לכתוב על סקס

השבוע ראיתי סרט דוקומנטרי על בלוגריות הסקס ברשת. שכותבות באנגלית כמובן. מדובר בהמשך המתבקש של ספרות המין הנשית שפרצה בשנות השבעים ("פחד גבהים" של אריקה גונג', "הזונה המאושרת" של קסווירה הולנדר, "דוח הייט" של שרי הייט, וכו'), שגם אני, כמו כל מי שהיתה נערה בשנות השבעים, גדלה עליהם.

אבל כמו בכל תחום, גם כאן כמובן התופעה עדיין לא ממש הגיעה לארץ. דיבור נשיי מאוד חושפני על מין לא קיים. לא ממש. הפוריטניות לא פוסחת גם על כתיבה בתחום הזה. ובוודאי שכתיבה רהוטה, אינטליגנטית ומקצועית בתחום. מי שיודעת לכתוב פוחדת לצאת החוצה עם טקסטים מיניים חופשיים, כי היא מבינה שתידבק לה סטיגמה לא רצויה. זאת בשעה שבארצות המערב האחרות מו"לים קוראים בלוגרים מעניינים בנושא, וכמה מהם כבר הוציאו ספרים מצליחים. את המצליחה שבהם, אחת זואי מרגוליס, יהודיה אמריקאית שעובדת בסרטים ובלילה כתבה בלוג סקס חושפני מאוד, ראיינו לכל אורך הסרט המרתק.

אז מדובר בתופעה מתבקשת, אבל לארץ היא לא הגיע. ואם מנסים, נפגעים.

לפני שנתיים וחצי, זמן מה לפני שהרומן "יקירנט" של נולי ושלי עמד להתפרסם ב-Ynet  בהמשכים, החלטתי לפתוח בלוג סקס בשם בדוי באחת הפלטפורמות. חשבתי שיועיל לפרסם את הרומן, שהיו בו גם קטעי סקס לא מעטים, במסגרת של בלוג שמדבר מין. מדבר בלי בושה. בלי משחקים. נקי. מהלב. דיבור של אישה על מין. ממש דיבור. והרי זה שבבלוג מדברים אנונימי מקל מאוד על הדיבור.

בתוך פחות מ-12 שעות מפתיחת הבלוג והעלאת שני פוסטים ראשונים קיבלתי למייל האישי שלי (שלא היה גלוי בבלוג ההוא) מייל מאדם שהזדהה כעורך של אתר שעוסק במין, שהציע לי לכתוב על מין לאתר שלו. ישר נדלקה לי נורה אדומה. איך הגיעו אליי כל כך מהר? מי ההאקר שפיצח בכזאת מהירות את מיילה ושמה של זו שפתחה בלוג אנונימי?

האמת שזה הבהיל אותי ברמות. לא פיללתי שהאקרים אורבים לכל אישה שפוצחת פה זעיר על מין ברשת, ומתנפלים עליה, ועוד בתוך 12 שעות מעליית הבלוג לאוויר. זה הבהיר לי עד כמה אנחנו סגורים ופוריטניים כאן, שאם מישהי פותחת בלוג מאוד חושפני על מין, מעיזה לדבר על מין, ישר מתנפלים עליה. ישר פוגעים בפרטיות שלה. ולמעשה, בכך רומזים לה שחשפו את זהותה.

ואני באמת לא רציתי לעשות את זה בשמי האמיתי, כי גם אני, כמו כולן, חוששת מהשטויות שידביקו לי אם אעשה את זה. אבל גם להתנפלות של האקרים לא פיללתי. אז איזה אישה כותבת על מין, ביג דיל, אז ישר צריך ללכת ולברר מי היא ולחשוף אותה?

כתוצאה מהמייל הזה ישר מחקתי את הבלוג, פחות מעשרים וארבע שעות מפתיחתו. לא רציתי להיות חשופה ככה לכל מיני פסיכופטים. הרי אם איזה האקר הצליח להוציא את שמי והמייל הפרטי שלי מתוך הבלוג, בטח גם אחרים יוכלו. זה היה יותר מדי מפחיד. וגם מכעיס. אפילו בלוג אנונימי הוא בעצם לא אנונימי. 

גם בארצות הברית הבלוגריות שכותבות על מין עושות את זה שלא בשמן האמיתי, אבל למרות תשומת הלב הציבורית (לאחדות מהם יש מיליון וחצי כניסות ליום), הן לא זוכות להתנפלות הזו של גברברי הרשת.

זמן מה לאחר אותו ניסוי שכשל, שבאמת התחיל לעניין אותי (איך זה יהיה לכתוב על מין באמת בגלוי, בלי להיות נמוכה, אבל להיות אמיתית) הצעתי לעורכת של ערוץ יחסים ב-Ynet  להעלות את הטור הזה אצלה, בשם בדוי, ביחד עם טורים אחרים בשם בדוי שהיא מפרסמת בקביעות.

גם בטורים האחרים כותבים על מין, אבל ב"צניעות". בהתאם ל"רוח הישראלית". פוריטניות כהלכתה, כמו שאנחנו מכירים. מהטור שאני הצעתי לה היא די הזדעזעה. אמרה שהוא "גס מדי" לאתר גדול כמו ווי נט.

אז הנה המלכוד: מצד אחד, אם את רוצה ללכת בזרם המרכזי ולפרסם טור כזה באתר של המדינה, לא רוצים כי זה גס מדי. מצד שני, אם את הולכת לשוליים, זאת אומרת לפינות הסקס האפלות של הבלוגיות, את מועדת לכך שגברברי הרשת יחשפו את זהותך.

מצד שלישי, לפרסם בשמך המלא, שזה אולי באמת לומר "אינני מתביישת בדבר", לזה עוד לא הגענו. אנחנו חוששות, וכנראה שבצדק, מהחשיפה. 

מצד רביעי, ככה אנחנו גם נראים. כי דיבור כן ומאתגר ואינטליגנטי על מין נשיי ברשת, מפיהן של נשים, זה אין ברשת הישראלית, ואני מהמרת שגם לא יהיה.