרון שלי ממנו – מכה את זאב המאייר המיתולוגי כי הטוש שלו חרק באמצע המונולוג שלו, רץ מעל כיסאות הצופים בתיאטרון כדי להכות ילד שצחקק באמצע הצגה שלו.
ג'וליאנו היה שחקן מדהים. הוא הגיע לאודישנים לסרט שכתבתי וביימתי ("אמצע הדרך") ובחרתי בו אבל לא הגיע לחזרה הראשונה וויתרתי עליו. אחר כך דאג לשלוח ד"ש אלים במיוחד.
האופי של ג'וליאנו, ערבי למחצה ויהודי למחצה, הטמפרמנט שלו, הסכסוך הפנימי שלו כמו גם מותו הטראגי מבטאים אולי יותר מכל את הקונפליקט היהודי ערבי.