גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
אם ליבך במזרח, גלות היא חוויה מוזרה, לפעמים גם לא נעימה.
אתה אמנם בחו"ל, אבל אתה חי לפי שעון ישראלי וביום שישי מוזר לך ללכת לעבודה. בשבת בבוקר, יום יפה, כשמתחילים את סוף השבוע כאן בסן פרנסיסקו על המים, בארץ כבר נכנסת שביזות יום א'.
אתה אמנם בחו"ל, אבל אתה קורא אתרי חדשות ישראלים. ומתעצב, ומתרגש, ומתעצבן ומגיב בטוקבקים עד שמישהו עונה לך בהתרסה – מה פתאום יש לך דעה? אין לך זכות, הרי עזבת!
יש רגע כזה, כמו הגר התנ"כית, בו אתה מנושל מכל.
השיר פורסם ב'משיב הרוח', גיליון כ"ג 'הארץ הבית' קיץ תשס"ז 2007.
ברקע: גירוש הגר, מציורי התנ"ך של אבל פן. פסטל, 1950.
הצלחת לצמרר אותי. בעיקר על רקע ילדי העובדים הזרים המאויימים בגירוש.
חגית,
עניין העובדים הזרים הוא נושא מטלטל מהרבה בחינות. בדיוק היה לי דיון כאן על ה'צידוק' בשיטות האמריקאיות, עם אחד מאותם ישראלים שרואים רק את האור במדינת ישראל ורק את החושך מחוצה לה. ניסיתי להזכיר לבחור שבארה"ב אתה יכול להיות מהגר ועני מרוד… אבל צאצאיך, אם נולדו על אדמה אמריקאית – יהיו אזרחים שווי זכויות לכל דבר. משהו שראוי לזכור כשאנו באים לגרש את הגֵר הגָר בתוכנו.
יפה.
לפעמים גם שביזות מתחילה בהשכמה, צחצוח שיניים, ארוחת בוקר. ואח"כ התעייה.
ומה פתאם עזבת, ארז? עד כמה שידוע לי, אתה חוזר.
זנב-אורן,
עזבתי. זה לא אומר שאינני חוזר. אבל זה לא משנה את ההיעדרות שלי ובוודאי שלא מנטרל את השפעת המרחק מהבית, שאיננו כאן.
"חיוך הגחלילית שלך יאיר את המקום אשר יאמר לך אלוקים"
שורה חכמה ורגישה ,ארז ,וכמה נכונה.
מה שמרכך את בדידות הגלות הוא האור הפנימי ,שהוא המולדת הפנימית שלך אותו אתה לוקח לכל מקום, כי בסופו של דבר הרי אדם בתוך עצמו הוא גר. והגאוגרפיה המהותית היא הגאוגרפיה פנימית.יש הגרים בגלות בתוך מולדתם.
אהבתי את השיר ואת השימוש הרגיש בארמז המקראי ,ארז
סיפורה של הגר תמיד נגע בי.
חנה,
אני גם אוהב את השורה הזו. לפעמים אפשר למצוא השורה שהשיר נשען עליה, ואני חושב שזה מה שעשית. אבל יש כאן יותר מאור פנימי, אני חושב: שהרי אור הגחלילית הוא עדין, קטן, מהבהב. כך אני מדמיין את חיוכה הראשון של הגר, בגלות שנכפתה עליה.
אכן, ארז. היטבת לתאר.
יש לאלמוג בהר שיר שנוגע במושג.משהו על מישהו שגולה מעצמו. אין לי את הספר פה. אם יש למישהו, כדאי להעלות את שורות הפתיחה. זה לגמרי מתכתב עם הפוסט הזה שלך.
אני מאד עסוקה במה שאני קוראת לו פה, הגלות הנשית בגלות.זאת בעצם גלות כפולה ומכופלת. עוד אכתוב על זה.
איריס א"כ,
לא, אין לי לצערי איתי פה את 'צימאון בארות' של אלמוג; גם-כך היה לי אובר-וייט מטורף בדרך לפה, והייתי צריך לבחור איזה ספרי שירה לקחת. מה שהביא אותי לכמה החלטות מעניינות שאני בוחן מחדש.
סקרנה אותי הגלות הנשית הכפולה: הרי את לא תחת בּוּרְקָה באפגניסטן – מניין בוקעת הגלות השנייה, אם כך?
ממש לא. ויש לי בעל מתוק להפליא. אחד הטובים, באמת. אבל אני חושבת שיש משהו בהגררות הנשית הזאת, אחר בעלינו הפרופסורים, משהו מאד בעייתי. אני מניחה שתסכים איתי, שגם אתה, בסטנפורד, פוגש הרבה יותר נשים שבאו בעקבות בעליהן, מאשר גברים שבאו בעקבות נשיהן. האין זאת?
למה לעזאזל, אני צריכה לגלות מעצמי, ממשפחתי מאהובי, כדי שבעלי יגיע לארץ המובטחת שלו?
תשובות שמתחילות ככה (זה נכון, אבל) לא יגיעו רחוק ואני מנסה לעצור את עצמי מלהשתמש בביטוי השחוק הזה.
ובכל זאת: עדיין יש הגמוניה גברית במדע, לצערי. מכורח זה, מי שנוסע בעל כורחו היא בת הזוג.
אני מכיר אישית ,נשים במדע', בכירות למדי, (כאלה שהיו מנחות שלי בתקופות שונות ואחרות) ואני יכול לספר על בן הזוג שנסע בעקבותיהן.
זו סימטריה עקומה, מכיוון שהיא לא מתיישרת סטטיסטית, אבל אולי תשמחי לדעת שגם זה קיים.
ארז יקר, זה מתחבר נפלא לפוסט של יעל ישראל בנושא. כי כמו שאני מלינה על מקומו הדל והקטן של המזרחי בהגמוניה האשכנזית בתרבות ובאותו הקשר, במדע במחקר וכיוב,אני מצרה צער רב על המקום הנשי, שהוא קטן ודל באותה מידה, בתחומים מסויימים אפילו במובהק.
ורק תחשוב מה קטן מקומה של האישה שהיא גם מזרחית.
בלי להתבכיין
כוונתך לשיר "החרפת גלות", המופיע בספרו "צמאון בארות" (2008, עם עובד, עמ' 88), ושהמוטו שלו לקוח מדברים של מואיז בן-הראש: "אני משורר מרוקאי גולה… גולה מגלותי".
שירו של בהר נהדר וכדאי לבקש ממנו להביאו כאן.
ארז, נעים להביט בציור הנפלא והשיר שקם בבקר כאילו והכל קורה שוב, עכשיו.
החיפוש בגלות אחר משמעות מקבל נפח של געגוע אל הבית, ותחושת הארעיות, חוסר השייכות, נורא מציקה.
כשחייתי 5 שנים בלוס אנג'לס לא חיפשתי מקום ללדת או למות, כי ידעתי שאלו הדברים שאעשה רק כאן, בארץ.
תמי,
אני מאד אוהב את ציורי התנ"ך של אבל פן. הציור שיש לי כאן דהוי מאד, אבל התמונה המקורית היא בצבעי כתום רך. התמונות כאן אובדות על רקע גדול יחסית, מה שמקנה (כשזה בצבע הנכון, לא על רקע המילים שלי) תחושה של אינסופיות ואובדן.
לגבי 'למות בארץ', את אומרת משהו שאלפי יהודים לאורך ההיסטוריה אמרו ועשו, וגם אם חיו בגלות, הרי שטרחו להיקבר בהר הזיתים. נדמה לי שיותר חשוב לחיות בארץ מאשר למות בה, כקונטרה לאמירה הטרומפלדורית ולחשיבה היהודית במשך דורות בשנים.
ארז ציורי התנ"ך של גוסטב דורה אף הם מאוד אהובים עלי.
מקווה שהזמן יעבור לך נעים וכתום..:)
אני מסכימה איתך שטוב לחיות למען מלמות למען…
ובכל זאת ללדת בארץ היה לי חשוב, וכך עשיתי…:)
שלום ארז
לדעתי , מדובר כאן בשני שירים טובים מאד.
אבל שני שירים.
האחד המסתיים ב"מקום ללדת או למות בו". שהוא שיר מאד אינטימי שבעצם מתאר את המצב הקיומי של כל אדם ,כל יום.
החיבור עם הסיפור של הגר נראה לי כמוציא את השיר מהפרופורציות. מה עוד שלא רק במיתוס של הגר השתמשת כאן אלא גם ברחל המבכה את בניה ובעקידת יצחק.
בקיצור, תותחים כבדים המועכים את עדינות החלק הראשון.
שמח שאתה כאן
גיורא
גיורא,
אבחנה מעניינת. שהרי אם עוקבים אחר הסיפור התנ"כי של גירוש הגר, אפשר ללכת בו בשיר עקב בצד אגודל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (=גלות מתחילה בהשכמה) דרך "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע" (=אחר כך התעיה), ועד "מַה-לָּךְ הָגָר" האלוהי (שאני מביא אותו אחד לאחד).
אני מסכים איתך שיש עירוב תחומים בבית האחרון. אני עושה השוואה ישירה עם רחל המבכה את בניה, לה נאמר: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: … וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא 15-16). אבל אני עושה את זה כדי שנחשוב מחדש על גירוש הגר, וניצור אצלנו משוואה בינו ובין כל גלות יהודית אחרת שאנו יודעים כל-כך טוב לבכות בהמשך.
אמור לי איך נראה לך השיר באור הזה.
ארז היקר
לא שכנעת אותי.
הפערים במשלב הלשוני והרקע בין החלק הראשון ל"חלק המקראי" כל כך גדולים שקשה לראות בכל המכלול יצירה אחת.
ועכשיו אהיה מרושע באמת (אבל מאהבה):
1. אין חידוש בתפיסה הרואה בהגר את הדמות הסובלת. בניגוד למה שנהוג לחשוב שזו "קריאה חתרנית" של הסיפור, קל להוכיח שלכך התכוון המחבר. הוא רצה שנזדהה עם הגר.
ב"ציטוט" "שאי קולך מבכי" אתה משחק עם הפסוק המקראי המפורסם, אבל לא כל כך ברורה לי ההתחכמות "מבכי" במקום "בבכי". שהרי אם אתה רוצה לרמוז לפסוק המקראי המפורסם מספיק היה לומר "שאי" במקום "מנעי".
גם הארמז לעקדת יצחק "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. הוא פטיש כבד מדי. אם כי ניתן להוכיח שהסיפור המקראי שהבאת בנוי כמקבילה לסיפור עקידת יצחק.
אחרי כל מה שכתבתי אני רוצה לחזור ולהבהיר שמה שבאמת מפריע זה הפער בין האינטימיות היפהפיה שהחלק הראשון משדר לבין ערב רב של ארמזים מיתולוגיים שנדמה לי כמאבדים את הפרופורציה.
החלק השני הוא כמו שההורים שלי היו נוהגים לומר "אופרה אחרת".
שלך
גיורא
גיורא,
1. אתחיל דווקא בסוף. באשר לפערים בין אינטימיות בחלק הראשון לבין ארמזים בחלק השני – הרי דווקא בבית האחרון נמצא חיוך הגחלילית העדין כל-כך. זה מאזן במידת מה את הפטיש הכבד עליו אתה מדבר.
2. אתה גם צודק שאני בעד הגר ואני אפילו יודע שכך רצה המספר המקראי שנחשוב. משום כך, בכלל לא ניסיתי לחדש כאן במובן זה. השיר מתקדם משם לאמירה אחרת – הגיע הזמן שנבָכֵּה שוֹאה של אחרים ושנזדהה עם גָלות של אחרים. לא רק רחל מבכה על בניה הגולים: גם הגר. ייתכן שהניסיון לשים ראי בפנינו ולהשתמש בקונוטציה הזו "נגדנו" לא עובדת, מכיוון שהפסוק "מולאם" לחלוטין.
באשר ל"מבכי" או "בבכי" – "שָׂא עֵינֶיךָ" (בהטיותיו השונות) הוא ביטוי כל-כך נפוץ, שאפשר להתחיל או להפסיק לבכות איתו בלי שזה יחשב התחכמות, כמדומני.
כאפילוג לתשובתי, אספר לך בסוד שיונדב קפלון קרא את השיר והמליץ בחום בדומה לך: לוותר בכלל על השורה "שאי קולך מבכי" ולוותר על ה' הידיעה בשורה האחרונה (כלומר אלוהים ולא האלוהים). למען האמת, יכול להיות שקיבלתי את דעתו אבל אני אפילו לא זוכר איך זה פורסם בסוף בגיליון של משיב הרוח, כיוון שהוא איננו כאן איתי.
לארז
תודה על התשובה.
נתראה (בינתיים) בשירים.
שלך
גיורא
גלות היא מצב קיומי, תודעתי. לעולם לא פיסי, כנראה. כשחייתי בניו יורק תקופה, הרגשתי שמצאתי מקום למות בו. (אבל זה נכון לאז).
גם אני, כמו גיורא, קראתי שני שירים.
יפהפה. (ואקטואלי גם למצב הפוליטי הבלתי אפשרי במדינה שלנו). ויפה הדיבור בכמה וכמה מישורים, שלע"ד הופך אמנות לעמוקה, תמיד.
(ואתה חוזר. לא?)
תלָביבית,
מעניין שרצית למות בניו-יורק: אני נולדתי שם. אבל אינני שייך לפה, וכל יום וכל אינטראקציה יומיומית פה מבהירים לי את זה מחדש. אין דרך לומר את המילים של טשרניחובסקי "אדם הוא תבנית נוף" בלי שזה יהיה קלישאתי, אבל זה מלמד שהשיר לו היה חזק מספיק כדי להפוך לקלישאה.
תני מבט בתגובה לגיורא בעניין שני השירים. בינתיים הספקתי לחשוב על העניין שוב ולהיזכר שהערה כזאת על שני שירים מלמדת בדרך-כלל על תפירה גסה של שיר, ומעידה על כך שיש צורך לחזור ולשייף בו את המעברים שיוצרים את התחושה הזו.
וראי גם תשובתי לשחר-מריו בעניין שובי לארצנו הקטנטונת.
המשפט האחרון בפוסט שייך רק לישאלים, בעלי הולנדי, ועדין, מעולם לא הגיב על מה שקורה שם.
כי הוא לא שם.
אנחנו תמיד רוצים עם ובלי.
בכל תחום.
אהבתי מאד את שני הבתים הראשונים.
מאחר ולא הגבת לי בפוסט הראשון, הבנתי שאינך מבין את תגובתי, אולם אני ממשיעה ומגיבה לנושאים, ופחות לבני- אדם.
זה נובע מסיבה אחת: הוירטואליות.
ישראלים
וממשיכה.
אביטל,
'ללכת עם ולהרגיש בלי' זו בהחלט המצאה ישראלית. זה גם נכון על גירוש הזרים (אותו הזכירה חגית, כאן למעלה) המתוכנן לזמן הקרוב: אנחנו רוצים שינקו לנו, יבשלו לנו, יסדרו לנו, יטפלו בהורינו הזקנים – אבל שלא יהיו פה, שייעלמו, שלא נראה אותם.
את מצטרפת לגיורא ולתלביבית שהרגישו קושי עם הבית השלישי. כל אלה צריכים להחזיר אותי אל שולחן הכתיבה למתיחת פנים וחשיבה.
נ.ב. החשש הגדול שלי להצטרף למטע היה מחשיפה. אני מודה שתגובתך בבלוג הקודם הלכה צעד גדול מדי מבחינתי (בטח לפוסט ראשון).
מובן לגמרי, מוזר שגם אני מתלבטת לאחרונה עם הנושאים האלה,וזה מדיר שינה מעיניי, מזויות אחרות.
פחות החשיפה שלי, יותר מה שהיא תגרום לזולת.
בקשר לעם ובלי, בעיניי זה גם מתקשר לעוד תחומים.
מנקודת מבטי, ואל תזדהה איתה, זאת אני.
גם לומר: לבחור במה להאמין , מה לקיים.
וגם לחיות כאן, ואולי לא להזדהות עם הסבל, של עובדים זרים, אבל גם לא עם של מגורשי גוש קטיף, או של השכבות החלשות.
לדבר הומניות, פחות לעשות.
ועוד.
זה משהו שמאד דבק בעם הזה.
מעולם לא חייתי במקום אחר והשיר שלך לקח אותי מעט מעט לשם "גלות מתחילה בהשכמה בצחצוח שיניים" כלומר לא עוזבת אותך, אתה זר, תמיד, היטבת לתאר את ההרגשה, אני לפעמים גולה בתוך עמי, ואפילו בתוך עצמי…
חני,
אמת ויציב. כמו שכתב שלום חנוך וכבר ציטטו למעלה – "אדם בתוך עצמו הוא גר / אדם גם לעצמו הוא זר". הגלות האמיתית היא גלות הלב: בשביל זה לא צריך להרחיק אפילו לא חדר אחד מהמקום בו אתה נמצא.
החלק של הגר הופך את הגלות לקונקרטית, בעוד שעל פי ההתחלה דומה שכל תהיה קיומית היא טעיה בגלות מופשטת. לשיר יש הדהוד מרתק.
לבנה,
אני קורא בדברים שלך (אמנם בין השיטין), כפי שגם העירו והאירו כמה למעלה שיש חוסר אחידות בטקסט. עלי לשוב ולבדוק מדוע יש 'התחלה' ו'חלק של הגר', ולא כפי שחשבתי הגר למן ההתחלה ועד הסוף. אני שמח שזה בכל זאת מהדהד.
שלום ארז,
איזה שם מדליק בחרת לבלוג שלך !
אוהבת את המבט שלך בהגר ובהגירה
ברוך הבא למטע !
ריקי,
הגר והגירה: איזה יופי, לא ראיתי את זה קודם.
אני שמח שאהבת את שם הבלוג. בקרוב יבוא גם שיר בעקבותיו.
ברוכה הנמצאת, כמעט שכחתי.
אכן ארז אני מזדהה עם גיורא
השיר מאותת בפירוש חלוקה לשני ביטויים
החלק הראשון – "אקזיסטנציאלי" הלשון שלו "ישראלית"
החלק השני הסינטזה עם הגר.
אבל ההסבר שלי למה זה קורה לך – נראה לי מדוייק משאר הסברות-
אם אתה רוצה אומר כאן בגלוי את דעתי [אני מכיר אותך אישית לכן אנחנו מדברים …בלי שאף אחד מקשיב:
אצלך מעורבים שני דברים שלא קבלו הכרעה-
הערנות הקיומית – היא אשר הכתיבה את חלקו הראשון של השיר ובבסיסה השפה ה"אוניברסאלית" המדברת על האדם המנוכר/הגולה/ .
החלק השני של השיר מהדהד את המוּדעוּת
לדיאלוג עם תשתית הלשון העברית. לכן אתה פונה לתנך ולקונפליקטים שהוא מציג
למרות שבשירה הישראלית הצעירה התנך הוא כמעט לצנינים. או לצנימים. או מופקר ל…דתיים.
אני מקשר בין נושא המחקר המדעי שלך… לבין הכתיבה העוסקת בתחומים קוטביים של המציאות הקיומית – מהו האדם? מהו הזכרון? מהו עניינה העמוק של השכחה – שפעם היא מתנה חשובה ופעם היא עונש איום.
אבא שמדיח את בנו מה יעשה הזכרון של אהבתו? הזכרון הביולוגי המוטמע בגנים של בנו המגורש? ועוד ועוד.
כאן הרגע לסיים.
חישבו על דבר נוסף:
המילה הִיגְ'רָה
שהיא מחוללת את כל עניין האיסלאם
מוטמעת במילה הגר.
בני הישמעאלים ועניין ההגירה שבשורש המילה הגר
אחוזים בסיפור התנכי
ההִיגְ'רָה היא נדידתו של מוחמד, המחוללת את היווצרות האיסלם.
יוסף,
כפי שאמרת, מכיוון שאיש לא מקשיב, אפשר להתבטא בחופשיות…
אם היה אפשר הייתי מניח למילים שלך לשקוע בי כראוי בטרם אענה. אנא ראה במענה כאן תגובה ראשונית בלבד (ובטח נמשיך באימיילים).
אכן, כפי שאמרת, הקונפליקט בין השפה האוניברסאלית ותשתית הלשון העברית מניע אותי. אבל הקונפליקט הזה לא ניתן להכרעה (למה צריך בכלל להכריע בו?). בעצם, אני סבור שביום שאיישב את הקונפליקט תיבש הדיו שלי. הסכסוך הפנימי הזה פוצע אותי כל פעם מחדש ומפרה אותי.
לעומת זאת, יצירה שעניינה נושאים מדעיים קשה לי. המדע מבצבץ אולי פה ושם אבל אין לי שירה כמו שלך שעניינה מדע (לדוגמה: סופרפוזיציה האחרון). אגב, מחקר מעניין מדבר על כך ששתי אונות המוח אחראיות כל-אחת על יכולות שונות זו מזו, ושחשיבה יצירתית וחשיבה אנליטית מקורן באונות שונות. זה הסבר שמניח את הדעת מבחינתי מדוע הנתק הזה קיים אצלי.
תודה על תשומת הלב,
שלך –
ארז.
שיר יפהפה. מאוד רלוונטי למה שוקרה היום אצלנו, כפי שכבר העירו כאן. מלבד זאת, דמותה של הגר תמיד ריתקה אותי ומצאה ביטוי מעניין מאוד בשיר שלך.
כרמית,
גם אני מוצא שדמויות השוליים במקרא מרתקות ביותר. מעבר לכך, מדובר באחד מהסיפורים יוצאי הדופן ביותר בתנ"ך: לדוגמה, זו הפעם היחידה בתנ"ך שבה אלוהים מתערב ישירות בסכסוך שבין בעל לאשתו ("כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה") ועוד כהנה וכהנה תקדימים למיניהם.
באשר לרלוונטיות של הנושא – מכיוון שמכנים אותה "האמה הזאת", ו"המצריה" אי אפשר שלא לעשות את ההקבלה הרלוונטית לזמננו אנו ולמקומותינו.
אני אוהבת את כתיבתך, היא נקייה וחכמה בלי להטוטים מיותרים.
וזה בלי קשר להיות הדמות של הגר אהובה עלי.